דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה יח
פרק ג משנה יח[עריכה]
קינין ופתחי נדה וכו'. מפני שזכר לפני זה כל שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטין וכו', ומאחר שמדמה החכמה והמעשים לאילן, וידוע כי השורש והאילן הם ביחד דבר אחד, ומה ענין חכמה אל המעשים שנחשב החכמה עם המעשים דבר אחד אם היא חכמה אנושית וכיוצא בזה מן החכמות שיודעים גם כן האומות, ואיך החכמה היא נחשבת כמו ענפים והמעשים הם השורש מן האילן כי ידוע כי הענפים הם דבר אחד עם השורש, ואין המעשים שייכים אל החכמה הזאת שאינה חכמת התורה. ועל זה אמר כי החכמה הנזכרת כאן בודאי היא מענין המעשים והם הלכות מצות המעשים, וחכמה הזאת דבר אחד עם המעשה עצמה עד שהמעשה נחשבת כמו שורש והחכמה שהם הלכות המצוה נחשבים כמו ענפים, בעבור כי השכל מתעלה ומתפשט למעלה כמו הענף מן שורש האילן, וכאשר האדם יש לו מעשים הוא מגיע אל החכמה ובזה הצד החכמה מסתעף מן המעשה. ולפיכך אמר קינין ופתחי נדה וכו', זכר אלו ב' דברים בפרט כי במס' קינין תנן שם (פ"ב) קן סתומה כו' שלקחה האשה ב' תורים והם סתומים שלא פירשה אחד לחטאת ואחד לעולה ופרח אחד מהם לאויר העולם יקח זוג לשני, ובאותו הפרק שנה התנא הרבה דינים מאד כאשר נעשה ספק בקינין וכל הדינים בשביל עירוב קינין וכן פתחי נדה היינו נדה שאבדה פתחיה רצה לומר שאינה יודעת אם היא עומדת בימי זיבה או בימי נדתה וזה לשון פתחי נדה מהיכן היא פותחת ספירתה. ואלו שני דברים אע"ג ששני הלכות אלו אינם מדברים רק מספק שאירע ויש לעלות על הדעת כיון שאין הלכות אלו רק בשביל ספק אין זה גוף הלכה, שלא נחשב גוף הלכה רק דבר ודאי אבל ספק מי יימר דאתא, ועוד לא היה לו לכנוס בספק להניח לפרוח ודבר כזה אין נקרא שכל וחכמה שלא נאמר רק לספק, וראוי כל חכמה שתהיה ודאית אבל דבר שהוא ספק לא יכנס בכלל חכמה, ואין ראוי לדבר רק מדברים הכרחיים לא מדברים אפשריים שלא יכנס זה בכלל החכמה ולכך יש לעלות על הדעת שאין זה עיקר התורה, ועל זה אמר כי דבר זה גוף הלכה. והתקופות הוא הלוך המזלות דבר זה נקרא תקופות, וגמטריאות הוא חכמת המדידה והתשבורת דבר זה נקרא גמטריאות, ואלו שני דברים הם הפך קינין ופתחי נדה כי קינין ופתחי נדה אין עיקר הלכה הזאת רק בשביל ספק ועירוב שנעשין ועל פי זה באו שתי ההלכות, ואלו שתי חכמות היינו תקופות וגמטריאות הם מחויבים ומוכרחים ולא שייך בהם ספיקא כלל, ועם כך זה אינם חכמה גמורה אבל הם כמו פרפראות לחכמה שאין הפרפראות רק הכשר אכילה ואין הפרפראות מפרנסין את האדם, וכן אלו שתי חכמות שהם תקופות וגמטריאות שאע"ג שהם חכמות גדולות אינם מפרנסים הנפש כי החכמה היא פרנסת הנפש כמו שהתבאר אצל אם אין תורה אין קמח, אבל אין החכמות האלו דהיינו תקופות וגמטריאות פרנסת הנפש והם כמו הפרפראות שאינם עיקרי הסעודה רק הכשר סעודה. ודבר זה ביארנו בספר התפארת כי עיקר החכמה היא בתורה ובהלכות המצות, ודבר זה הצלחת האדם כמו שהארכנו שם ולא בשאר חכמות, ואין להאריך כאן כי הארכנו במקומו:
וזה אשר רצה התנא באמרו קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות ולא אמר שהן הן גופי התורה, וזה מפני שעיקר התורה היא ההלכה וכמו שאמרו בפרק ד' דמגילה (דף כח:) תאנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות עולם לו עד כאן. והטעם הוא כי התורה היא המביאה את האדם לחיי עולם הבא, וכאשר ההלכה היא הלכה פסוקה אינה נוטה מנקודת האמת לא לימין ולא לשמאל ולכך נקרא הלכה, כי ההולך הוא הולך בדרך הישר אינו נוטה לימין ולשמאל, ולפיכך הדרך הזה שאינו נוטה לימין ולשמאל הוא הדרך שמביא האדם לעולם הבא לגמרי, אבל הנוטה לימין ואל השמאל הוא שנוטה אל הקצה ויש לו נטיה במה אל המיתה כי הקצה יש לו סוף וקץ, ולפיכך אין בזה חיי עולם הבא לגמרי, רק הדרך שאינו נוטה אל הקצה כלל ודבר זה ראוי אל עולם אשר הוא נצחי שאין לו קצה וסוף. ודבר זה גם כן רמזו בפרק היה נוטל (סוטה דף כא.) שאמרו הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם, פירוש כי פרשת דרכים הוא הדרך שכבר נבדל מן שאר דרכים ההולכים לימין ולשמאל אל קצה, וזה הולך נכחו ביושר ואינו נוטה אל קצה עד שהדרך מביא לחיי עולם הבא. ומפרש שם מאי פרשת דרכים אמר מר זוטרא זהו תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, כלומר כי כאשר למד שמעתתא אליבא דהלכתא דבר זה נקרא פרשת דרכים שהדרך ההוא נבדל מן הדרכים ההולכים לימין או לשמאל וזה הדרך הולך נכחו לאשר ראוי ללכת, וכן תלמיד חכם שמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הדרך ההוא הולך ביושר אל עולם הבא לגמרי. ולכך מי ששונה הלכות שההלכה הפסוקה הוא אשר אינו נוטה מן האמת לא לימין ולא לשמאל הוא שמביא אותו לחיים עולם הבא. ולא שנאמר חס וחלילה כי מי שאין למוד שלו הלכה פסוקה שאין מביאו לחיי העולם הבא, שאין הדבר כך אבל ההלכה הפסוקה היא עולם הברור והגמור. וזה שאמר כאן קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות שהאדם זוכה בהם לחיי עולם הבא לגמרי שהם הליכות עולם. וזה שנקרא תורת משה תורה, מפני שהוא לשון הורה כי התורה מורה הדרך אל עולם הבא וכמו שאמר הגיע לפרשת דרכים נצול מכולם, וההלכות הם מורים הנקודה הנבחרת אל עיקר עולם הבא כי הדרך הזה הוא צריך הוראה כי הוא דרך צר מאד. ובמדרש (ב"ר פנ"ט) ואברהם ושרה זקנים באים בימים שקנה שני עולמים בא בימים בא בדופלין רבי ברכיה אמר בפילון מפולש לחיי עולם הבא פירוש בפילון מקום ישר ופתוח עד כאן, הרי לך כי עולם הבא יש לו דרך ישר אשר אינו נוטה לימין ולשמאל והוא הדרך שמגיע לחיי עולם הבא, כי עולם הבא נברא ביו"ד שהיא קטנה ולכך הדרך הישר שהוא נוכח הנקודה שהוא היו"ד צר מאוד, ולפיכך מה שנקט התנא קינין ופתחי נדה רצה לומר קינין ופתחי נדה שהם ספיקות, וההלכה מברר המעשה אשר יעשה והדרך אשר ילך מתוך עירוב וספק ודבר זה כמו מי שמברר הדרך הישר מבין שאר דרכים, ולפיכך הם גופי הלכות שההלכה מברר ההילוך מבין שאר דרכים ולכך נקרא הלכה כמו שהתבאר ובשביל כן הן הן גופי הלכות ועליהם וכיוצא בהם נאמר הליכות עולם לו כל מי שעוסק בהלכה זוכה לחיי עולם הבא, אבל תקופות וגמטריאות אינם דרך והלכה כלל שמביא לחיי עולם הבא. ואפשר כי לכך נקט קינין ופתחי נדה כי אלו שניהם גם כן אינם רק חשבון, כאשר הקינין מתערבין ופתחי נדה כמו כמה טבילות תטבול כאשר אבדה פתחיה למאן דאמר טבילה בזמנה מצוה והיא אינה יודעת מתי טבילתה וצריכה כמה טבילות, והיא דומה לתקופות וגמטריאות שהם ג"כ חשבון בלבד, ואמר כי קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות ואלו תקופות וגמטריאות אינם רק פרפראות לחכמה. ודברים אלו מבוארים מאוד. אבל פירוש הראשון ברור. ואם היו בני אדם יודעין להבין הדברים לא היו סרים מן ההלכה לעיין בספרים אחרים שנואי נפש חכמים ובספר התפארת הארכנו בזה לבאר דבר זה בסייעתא דשמיא:
פרק רביעי: