דרך חיים (מהר"ל)/פרק ד משנה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק ד משנה ג[עריכה]

הוא היה אומר וכו'. מפני שבן עזאי אמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה, ובזה למדנו שכל מצוה ומצוה דבר מיוחד בפני עצמו, שאם היו שתי מצות האחת כמו האחרת לא שייך שתהא מצוה אחת גוררת אחרת, לפי הטעם אשר אמרנו שמצוה גוררת מצוה כי אין דבר אחד נחלק לשנים וכל המצות הם דבר אחד ולכך המצוה האחת גוררת האחרת, שזה דוקא שייך רק כאשר כל מצוה בפני עצמו ומתחברים ביחד, אבל אם האחת כמו האחרת אין אחת חצי דבר, ולפיכך אי אפשר לומר רק שכל מצוה ומצוה הוא דבר מיוחד ומ"מ הם מתחברים ביחד, וכאשר הוא מקיים מצוה אחת נחשב כמו דבר אחד שנחלק ולכך מצוה אחת גוררת אחרת, ומזה תדע כי כל מצוה יש לה מקום בפני עצמה. ודבר זה למעלת המצוה שכל מצוה יש לה ענין מיוחד, ולפיכך החזיק דבריו להביא ראיה, וסמך אחריו כמו שזה הוא במצות כך הוא בבני אדם ובכל הנבראים בעולם שיש להם דבר זה בעצמו כי יש לכל אחד מקום מיוחד, לכך אמר אל תהי בז לכל אדם, לומר כי אדם זה אינו נחשב לכלום והוא נחשב דבר מיותר בעולם ואין לו חלק בעולם כלל, וכן אל תהי מפליג לכל דבר והם שאר דברים שהם נבראים בעולם שבא האדם להרחיקו ולהפליגו שאינו נחשב ממציאות עולם הזה. דבר זה אל יעשה שאין לך אדם שאין לו שעה, כלומר שיש לכל אדם שעה מיוחדת אע"ג שמצאנו בן גילו היינו שהם קרובים במזל, אבל בודאי יש לכל אחד ואחד מזל בפני עצמו. כי אי אפשר שיהיה לשני בני אדם מזל אחד לגמרי, שאף שתי שערות אינם יונקים מגומא אחת כ"ש שאין שני בני אדם יש להם מזל אחד, ומאחר שיש לכל אחד ואחד מזל בפני עצמו מה שאין לאחר הרי הוא ממציאות העולם שהרי העולם הוא מסודר תחת המזל, ובמה שיש לכל אדם מזל בפני עצמו הרי כל אחד ואחד נחשב ממציאות העולם ומשלים את העולם עד שמצד כל בני אדם שהם בעולם העולם שלם. ודבר זה דומה למצות התורה שכל מצות התורה הם משלימים לתורה אחת וכל התורה הוא מושכל אחד שלם בלי חסרון ובלי גרעון, וכן כל אדם שברא הקדוש ברוך הוא על האדמה כל אחד משלים העולם. ואמר ואין לך דבר שאין לו מקום דבר זה אמר כנגד שאר דברים שהם מסודרים בעולם. ומפני כי האדם בפרט יש לו מזל וכדאיתא בפרק קמא דב"ק (דף ב:) שאני אדם דאית ליה מזל ולכך אמר אין לך האדם שאין לו שעה היינו מזל, ושאר הדברים שהם בעולם כולם יש להם מקום שהם מסודרים מן הש"י כל אחד על מקומו. ואל האדם שייך בז מפני כי אצל האדם שייך כבוד, ולכך אמר שאל תהא בז לכל אדם לנהוג בו הפך הכבוד ואצל שאר דבר שייך הרחקה ודבר זה מבואר: