דרך חיים (מהר"ל)/פרק ו משנה ג

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ו משנה ג · >>

פרק ו משנה ג

בת קול יוצא מהר חורב. יש לשאול למה הבת קול יוצאת מהר חורב והלא אין אדם שומע בת קול הזה, ועוד מנין לו זה שבת קול יוצאת ודוחק לומר ששמע בת קול זה, ועוד קשה למה אמר מהר חורב ולא אמר מהר סיני, ועוד מה הוא הראיה שהביא מן אשה יפה וסרת טעם לדבר זה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, ומכ"ש הראיות שהביא אח"כ ואומר והמכתב מכתב אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחות אל תקרי חרות אלא חרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות הוא חרות על הלוחות מה ענין ראיות אלו שאין שייכים לכאן:

דע כי ריב"ל בא להודיע, כי מה שנקרא הר סיני הר חורב דכיון שנתנה תורה על הר סיני שהתורה בנינו של עולם לא היה לו לקרותו בשם הר חורב רק הר בנין, אבל נקרא הר חורב כי בודאי מה שנתנה התורה על ההר הזה הוא שמביא חורבן על בני אדם שמרחיקים את התורה, ולפיכך מצד הזה ראוי שיקרא שמו הר חורב ואף על גב כי מי שמקרב עצמו לתורה קונה שלימות ובנין, מכל מקום נקרא ההר על שם החורבן משנקרא על שם מי שעוסק בתורה לשמה שיש לו כל המעלות אשר מבוארים למעלה, כי דבר זה יותר מורגש בעולם. כי מי שיש לו שני בני אדם האחד הוא שונא שלו והאחד אוהב שלו כועס על שונאו והוא נמצא ברצון אצל אוהבו, ויותר ניכר הרושם של השנאה מה שהוא שונא של האחד ממה שניכר האהבה והרצון שהוא עם אוהבו. כי השנאה עושה היכר ורושם ולא כן האהבה שלא נמצא מזה רושם. ולפיכך קריאת ההר בשם חורב כפי מה שנמצא אצל אחרים שבא להם החורבן ויותר ראוי שנקרא הר חורב ממה שיקרא בשם בנין. וזה שאמר בת קול יוצאת מהר חורב במקום הזה שבא לומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', ושייך לומר כי דבר זה נגזר מן הר חורב שהוא ההר שממנו יוצא חורבן לעולם כשמרחיקין מן התורה. אבל בפרק היה קורא (ברכות דף יז:) קאמר ג"כ בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וכו' ולא זכר שם שום חורבן, מוכח כי מפני שכל בת קול במדת הדין שהרי כל לשון דבור הוא לשון קשה כמו (בראשית, מב) דבר אתנו אדוני הארץ קשות, ולכך אמר בת קול יוצאת מהר חורב כי שם הזה מה שנקרא הר סיני הר חורב מורה על מדת הדין כדאיתא פרק ר"ע (שבת דף פט:) הר חורב שממנו בא חורבן לאומות העולם הרי כי שם חורב נקרא להר סיני מפני החורבן והשממה שהגיע ממנו לאומות העולם, ומפני כי נקרא הר חורב בשביל מדת הדין שבא ממנו אמר אצל בת קול חורב המורה על מדת הדין כי לא שייך לפרש שם כמו כאן וזה עיקר הפירוש בודאי. ואע"ג שאין בת קול הזה נשמע, מ"מ הוא מורגש ועושה רושם בעולם לאותם שאינם עוסקים בתורה, ואע"ג דאיהו לא שמע אותה בת קול מזליה שמע ובודאי מזליה הוא מכריע אותו אל התורה, ולפיכך אמר בת קול יוצאת מהר חורב שכאשר נתנה התורה על הר סיני בודאי התורה היא סם חיים למימינים וסמא דמותא למשמאילים בה, וכדאמרינן במס' שבת בפרק ר' עקיבא אמר רב חנינא לרב פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר למה נמשלו דברי תורה לנגיד מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחייא למשמאילים בה סמא דמותא ע"כ. בארו כי התורה יש בה דבר זה, שכשם שהנגיד המקרב אליו ועושה רצונו הנגיד מגביהו ומרומם אותו, והפך זה לפי גדולתו של הנגיד אם עובר אדם רצונו הנגיד משפילו ומורידו, וכך הם דברי תורה לפי מעלתן ומדריגתן אם אינו נוהג עמהם כאשר ראוי יש עליו עונש ושפלות. ומפני כי הר סיני היה מוכן שממנו ירדו דברי תורה לעולם וכן הוא מוכן שיצא לעולם גזירה זאת והיא בת קול שאומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כי למשמאילין בה סמא דמותא. וזה שאמרו שם ג"כ נקרא הר חורב שממנו בא החורבן לאומות העולם והיינו מפני שהאומות מרוחקים מן התורה, וזהו מדת התורה למשמאילין בה סמא דמותא. וזהו הבת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף פי' שהוא מרוחק מן הש"י כמו כל נזיפה שהיא הרחקה וכך מי שאינו עוסק בתורה הוא נזוף למקום:

ומביא ראיה נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ור"ל כי נזם זהב שהוא דבר משובח מאוד אם הוא באף חזיר, שזה הנזם עם חשיבתו שיש לו הוא מגונה מצד הנושא שהוא החזיר, וכן היא אשה יפה וסרת טעם כלומר שהנוי הזה עם חשיבתו כאשר הוא אצל מי שהיא סרת טעם מגונה ומאוס אע"ג שאין הטעם נראה לאדם והאשה יפה בתכלית מ"מ היופי הזה מאוס. ואשה יפה דקאמר ר"ל האדם השכלי שהוא נקרא אשה נאה שיש לה היופי שהוא הזיו והאור דומה לחכמה בכל מקום, שהחכמה היא אור וזיו שנאמר (קהלת, ח) חכמת אדם תאיר פניו וכדאיתא במס' בבא בתרא (דף ד.) אצל הורדוס הוא כבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם. וקרא החומר של אדם סרת טעם כי הסרחון הוא פחיתות כמו הצואה וכיוצא בזה וחומר האדם יש לו פחיתות, כלל הדבר כי נזם זהב שנקי וטהור מאוד, והוא עומד באף חזיר שהאף של חזיר נובר באשפה והוא מאוס ומגונה ועי"ז מתגנה הנזם הטהור, וכך היא אשה יפה וסרת טעם ורצונו לומר כך הוא האדם שיש לו שכל ואינו עוסק בתורה, שהשכל עומד בגוף האדם החמרי שיש לו פחיתות ועוסק בדברים גופניים פחותים ומתגנה השכל הטהור ע"י זה. רק אם הוא עוסק בתורה אז השכל נבדל מן החומר ואין לו פחיתות החומר, וכבר אמרנו כי נקרא האדם אשה יפה ע"ש הזיו שיש לשכל, והיא סרת טעם כלומר שהשכל עומד בגוף שיש בו פחיתות החמרי. וכמו שהנזם אם הוא באף חזיר מקולקל ואינו שוה כלום, וכך בעצמו השכל באדם מקולקל והוא לבטלה לגמרי כאשר אינו עוסק בתורה רק הולך אחר הדברים הגופניים, דומה בזה אל החזיר שיש לו נזם זהב באף ונובר באשפה, כך החכמה שיש בחכם כאשר עוסק בדברים גופנים פחותים, אבל כאשר עוסק בתורה הרי לא נחשב שיש לו פחיתות החמרי. והבן המשל הזה שמדמה את האדם כאשר הוא חסר התורה לחזיר, כי החזיר היא ביותר רודף אחר ענין גופו ותאותיו ואין כיוצא בו, כי שאר בעלי חיים מבקשים קצת כבוד בטבע כמו שאמרו (חגיגה דף יג:) ארבע גאים שור בבהמות ארי בחיות וכו' וכן עזות נאמר על קצת בעלי חיים, אבל החזיר אינו רק לבקש אכילתו הגופנית דרך מאוס ודרך טינוף. וכך הוא האדם כאשר עוזב את התורה השכלית ואינו הולך רק אחר תאותו הגופנית, ולכך מדמה למעלה (פ"ג) השלחן אשר אין עליו דברי תורה שאכלו קיא צואה, וזה שאמר שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כלומר שהוא מרוחק שהרי בשביל פחיתות החמרי שבו הוא מרוחק ודבר זה מבואר. ומה שאמר שכל מי שאינו עוסק בתורה, משמע שהוא ראיה למעלה שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, לא קאי על מה שאמר מעלבונה של תורה רק אל מלת אוי קאי, שאמר שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף ולכך אוי להם. ומה שאמר מעלבונה של תורה, ר"ל דוקא אם יש עלבון לתורה דהיינו שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, אבל בלאו הכי לא שאין כאן עלבון אחר שאי אפשר לו לעסוק בתורה:

ואומר והמכתב וכו', הביא ראיה שראוי שיהיה מי שאינו עוסק בתורה נזוף, שכבר אמרנו כי התורה למימינים בה סמא דחייא למשמאילים בה סמא דמותא, ומפני שתמצא כי למיימינים בתורה שהם בני חורין, מזה תדע כאשר מתרחקים מן התורה הם פחותים ושפלים וירודים, ולפיכך מביא ראיה שנאמר והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות. ומ"מ לפי הסוגיא יש לפרש יותר שמביא ראיה לא זה שהוא מרוחק מן הש"י אלא אפילו יותר מזה שלא נקרא בן חורין רק משועבד נקרא, שאין בן חורין רק מי שעוסק בתורה, ואין ספק כי מי שאינו בן חורין יש לו יותר שפלות כי הגוף אינו רק שמרוחק מן הש"י, ואמר כי יותר מזה שלא נקרא כלל בן חורין ופירוש זה נכון. וכתב ר"י אברבנאל ז"ל שכך מצא בברייתא שר"ל לא זה שהוא נזוף אלא אף משועבד נקרא מי שאינו עוסק בתורה. ומה שאמר אל תקרי חרות וכו', לפי הנראה הוא דרש רחוק מאוד כי מה ענין זה למה שאמר הכתוב והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות שירמז במקום הזה מה שהעוסק בתורה הוא בן חורין. אבל הדבר הזה כמו שאר דברי חכמים שנראים רחוקים מאוד למי שהוא חסר דעת ורמזו בכאן דבר מופלג מאוד. וזה כי השכל הוא ציור המציאות וכן התורה כולה הוא ציור המציאות וכן הוא הכתב שהוא צורה וציור הכתיבה, וכל חקיקה של כתב נקרא בלשון חרות כי הכתב יש לו צורה וזה ענין הכתב אע"ג שהוא צורה גשמית מ"מ שם צורה יש עליו. וכל דבר שהוא צורה ראוי שיהיה נקרא בלשון חירות, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי השעבוד הוא מצד החומר כי מצד הצורה אין שעבוד, ודבר זה רמזו ז"ל (יבמות דף סב.) על עבד כנעני שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כי מצד השעבוד שבו הוא דומה לחומר כי המשועבד מתפעל מאחר, ודבר זה ענין החומר שהוא מתפעל אבל בצורה כיון שאין בצורה התפעלות כלל לא שייך לומר על הצורה שעבוד רק חירות ודבר זה מבואר. ומפני שדברי תורה מופשטים מסולקין מן החמרי לגמרי, ולכך רמז לך הכתוב בצורת אותיות הלוחות אשר הם מורים על ציור השכלי שבתורה המופשט לגמרי והוא שכל בלא שום צירוף חמרי, בלשון חרות ולא בלשון חקיקה, לומר לך כי התורה היא חירות וחורין לגמרי שהצורה היא חירות כמו שהתבאר, ומכ"ש ציור התורה שהוא ציור שכלי מופשט לגמרי. ולפיכך כתב הלוחות נראה משני עבריהם שתהיה החקיקה הזאת חקיקה גמורה והיא צורה לגמרי, לא כמו שאר חקיקות שהם על הלוח אע"ג שהם חקוקים אינם חקוקים מעבר לעבר, ואין זה צורה גמורה שהרי עדיין נשאר הנושא שהצורה עליו והוא דומה לצורה שהיא בחומר, אבל צורת כתב הלוחות שמורה צורת הכתיבה על ציור השכלי של תורה והוא ציור גמור שלא בנושא כלל, וכך היה כתב הלוחות חקוק משני עבריהם עד שהיתה צורת האותיות צורה גמורה. ובודאי דבר זה היא חירות גמור שאין כאן חמרי לגמרי שבו השעבוד. ולכך אצל זה שכתוב כי הכתב של הלוחות משני עבריהם, כתוב לך חרות על הלוחות שהוא לשון חירות, כי מה שהיה בב' עבריהם דבר זה הוא צורה גמורה בלי חומר ומורה זה על חירות גמור שיש בתורה כאשר חכמת התורה ציור שכלי גמור מופשט, ומעתה תדע כי באמת ובאמונה אמרו אל תקרי חרות אלא חירות. והענין החירות הזה שיש אל התורה אע"ג שמצאנו הרבה בעלי תורה שאינם בני חורין, מ"מ אין הדבור כאן רק שהוא בן חורין באמת לפי סדר המציאות, ולפעמים גורם החטא מצד אחר מ"מ לפי השכל אין בן חורין רק מי שעוסק בתורה. ואומר שאין לך בן חורין רק העוסק בתורה, כי אף המלך שהוא בן חורין לא נקרא בן חורין בערך מי שעוסק בתורה, וזה כמו שאמרו ואל תתאוה לשלחנם כי שלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם, כי המלך אף ע"ג שהיא מלך, הנה יש לו יראה באולי ימרדו בו בני מלכותו ובשביל כך אינו בן חורין לגמרי, שלא יקרא בן חורין רק כאשר לא ימצא בו צד אפשרות שעבוד, וזה לא ימצא רק במי שעוסק בתורה שהוא בן חורין לגמרי כמו שבארנו כי השכל הוא בן חורין אין שייך שעבוד בו. ואמר שכל העוסק בתורה מתעלה ר"ל שאין זה בלבד שהוא בן חורין אבל הוא מתעלה, וזה כי הוא מתעלה מן העולם הזה השפל ולכך אמר שכל העוסק בתורה מתעלה שנאמר ומנחליאל במות, ופסוק זה נדרש על התורה במסכת עירובין בפרק כיצד מעברין, וכאן אין מקום להאריך כי יתבאר זה בעז"ה בנתיבת עולם ואין להאריך במקום הזה: