דרך חיים (מהר"ל)/פרק ב משנה ט

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ב משנה ט · >>

פרק ב משנה ט

צאו וראו וכו'. ויש לשאול בזה מה ראה רבי אליעזר בן הורקנוס שבחר מדה זאת של עין טובה, ועוד יש לשאול מה ראה ר' יהושע שאמר שידבק במדה זאת להיות חבר טוב וכי מעלה גדולה יש בחבר טוב, ומכ"ש שאמר ר' יוסי שיהיה שכן טוב ומה מעלה יש בזה, ועוד יש לשאול שאמר להם צאו וראו איזה דרך רעה שיתרחק ממנו האדם כל אחד ואחד אמר הפך המדה רבי אליעזר אומר עין רעה וכן חבר רע שכן רע חוץ מן רבי שמעון בן נתנאל שאמר הלוה ואינו משלם ולא אמר שאינו רואה את הנולד, ועוד קשה שאמר רבן יוחנן בן זכאי על רבי אלעזר בן ערך רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם ואין בכלל לב טוב הרואה את הנולד, דאין אלו שתי מדות שייכים זה לזה שאפשר לומר בכלל דבריו דבריכם. ויש לפרש שאמר איזה דרך טובה שידבק בה האדם, ור"ל איזה דרך טובה שידבק בה האדם, שאותו דרך יש בה טוב הרבה ומפני כך ראוי שידבק בה האדם. ואמר צאו וראו רצה לומר שיבחנו ויעיינו בבני אדם ויבחנו בהם עד שיעמדו על איזה מדה טובה שבמדות, כי דברים אלו לא למדו מן התורה רק מה שעמדו עליהם כאשר הם בוחנים בנמצאים ובזה שייך צאו וראו. ואמר רבי אליעזר בן הורקנוס עין טובה, כי מי שיש לו עין טובה היא מדה שגורם לאדם טוב הרבה, שאין דבר שרגיל בו האדם כמו זאת, כי כל שעה וכל רגע רואה אצל בני אדם עושר וגדולה ושאר מעלות ועינו טובה בבריות, הרי מדה זאת יותר רגיל בה משאר מדות טובות, שלא יוכל האדם לעשות אותה המדה תמיד כמו שבעל מדה זאת אפשר לו לתת עינו טובה כהרף עין. ולכך אמר שידבק במדה הזאת ביותר מכל שאר מדות. והוסיף רבי יהושע חבר טוב, שכאשר הוא חבר טוב לאחד, בודאי בכלל זה הוא בעל עין טובה כי אם הוא בעל עין רעה לא יוכל להיות חבר טוב מפני עין הרע שבו, ויותר טוב מדת חבר שהחבר טוב יעשה הטוב בחברתו אליו בעצתו, כמו דרך החברים שהם חברים בעצה זה לזה, ודבר זה יותר מן עין טובה וזה בדבור ובעצה ועין טוב הוא בראיה בלבד ובכלל זה עין טובה:

והוסיף ר' יוסי הכהן שכן טוב, כי זהו עוד יותר כי החבר אינו חבר לו רק בעצה, אבל השכנים הטובים הם טובים זה לזה במעשה להשאיל זה לזה כמו שדרך השכנים עוזרים זה לזה במעשה לא בעצה בלבד, ובכלל זה שהוא מטיב לו בדבור ובעצה שאינה מעשה, ומכ"ש כי בכלל זה הוא בעל עין טובה שהוא בראיה בלבד. והוסיף ר' שמעון בן נתנאל לומר הרואה את הנולד, כי הרואה מה הנולד להיות מטיב עם אחר כי השכנים אף שהאחד הטיב עם אחר אין מטיב עמו רק בהשאלת כליהם, וזה נהנה וזה לא חסר וכיוצא בזה שהוא מחזיר אליו תיכף כשהוא צריך ואותו כלי מחזיר אליו מיד והוא לפי שעה ואינו חסר דבר כלל בעל הטובה, ואין זה נקרא גמילות חסדים כמו אדם שיעשה טוב לאחר להלוות לו ממון או לעשות עמו חסד אחר, ולפיכך אמר הרואה את הנולד וכאשר רואה את הנולד בודאי הוא גומל חסד לאחר, שחושב כי פעם אחר יהיה צריך אל דבר יחזור ויעשה לו ג"כ טובה והוא עומד להשלים גמול, וכמו שאמר הכתוב (קהלת, יא) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, ולא נמצא שום חסד שאינו עומד לתשלום גמול רק החסד שעושים עם המתים מפני שאינו עומד לתשלום גמול, וכל זה מפני כי כל עושה חסד עומד לזה שיחזור ויעשה עמו חסד והרואה את הנולד אין אדם בזה מונע עצמו משום שלא לעשות לחבירו כי יחזור לו ויגמול עמו חסד. ולפיכך כאשר אמר להם צאו וראו איזה דרך שיתרחק האדם ממנו אמר ר' שמעון הלוה ואינו משלם וזהו הפך הרואה את הנולד כמו שהתבאר. ואמר ר"א בן ערך לב טוב, כי כאשר האדם בעל לב טוב בו נכלל הכל, שגומל חסד לאחר וכל הטובות שזכרו הראשונים הכל נכלל בזה, שהוא רואה את הנולד, כי לפעמים כאשר הוא דואג בשביל הפסד מונע עצמו מן הטוב כי מאחר שהטוב הוא רק בשביל הנולד באולי יהיה צריך גם כן לאותו אדם, ואם יש לו הפסד לא יעשה הטוב כי זה באולי יהיה צריך אליו ג"כ והוא דבר ספק, וזה שדואג על הפסד שלו הוא ודאי ואין ספק מוציא מן הודאי, אבל מי שהוא בעל לב טוב אינו מונע עצמו משום חסד אף אם יש לו מזה הפסד מה, ולפיכך אמר רבן יוחנן בן זכאי בכלל דבריו דבריכם. ואמר איזה דרך שידבק בה האדם, רצה לומר שצריך האדם שידבק לגמרי במדה זאת ולהרגיל לעצמו מאד במדה טובה עד שתהא המדה קבועה בנפשו, כי כן צריך שיהיו המדות הטובות קבועות בו עד שנעשים לו טבע, ומכל שכן שלא נקרא בעל מדה טובה כאשר לא הורגל ולא הוקבע בנפשו עד שנעשה לו טבע, וכן במדה הרעה אמר שירחיק ממנו הרחקה מאד לא בזה ולא כיוצא בזה, כי אם מתקרב לה במה הרי יש לו קירוב של מה אל המדה הרעה:

וכאשר אמר צאו וראו איזה דרך שיתרחק ממנה, אמר רבי אליעזר עין רעה, כי העין רעה יש להתרחק ממנה ביותר, כי בהרף עין פועל העין פעולתו נותן עינו רעה באחר, ולפיכך זאת המדה יותר אפשר לעשות בה הרע לכך ראוי שיתרחק ממנה האדם. וזולת זה כי המדה הרעה הזאת מביאה את האדם לקנאה ולשנאה ולכמה עבירות אשר עצמו מלספר, ולפיכך ממדה זאת יתרחק האדם. ויש מקשים שאם היה כוונתו במה שאמר עין הרע אותם שמזיקים בהבטה שלהם, כמו שתמצא הרבה מזיקין בראייה שלהם, אם כן קשה כיון שהוא בטבע כך לא שייך הרחקה שהרי דבר זה בטבע. וקושיא של כלום היא, אף על גב שהוא בטבע היינו מפני כי הוא נפש רעה ונפש רעה מזיק בטבע, אבל אם לא היה נפש רעה והיה מרגיל עצמו לטוב בסוף יוסר הטבע הרעה הזאת מן העין כי נפש רעה שלו הוא שמחזיק הטבע, ואם אחר כך מגיע היזק מעינו לא נקרא בעל מדת עין רעה, כי בעל עין הרע רצה לומר נפש רעה כמו שאמרנו וכבר אינו נפש רעה. ר' יהושע אומר חבר רע הוא הפך המדה אשר זכר למעלה, כי בעל המדה הזאת כאשר הוא חבר רע הוא מזיק לחבירו ע"י עצה רעה, ומכל שכן שיש בו עין הרע. והוסיף רבי יוסי הכהן שכן רע, כי השכינים הרעים מזיקים זה לזה בכמה דברים אשר הם גורמים היזק לשכניהם במעשיהם, ומכל שכן שהוא מזיק לו בדבור כמו שעושה החבר שמשיא עצה רעה לחבירו שזה עושה חבר רע ומכל שכן שהוא מזיק בעינו. והוסיף רבי שמעון הלוה ואינו משלם, כי יותר מהכל כאשר יפעל רע למי שעשה עמו טובה והוא משלם לו רעה להחזיק בממונו וזה יותר רע, והנה בודאי דבר זה הוא כנגד הרואה את הנולד, שהרי פירשנו הרואה את הנולד ובשביל זה הוא טוב וגומל חסד לחבירו שיודע כי דבר זה עומד לתשלום, וזה הוא הפך זה שהוא רשע ואינו משלם ונועל דלת לפניו פעם אחר, ומכל שכן שכל אשר עשה השכן הרע שהוא גורם היזק לחבירו שעושה זה גם כן, ומכל שכן מה שעושה בעל עין הרע שעושה גם כן. והוסיף רבי אלעזר בן ערך לומר לב רע שבכלל מדה הרעה הזאת כאשר הוא לב רע נכללו כל המדות הרעות אשר נזכרו לפני זה שהוא פועל הכל וכמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי בכלל דבריו דבריכם, וכן היה פירוש המאמר הזה נכון ויתורצו השאלות. והכל הוא בסדר, כי תחלה זכר המדה הטובה שיפעל בעין, ואחר זה זכר אשר יפעל הטוב לחבירו בדבור, ואחר כך זכר הטוב שיפעול לחבירו במעשה וחבירו נהנה והוא אינו חסר, כמו שהוא דרך השכנים שעושים הטוב לשכניהם השכן נהנה והוא בלתי חסר, כי מה שישאיל כליו וכיוצא בזה מן הטובות שעושים השכני' אינו חסר, ואין זה כמו מי שגומל חסד בממונו לחבירו, ולכך זכר אחריו הרואה את הנולד. ויותר מזה מי שעושה חסד לחבירו ומטיב אף בדבר שהוא הפסד אליו וזהו בעל לב טוב שמטיב לאחר אף אם הוא מפסיד דבר. וכן המדה הרעה שזכר כל אחד ואחד, שכל אחד ואחד הוסיף על שלפניו ויבא כראוי הלוה ואינו משלם. וכך יש לפרש אם אנו באים לפרש דברי חכמים ע"פ הסברא ואומדנא:

אבל כי המאמר הזה אשר נזכר כאן הוא מאמר מופלא מאד על פי החכמה, והנה נפרש דברי המאמר הזה לכל איש אשר יש בו דעה, יהיה נגלה שכך פירוש המאמר באין ספק. ונפרש תחלה השאלות נוסף על הראשונות גם במאמר שלפני זה, חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי וכו', יש לשאול וכי לא היו לו תלמידים יותר מאלו שהיה מונה שבחם של אלו דוקא כי כמה וכמה תלמידים היו לו, ועוד יש לשאול בזה שאמר יהושע בן חנניא אשרי יולדתו, אם בשביל שהוא חסיד הרי יוסי הכהן חסיד והיה לו לומר כמו כן אשרי יולדתו, ואם בשביל שהוא ירא אלקים הרי שמעון בן נתנאל ירא אלקים והיה לו לומר אשרי יולדתו, ואם בשביל שהוא חכם גדול הרי אומר אלעזר בן ערך כמעיין ההמתגבר, ועוד למה צריך להזכיר את שבח שלהם ולמאי נפקא מיניה, ועוד שאמר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם איך נופל בזה השעור, לומר כי היה רבי אליעזר בן הורקנוס מכריע כל חכמי ישראל אשר הרבה מאד ואין ספק שלא היה מכיר בטוב כל חכמי ישראל שיתן השעור לומר שיהיה רבי אליעזר מכריע כל חכמי ישראל, ועוד קשה למה הזכיר רבי אלעזר בן ערך באחרונה ואפילו אם תאמר שהיה רבי אליעזר בן הורקנוס גדול ממנו מכל מקום באחרונה לא לחשביה:

יש לך לדעת כי המאמר הזה יש בו דברים נפלאים מאד עם המאמר שבא אחריו, לא כמו שבני אדם מבינים דברי חכמים שהם נאמרים באומדנא, אבל אין הדבר כך כי כל דברי חכמים דברי חכמה גדולה. ויש לך לדעת כי האדם הוא מתחלק לחלקים בבחינות הרבה וכבר בארנו זה, כי לפעמים חלקו חלקיו לשני חלקים לגוף ולנפש, ולפעמים לשלשה חלקים כמו שהתבאר אצל על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום ועוד יתבאר דבר זה, ובבחינה האחרת האדם מתחלק בענין אחר עד שנמצאו הרבה בחינות. ותמצא בתורה כי מה שהתורה שמה ערך האדם חמשה, שהרי ערך היותר קטן אצל הזכר חמשה שקלים וערך היותר גדול חמשה שקלים, ומזה תדע כי האדם שקל שלו חמשה. וזה הדבר ענין מופלג בחכמה, כי האדם אשר ברא השי"ת, יש לו הגוף וכחות הגוף ויש לו נפש וכוחות נפשיים. וכוחות הגוף, הם כמו נושאים ומתחברים לנפש וכוחות הנפש, שהרי הגוף והנפש יש להם חבור ביחד והגוף הוא נושא לנפש. ויש מכחות נפשו אשר אינו נבדל לגמרי, ויש כח נפשי נבדל לגמרי והוא כח השכלי אשר משיג הדברים. ולכל אחד ואחד נושא מיוחד, ואין ספק כי אין אשר הוא נושא לכח אשר אינו נבדל לגמרי הוא נושא לכח שהוא נבדל לגמרי כאשר ידוע, ולפיכך אשר הוא נושא לכל הנבדל לגמרי שהוא השכל היא יותר דק ויותר זך, כאשר הוא הנושא אל הכח שאינו נבדל לגמרי כמו הנפש. הרי כאן ארבעה דברים, כח נפשי וכח שכלי, ולכל אחד ואחד יש לו נושא בפני עצמו כח גופני ובזה הם ארבעה חלקים. אמנם אל יעלה על דעתך רק שאי אפשר שלא יהיה כאן כח חמישי, שאין הכחות מחולקים כלל אבל יש להם שורש אחד, ולפיכך יש כאן כח חמישי שהוא כמו שורש נחשב לכל שארי הכחות, וכח זה הוא בלב אשר הוא שורש כל האדם ושם משכן הכח הזה, וכח זה אינו נבדל לגמרי ואינו בהגוף לגמרי, ויתבאר עוד בסמוך בדברי חכמים כל כח וכח מאלו כחות:

ותדע כי נזכרו גם כן אלו הכחות בדברי חכמים, וקראו אותם רוח נפש נשמה, כי הם שלשה כחות חוץ מן הנושאים כמו שיתבאר עוד ובשביל כך הם חמשה. ומזה תבין מה שאמרו בפרק קמא דעירובין (דף יג:) שתי שנים ומחצה נחלקו בית הלל ובית שמאי הללו אומרים נח לאדם שלא נברא משנברא והללו אומרים נח לאדם שנברא ממנו וגמרו נח לאדם שלא נברא משנברא, ומפני מה הזכירו בכאן זמן המחלוקת שהיה בזה שתי שנים ומחצה יותר מבכל מקום, ועוד הרי אפילו יום אחד נחשב שנה, ולמה זכר כאן חצי שנה. אבל דבר זה אבאר לך טעם מחלוקת שלהם, למה הללו אומרים נח לו שלא נברא ומה שאלו אומרים נח לו שנברא. וזה כי האדם יש בו חמשה כחות מחולקים כמו שאמרנו, אשר אלו כחות הם כחות הגוף וכחות הנפש, אשר שנים ומחצה נוטים אל הנפש ושנים ומחצה נוטים אל הגוף, ולכך שנים ומחצה קרובים אל הרע ושנים ומחצה קרובים אל הטוב, כי החמישי אין לו זוג ויש לו יחוס אל כח גוף ויש לו יחוס גם כן אל כח נבדל והרי הוא נוטה לכאן ולכאן ולכך הוא מחולק, ולכך אלו אומרים נח לו לאדם שלא נברא והללו אומרים נח לו שנברא. ופירוש שתי שנים ומחצה נחלקו, רצה לומר מצד שתים ומחצה אמרו אלו נח לו שנברא ומצד שתים ומחצה אמרו אלו נח לו שלא נברא כפי מספר הכחות אשר הם קרובים אל הרע ואל הטוב, אמנם נמנו וגמרו נח לו שלא נברא משנברא, כי מצד שיש בו חלקים קרובים אל הטוב ולכך נח לו שנברא, אמנם מצד האדם עצמו, כי יש לאדם ב' בחינות האחת מצד כחותיו המחולקים, הבחינה השנית מצד שהוא אדם אשר בו כל החלקים ביחד, ובודאי מצד הכחות המחולקים מחצה נוטה אל הטוב ומחצה נוטה אל הרע, אבל מצד האדם אשר הוא כולל כל החלקים יש לאדם נטיה אל הרע כי בכלל האדם הוא הרע, ואם היה רובו טוב היה הטוב מכריע את הרע, אבל עתה שאין כאן הכרעה מה שהאדם מחצה על מחצה נח לו שלא נברא משנברא, כי יש באדם הרע אשר הוא מקלקל הטוב ואין כאן מכריע לטוב:

וכן חולקים בית שמאי ובית הלל בפרק קמא דראש השנה (דף יז.) גבי מחצה זכיות ומחצה חובות, כי סברי בית שמאי כי הם יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים ובית הלל סברי ורב חסד מטה ידו כלפי חסד, היינו כמו שאמר הטעם שהשם יתברך הוא רב חסד מטה ידו כלפי חסד, אבל בכאן מודים הכל כיון שיש כאן מחצה על מחצה והאדם אין בו טוב מכריע, מודים שיותר טוב שלא נברא. ולכך אחר כך נמנו וגמרו כלם ביחד, נח לו שלא נברא משנברא, כי יש בחינה מצד האדם שנח לו שלא נברא משנברא. ודברים אלו יש לך להבין משם אדם, כאשר האל"ף בראשו נגד הכח שהוא אחד, והדל"ת אח"כ כי ארבעה כחות אשר זכרנו שהם זוגות ואלו הכחות יש להם חלק לטוב ולרע, וזה מה שנאמר אצל האדם וייצר בשני יודי"ן שיש בו שתי יצירות כמו שאמרו במסכת ברכות בפרק הרואה (ס"א, א') ולכך אחר כך המ"ם מורה לך שאלו חמשה כחות מחצה לכאן ומחצה לכאן, כי המ"ם בעצמה היא מורה החלוק שהיא מחלקת האל"ף בית"א מחצה לכאן ומחצה לכאן. ומה שאמר שתי שנים ומחצה רצה לומר שני פעמים ומחצה כמו וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים (במדבר, יג) ופירשו שבע פעמים, ולשון שנה מלשון שונים כמו ועם שונים אל תתערב (משלי, כד), ואם כך משמש שנה בלשון תורה כל שכן בדברי חכמים שלא באו רק לתת לנו רמז בלבד, ואין להאריך בזה המקום עתה כי אין הכונה רק לפרש דברי חכמים, כי דבר זה הסכמת הכל כי יש באדם כוחות מחולקות וכן כתבו והאריכו בזה, כמו שתמצא בדברי הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בהקדמת המסכתא הזאת גם הוא מחלק כוחות הנפש לשלשה חלקים כמו שכתב והאריך, כי הם שלשה זה על זה, כח הטבעי שהוא כח גופני וכח חיוני וכח שכלי על הכל. ואין ספק כי כח שהוא נבדל יש לו נושא ואי אפשר מבלי נושא עד שאי אפשר שלא יהיה כאן חמשה. כי יש לך לדעת כי אע"ג שהכוחות הם מחולקים הכל יוצאים משורש אחד, ולא כמו שאמרו קצת רופאים כי יש לאדם נפשות הרבה, אבל אין הדבר הזה כך, רק כי מכח אחד יצאו אלו הכוחות המחולקים, כמו שכתב הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בהקדמת שמונה פרקים והאריך בענין זה מאד איך אלו הכחות מתפשטים מכח אחד ומתחלקים, וכך הוא דעת חכמינו זכרונם לברכה, לכך זה החמישי הוא השורש אשר ממנו מתפשטים הכוחות המחולקות, ואין להאריך בדבר זה בכאן כי אין כאן מקומו של דבר זה, אבל הכחות הם חמשה:

ומזה תבין מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת דף קה:) העומד על יציאת הנפש חייב לקרוע כי יציאת הנפש כמו ספר תורה ח"ו שנשרף, והדמיון הזה כי התורה יש לה חמשה חומשי התורה, וכנגד זה הנשמה שיש לה חמשה כוחות אשר אמרנו, והספר החמישי משנה תורה כלול מכל, ודברים אלו מופלגים בענין אלו הכוחות החמשה כי אי אפשר לפרש יותר. רק יש לך לדעת כי הנשמה נר ה' כדכתיב (משלי, כ) נר ה' נשמת אדם, והנר הזה מתפשט נצוץ שלו ומתחלק לכחות מחולקים והן הם חמשה כחות אשר אמרנו, אשר חציים נוטים אל הגוף וחציים נוטים אל הנפש והבן זה. ומפני זה נתנה התורה ערך הזכר הקטן חמשה שקלים, שכך בודאי עולה שקלו משקל האדם חמשה, ונתנה התורה ערך הזכר היותר גדול חמשים שקלים, כי מספר חמישים הם כמו חמשה, רק כי מספר קטן נתון לקטן ומספר גדול נתן לגדול, ומפני כי הנקיבה נוטה לכח החמרי כאשר ידוע מענין הנקיבה שהיא נוטה אל החומר ואין בשלימות אצלה הדברים הנבדלים, אף כי בודאי יש לה אבל מכל מקום הם לה בחסרון, ואין ראוי להיות בערך האדם הזכר שהוא חסר לכך נחסרה הנקיבה מן ערך זכר שנים שקלים, ונשארה הנקיבה ג' שקלים לקטנה או בשלשים לגדולה, כי יש לה שתי הכוחות אשר הם כוחות הגוף והכח החמישי אשר יש בו שתי בחינות כמו שהתבאר, ולכך ראוי להיות ערך הנקיבה שלשה שקלים לקטנה ושלשים לגדולה. ולכך תמצא ג"כ העבד אשר יש לו לעבד משפט האשה אשר היא נוטה אל החומר, ולכך ערך של עבד אם נגחו השור שלשים שקלים. גם כי על העבד נאמר (יבמות דף סב.) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, ר"ל כי הוא נוטה אל החומר, ודברים אלו ברורים מאד בסתרי החכמה עוד יתבארו דברים אלו. ונמצא באדם, יש שהוא שלם בדבר אחד וגורם לו שלימות מעלה, ויש שהוא שלם בדבר שני וגורם לו מעלה אחרת כמו שיתבאר, שכל אחד ואחד מאלו דברים הם באדם מביאים אל האדם תכונה טובה במדות:

וכאשר ראה רבן יוחנן בן זכאי, כי חמשה תלמידים היו לו ולכל אחד ואחד תכונה טובה בפני עצמו, והם כנגד אלו חמשה חלקים אשר באדם ולכך היה מונה שבחן. ובזה יתורץ מה ששואלין דהוה ליה למימר הוא מגיד שבחן, אבל מונה שייך לומר דוקא כאן כאשר דבר זה מנין שהשבח שלהם כולל כל השבחים שאין להוסיף ואין לגרוע כי שבח שלהם היה בכל החלקים שהם חמשה, ולכך אמר גם כן חמשה תלמידים המנין בא להגיד שאין להוסיף ואין לגרוע כלל. ובלא זה לא קשיא דמונה שייך כאשר יש כאן חלוק שבחים שייך בזה מונה, כי כן הוא המנין כל אחד בפני עצמו. והתחיל ברבי אליעזר בן הורקנוס, ואמר אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה, שבח אותו בכח נפשי שיש לו תכונה טובה בכח הנפשי, ואמר שיש לו כח הזוכר שכח הזוכר הוא כח נפשי והוא המשובח מכל שבו עומד קנין החכמה, ודבר זה בעצמו מורה שנפשו הוא נבדל בלתי מוטבע בחומר, כי הדבר אשר הוא נבדל לגמרי הוא בלתי השתנות, כי הדבר החמרי הוא משתנה ומתפעל ולא כך הדבר הנבדל אשר אין לו שנוי. ולפיכך אמר כי נפשו בור סיד שאינו מאבד טפה, רצה לומר שיש לו כח נפשי נבדל, לכך הדברים שמקבלים כח הזוכר מקוימים ואין להם שנוי, כמו שיש לדברים החמרים אשר הם בעלי שנוי. ומפני זה נאמר לשון מלוי על הנפש כדכתיב (קהלת, ו) גם הנפש לא תמלא, שהנפש מקבל הדברים שמקבל ידיעת הדברים ומחזיק אותם, ולכך קרא רבי אליעזר מצד כח הנפשי שבו בור סיד שאינו מאבד טפה מן דבר שמקבל ועומד בו:

ושבח אחריו יהושע בן חנניא אשרי יולדתו. כבר אמרנו לך כי כח הנפש יש לו נושא כח גופני אשר הוא נושא לכח נפשי הנבדל, וכנגד זה אמר יהושע בן חנניא אשרי יולדתו, רצה לומר כי יש לו מעלה זאת כי יש לו זכות החומר, ולפיכך אמר אשרי יולדתו כי מורה זה על חומר טוב שבא ממנו, כי אם לא היה לאשה שיצא ממנה חומר טוב, לא היה יוצא ממנה אדם כמו זה שיש לו זכות החומר וטוב החומר, ובמסכת נדה בפרק המפלת (ל"א, א') אמרינן אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין וכו', הרי כל הדברים הבאים מן האשה הם חמריים כמו הבשר והעור, ואין ספק בזה כי האשה שהיא יותר חמרית מן הזכר שממנה החומר (הטוב) ולפיכך אמר יהושע בן חנניא אשרי יולדתו, כי יש לרבי אליעזר בן הורקנוס מעלת כח הנפש שהוא נבדל, ויש לרבי יהושע בן חנניא מעלת זכות החומר שנחשב נושא לכח זה הוא כח נפשי שבו שבח את רבי אליעזר. והנה רבי אליעזר ורבי יהושע שהם חברים בכל התלמוד הם חברים בכאן גם כן. ואחר שאמר אשרי יולדתו ומדבר בכח הגופני של אדם הנושא לכח הנפשי הנבדל, שבח רבי יוסי הכהן שהוא חסיד, ודבר זה הוא גם כן מעלה בכח הגופני של האדם שהוא נושא השכל. וזה כי החסידות מורה על שיש לו חומר זך ודק ביותר עוד מן הראשון, וממנו החסידות אשר הוא מתחסד עם הבריות לעשות הטוב לפנים משורת הדין כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך לא שייך לומר כאן אשרי יולדתו כי המדריגה הזאת לפי פשיטות החומר כאלו אינו מתיחס כלל לחומר אשר מתיחס לאשה. ודבר זה בארנו למעלה כי החסידות הוא בשביל זכות וטוב החומר, וזה כאשר יש לו חומר זך ודק עוד יותר ממה שאמר לפני זה יהושע בן חנניא אשר יולדתו שהוא נאמר על החומר שאין פחיתות בו כלל, וזה עוד נאמר על חומר זך ודק שממנו מדת החסידות לעשות לפנים משורת הדין. שכבר בארנו לך למעלה שכנגד הנפש והשכל יש כחות גופנים שהם כמו נושאים נחשבים לכחות הנבדלים, שכשם שכח השכלי הוא יותר נבדל ויותר פשוט, כך אלו שתי כחות הנושאים גם כן אינם שוים והאחד יותר דק ויותר זך מן האחר, ולכך אמר יוסי הכהן חסיד. וראוי שיהיה בעל המדה הזאת כהן כמו שנאמר (דברים, לג) תומיך ואוריך לאיש חסידך והדברים האלו ידועים לבעלי מדע ולבעלי בינה:

ואחר כך אמר שמעון בן נתנאל ירא חטא. שבח את רבי שמעון בן נתנאל בשביל השכל הזך והנקי שיש לו, ולפיכך אמר שהוא ירא חטא. כי מדה זאת מורה על השכל הזך והטבור וזהו אמרם אין עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא והדבר כמו שפירשנו למעלה כי כאשר יש לו גסות החומר ומפני כך נקרא עם הארץ שהוא בעל חומר עב וגס כמו הארץ, אי אפשר שיהיה אדם כמו זה חסיד כי החסידו' כאשר יש לאדם זכות וטוב החומר כמו שנתבאר, וכאשר הוא בור שאין בו חכמה אי אפשר שיהיה ירא שמים כמו שבארנו, כי ירא שמים הוא שמתפעל מן השם יתברך והוא ירא ממנו, ודבר זה שייך אל מי שהוא קרוב אל השם יתברך, כי מי שהוא רחוק מן המלך בוודאי אינו ירא ממנו רק מי שהוא קרוב אליו והוא אצלו ואז הוא ירא ממנו, ולפיכך אין בור ירא חטא. ובארנו זה למעלה אצל אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא, גם יתבאר עוד אצל אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה, כי אלו שני דברים יראת שמים וחכמה הם קשורים ודבוקים יחד אשר אי אפשר להיות אחד כאשר אינו נמצא האחר. ולפיכך מה שאמר רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא אינו רק שאמר שיש לו שכל זך ודק ונקי לקבל המושכלות ולכך הוא ירא חטא, כי השכל הזך והנקי הוא הפך הבור שהוא רחוק מן השכל, ואיש כזה הוא קרוב אל השם יתברך כאשר יש לו שכל זך ודק מפני זה הוא ירא חטא. ואל תתמה ואל יהא קשה לך אם כן יהיה רבי שמעון בן נתנאל יותר חכם מן רבי אליעזר בן הורקנוס ומן רבי אלעזר בן ערך. כי דבר זה בודאי אינו כי דבר זה מדה בפני עצמו כאשר יש לו זכות ודקות השכל, כי מה שהיה ר' אלעזר בן ערך כמעין המתגבר להוסיף חכמה ולהוסיף בינה, וכן ר"א בן הורקנוס שהיה כולל כמה חכמות מפני שהוא בור סיד שאינו מאבד טפה, אבל רבי שמעון בן נתנאל מדה אחרת יש לו מצד זכות השכל ודבר זה מדה בפני עצמה, ולכך שבח זה הוא כנגד מה ששבח את יוסי הכהן, כי שבח את יוסי הכהן בכח אשר הוא נושא לזה הכח השכלי:

ומעתה אלו ארבעה חכמים הם כסדר מאד שאין להקדים אחד ואין לאחר אחד. ומה שאמר כי רבי אלעזר כמעיין המתגבר, שרצה לומר כי רבי אלעזר בן ערך היה לו שורש השכל ושכל חזק. ולפיכך מדמה אותו למעיין המתגבר אשר יש למעיין שורש ומקור, ובשביל זה הוא נובע תמיד מוסיף, וכך יש לרבי אלעזר שורש וחוזק השכל בשלימות ומפני כך תמיד מוסיף בחכמתו, שכך הוא הדבר שיש לו שורש חזק שמתפשט מן השורש ומוסיף עוד כמו שמתפשט המעיין תמיד בשביל שיש לו מקור ושורש חזק, אבל דבר שאין לו שורש חזק כלה מיד. ומפני זה שבח את רבי אלעזר בן ערך שהיה כמעיין המתגבר, כי היה לו שורש השכל ומתפשט ומוסיף כמו המעיין הזה שיש לו שורש ומקור ונובע תמיד. ושבח את רבי אלעזר בכח זה שאמרנו למעלה, שיש לאדם כח שהוא השורש של הכחות כמו שבארנו. כי אין הכחות האלו מחולקות עד שיהיה לאדם נפשות רבות כמו שהיו סוברים הרופאים כמו שספר הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים והאריך בזה, רק כי הכל יש להם שורש אחד, ממנו יתפשטו אלו הכחות ואין להאריך בזה. וכח זה בלב הוא אשר הלב הוא נחשב כמו שורש ממנו מתפשטים הכחות שיש לנשמה, ומצד שהיה לו לרבי אלעזר הכח הזה בשלימות הגמור היה רבי אלעזר כמעיין המתגבר שהיה לר' אלעזר כח זה בשלימות שאפשר. ויש לך לדעת, כי מי שיש לו מעלה זאת הוא כמו המעיין הולך ומתפשט לכל צד כולל החכמות וכל המדות, והיה כולל כל המעלות המשובחות שנזכרו לפני זה שהיה לכל אחד ואחד מן החכמים היה הוא כולל הכל. והתבאר לך דברים אלו, אך כי יש בדברים אלו יותר עומק, כאשר תבין סוד הנשמה שנאמר (איוב, לב) ונשמת שדי תבינם ומשם אצולה הנשמה. ולכך יש חמשה שמות לנשמה, נפש רוח נשמה יחידה חיה, וערך הזכר חמשה שקלים וכנגד זה חמשה חומשי תורה, ומזה תבין אלו דברים שזכר כאן בחמשה תלמידים כאשר תבין דברים אלו בעומק שלהם ואין לפרש יותר ועוד יתבאר:

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף וכו'. כבר אמרנו, כי מעלת רבי אליעזר מצד כח הנפש שהיה לו כח הזוכר בשלימות מקבל הכל ואינו מאבד דבר, ולפיכך אמר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף אחד ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כלם, שידע ברבי אליעזר כי לא היה הבדל בין רבי אליעזר בן הורקנוס ובין שאר חכמים בין רב ומעט, עד שיאמר ברבי אליעזר בן הורקנוס שיש לו כח הזוכר יותר משאר חכמים, אבל כאשר ראה בו שהיה כח זה אל רבי אליעזר בן הורקנוס שלא בטבע ומנהגו של עולם, ובשביל כך אמר שהוא מכריע את כלם, כי הדבר שהוא בלתי טבעי הוא יותר במעלה עד שהוא מכריע את כל הדברים אשר הם מצד הטבע כמנהגו של עולם, מפני זה אמר שהוא מכריע את כולם כי כך הוא הדבר שהוא שלא בטבע. ואבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס עמהם ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם, וזה כי אם רבי אליעזר בן הורקנוס היתה מעלתו מצד כח הנפשי שלא היה מאבד טפה, היה רבי אלעזר בן ערך כמעיין המתגבר ומתחכם מעצמו בכל החכמות. ושניהם היו כוללים חכמות הרבה, רבי אליעזר בן הורקנוס מצד שהוא היה מקבל הרבה והיה כמו בור סיד שאינו מאבד טפה, ורבי אליעזר בן ערך שהוא מעצמו היה מוסיף החכמה ונעשה כמעין המתגבר. ובגמרא במס' סוכה (דף כח:) אמרו על ר' אליעזר בן הורקנוס שלא אמר דבר מימיו מעצמו רק מה ששמע מפי רבו כדאיתא התם, ואם כן מעלת רבי אליעזר שהיה מקבל להתורה ואינו מאבד טפה, ומעלת רבי אלעזר שהיה כמו מעין המתגבר מעצמו שהיה שומע ומוסיף חכמה. ולפי הנראה אבא שאול חולק על תנא קמא, כי לתנא קמא עדיף במה שהיו כל החכמות עומדים ברבי אליעזר, ולא היה צריך להוציא אותם מדעתו כשהיו שואלים אותו רק הכל היה עמו, ולאבא שאול עדיף מה שהיה מוציא הכל מחכמתו ודעתו כי בזה האופן לא היה מגיע לו מן החסרון בחכמה, כאשר היה כמעין המתגבר ולא יבא לכלל אשר חסר לו דבר מן החכמות לעולם, והיה לרבי אלעזר בן ערך דבר זה שלא בטבע ושלא כמנהגו של עולם, ולכך אמר אם יהיו כל חכמי ישראל ורבי אליעזר בן הורקנוס עמהם בכף אחת ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כלם, כי כל החכמים הם לפי סדר העולם ומנהגו והמעלה שיש ברבי אלעזר בן ערך גם כן שלא בטבע ומנהגו של עולם לכך מכריע הכל:

אמר להם צאו וראו וכו'. יש לשאול למה בחר כל אחד ואחד מדה מיוחדת ומה ראה כל אחד על ככה שבחר כל אחד ואחד במדה מיוחדת, ועוד מה ראה רבי יהושע לבחור חבר טוב איך אפשר שתהיה במעלה גדולה כל כך במה שהוא חבר טוב, ואם המדה היא טובה כאשר יש לו חבר טוב הנה אשר הוא טוב בעצמו בודאי יותר ויותר מעלה והיה לו לומר אשר הוא טוב, ויותר מזה שאמר רבי יוסי שכן טוב ומה מעלתו של שכן טוב הוא כל כך למנות דבר זה מן המדות המשובחות, ועוד למה אמר לתלמידיו צאו וראו איזה דרך שיבחר בו האדם ולמה לא אמר הוא בעצמו הדרך שיבחר בו האדם, ועוד שאמר צאו וראו איזה דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכל אחד ואחד היה אומר ההפך מן הדרך הטובה חוץ מן רבי שמעון שאמר הלוה ואינו משלם והיה לו לומר שאינו רואה את הנולד. והרמב"ם ז"ל מפרש מה שאמר הלוה ואינו משלם דהיינו אינו רואה בנולד שנועל דלת לפניו שלא להלות עוד אותו, ומה מאד הדבר הזה רחוק דמכל שכן שהיה לו לומר כל שאינו רואה הנולד ובזה היה כולל כל מי שאינו רואה הנולד בכל אשר יעשה כמו המדה החשובה שאמר הרואה את הנולד, ועוד כי אם נתעשר ואין צריך לו ללות עוד מאחרים אם כן כשאינו משלם למה אינו רואה את הנולד, וכן מה שאמר אחד לוה מן האדם כלוה מן המקום ובאיזה צד נעשה הלוה מן האדם כלוה מן המקום:

כבר בארנו למעלה, כי מן ההכנה אשר בנפש האדם מתחייבות המדות, כי כאשר יש באדם אחד הכנה מה לטובה, מן ההכנה הטובה ההיא יצא דבר טוב ומדה טובה, וכל אדם הוא נמשך אחר מדתו לשבח אשר מדתו, בפרט כשמדה ההיא בודאי טובה. ומפני שהזכיר רבן יוחנן בן זכאי מעלת ושבח כל אחד מן התלמידים ההכנה הטובה שבו, רצה לדעת אם המדות הטובות נמשכו מן ההכנה אשר יש בכל אחד ואחד, שאם המדות הטובות נמשכים מן ההכנה של כל אחד ואחד יורה שכל אחד ואחד יש בו המדה הטובה לגמרי. ולכך אמר צאו וראו איזה דרך שידבק בו האדם רבי אליעזר בן הורקנוס אמר עין טובה, במקום הזה קרא התנא אותם בשם רבי, כי אמרו דבר הלכה וראוי לקרות אותם בשם רבי והיה רבי אליעזר נמשך אחר ההכנה שהיה בו. כבר אמרנו למעלה, כי מעלת רבי אליעזר במה שהיה לו כח נפש נבדלת מן הגוף ובזה היה בעל נפש טוב, ולפיכך שבח המדה עין טובה כי בעל נפש טוב יש לו עין טובה, כמו ההיפוך מי שהוא בעל נפש רע הוא עין רע, כי כן קראו רז"ל בעל עין הרע בכמה מקומות עין רעה נפש רעה, כמו שתמצא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נב.) סלע שפחתה פחות משתות מי שאינו מקבלה אינו אלא נפש רעה ואין זה רק שהוא עין רע, שכן אמרו במקום אחר (שם ע"ב) המעמיד עצמו על זוזי נקרא עין רעה ודבר זה נמצא בכמה מקומות ואין צריך לדבר זה ראי', ולפי האמת כח הראות הוא כח הנפשי נבדל יותר מכל שאר החושים. וכבר הביאו ראיות ברורות על זה איך כח העין הוא כח נבדל, שאם לא כן לא היה רואה בעין שהוא קטן, השמים הגדולים, רק בודאי מקבל כח הראות את המראה נבדל מן הגשם, ועוד האריכו בזה, וזה ראיה שכח הראות הוא כח נבדל. ועוד ראיה מן הכתוב כי כח הראות הוא כח נבדל קרוב אל השכל, כי משתתף השכל עם הראות בלשון ראה, שכשם שיבא לשון ראה על העין יבא לשון ראה על השכל, לומר רואה אני דברי פלוני וכתיב (קהלת, א) ולבי ראה, ומזה מוכח כי כח הראות כח נבדל. ולכך היה רבי אליעזר נמשך אחר מעלתו וההכנה אשר בו שהיה לו נפש נבדלת, והמדה אשר היא מחויבת מן המעלה הזאת שהוא בעל עין טוב, ולכן שבח רבי אליעזר בן הורקנוס המדה הזאת ואמר עין טובה:

וכן רבי יהושע אמר חבר טוב, כבר בארנו לך למעלה כי מעלת רבי יהושע מצד הכח שהוא כמו נושא לכח הנפש הנבדל ומתחבר אליו, שהיה לו בשלימות כח זה. וכבר התבאר למעלה בדברים ברורים, כי יש כחות שהם כמו נושאים ומתחברים לכח הנפש וא"א שיהיה זולתם, וכאשר החבר הזה אשר הוא מתחבר לנפש טוב, בשביל זה הוא בריה טובה ואין עושה לאדם רע, ולפיכך שבח רבי יהושע חבר טוב. וכן הי' מעלתו של רבי יהושע, שהיה הכח אשר הוא חבר אל הנשמה נושא אליה שהיה זך וטוב והוא חבר טוב, ובשביל זה האדם עושה הטוב לבריות. וכוונת רבי יהושע בזה במה שאמר חבר טוב, ר"ל שיהיה האדם מסלק מאתו פחיתות החומר שלו ויהיה זך וטוב החומר, עד שיהיה חבר טוב אל הנפש. כי במה שיהיה חבר טוב אל הנפש בשביל זה האדם בריה טובה בעצמו, ולכך אמר כי המדה שיבחר האדם להיות חבר טוב וכוונתו שיהיה חבר טוב אל הנפש. לפיכך מן המעלה המשובחת שנתן לרבי יהושע שאמר עליו אשרי יולדתו, ופירשנו אשרי יולדתו שהיה בעל חומר זך וטוב, ואשר בו זכות החומר מתחייב שיאמר שהמדה הטובה שיהיה האדם דבק בה שיהי' חבר טוב. וגם יש לפרש כמשמעו, ששבח רבי יהושע חבר טוב כפי מדתו אשר היה נמצא בו שיהיה חבר טוב לנפש כמו שהתבאר, ולפיכך שבח רבי יהושע חבר טוב. כי הכל אחד מה שהיה רבי יהושע חבר טוב דהיינו חבר טוב לנפש, וחבר טוב ממש שהחבר הטוב פועל הטוב מכריע חבירו לטוב, וכן החבר אשר הוא חבר לנפש מכריע הכל לטוב עד שהאדם הוא טוב, ולפיכך שבח רבי יהושע מדת חבר טוב שכל כונתו של חבר טוב להכריע המתחבר עמו לטוב, לפיכך אמר שהמדה אשר יהיה דבק בה הוא שיהיה חבר טוב כי בזה האדם הוא טוב לגמרי:

ורבי יוסי אמר שכן טוב, הנה אם יש לך לב להבין ואזנים לשמוע, תדע ותבין כי דברינו אשר אמרנו הוא הפירוש הברור שאין ספק בו. וזה שכשם שאמר רבי יהושע חבר טוב, מפני שהיה מעלתו שנמצא בו הכח אשר הוא חבר לכח הנפש שהיה טוב כמו שהתבאר למעלה, הנה רבי יוסי אשר היה מעלתו ושבחו שנתן לו רבן יוחנן בן זכאי שהיה חסיד, ופירשנו למעלה מצד הנושא שנמצא בו הכח אשר הוא שכן לכח השכלי שהוא טוב שלכך נקרא חסיד ולכך אמר שכן טוב. והבן ההפרש שיש בין החבר ובין השכן, כי החבר מתחבר לגמרי אל חבירו ולא יפרד ממנו והוא עמו, והשכן אינו רק כי דירתו עמו והוא אליו שכן טוב, ודבר זה בעצמו ההפרש שיש בין אשר מתחבר לכח נפשי ובין אשר מתחבר לכח השכלי, כי המתחבר לכח נפשי יש לו חבור ועירוב עמו, אבל אשר הוא מתחבר אל כח השכלי אין לו עירוב עמו רק יש לו עמו הקשר מציאות בלבד, מפני שכח השכלי הוא נבדל לגמרי אין לו חבור ועירוב עם הנושא, רק שנמצא עמו ויש עמו הקשר מציאות במה שהוא נמצא עמו ואין לו עמו עירוב כלל. ולפיכך נקרא הכח אשר הוא מתחבר אל כח נפשי חבר אשר הוא החבר מתחבר אליו, אבל הנושא לכח השכל נקרא שכן טוב כי השכן אינו רק שנמצא דירתו עמו ואצלו, ואין לו עירוב עמו רק חבור שכניי הוא לו. והדבר הזה נמצא במקומות אשר נזכרו אלו דברים והם מבוארים בפרק הראשון גם כן:

והנה תבין איך אלו דברים מסודרים, כי השכל הוא נבדל לגמרי מן הנושא, וכח הנפשי שהוא אינו נבדל כל כך יש לו חבור אל הנושא, והכח אשר הוא השורש ממנו מתפשטים אלו הכחות בכלל שאין אלו הכחות מחולקים עד שיהיה לאדם כחות הרבה מתחלקים, רק מתפשטים מן כח אחד, והנה הם חמשה. וזה שאמר ר' יוסי אומר שכן טוב, כי כבר אמרנו כי מעלת ר' יוסי הכהן מצד הזכות והטוב שבו אשר מצד הזה הוא החסידות כמו שאמרנו למעלה, ולפיכך אמר כי המדה שיהיה דבק בה האדם הוא שכן טוב, ור"ל כמו שאמרנו כי האדם יהיה מסתלק מן החומר הגס והעב לזכך את חומר שלו שיהיה שכן טוב אל השכלי, שכאשר הוא שכן טוב אל השכל היא טוב והוא חסיד אל הבריות, ובזה היה נמשך מדת רבי יוסי אחר מעלתו שהיה לו. וגם הוא כפשוטו וכמשמעו שיהיה שכן טוב, כמו שהוא נקרא שכן טוב אל השכל, כי השכן הטוב הוא טוב לגמרי, ומצד מה הוא יותר טוב מן חבר טוב ומצד מה הוא יותר פחות, וזה כי החבר שהוא טוב לחבירו זהו מפני שהוא מתחבר אליו והוא כמו עצמו, אבל השכן שאינו רק שכן אליו שדירתו אצלו והוא טוב אליו, מורה שיש בו כח הטוב יותר מן חבר טוב, רק שאין הטוב ההוא כל כך הרבה כמו שהוא מן החבר טוב מפני שהוא מתחבר עמו דבק בו ביותר, הנה מצד מה הטוב הוא יותר. ולפיכך רבי יוסי שמעלתו החסידות אשר החסיד הוא מופלג בטוב, אמר שהדרך שידבק בו האדם שכן טוב, אשר ע"י זאת המדה הוא מופלג בטוב. וכאשר תבין דברים אלו אשר אמרנו, לא יהיה לך ספק בפירוש זה אשר התבאר לך במקום הזה, כי הם דברים ברורים עוד בחכמה אין ספק רק למי שלא יבין דברי חכמה:

והוסיף ר' שמעון הרואה את הנולד, הנה גם כן עדות ברור שאין ספק בו על הפירוש הנזכר, כי המדה הטובה אשר זכר הוא יוצא מן המעלה המשובחת. וזה כי זכר למעלה שמעון בן נתנאל ירא חטא, ופירשנו כי יראת חטא הוא כל עוד שיש לו שכל דק וזך ואז יש בו יראת חטא יותר, והפך זה אותו שהוא בור אין בו יראת חטא לגמרי, ור' שמעון בן נתנאל שבח אותו ר' יוחנן בן זכאי במעלה של יראת חטא מורה על שהיה בו השכל הזך והדק שממנו יראת אלקים, ומזה מתחייב הרואה את הנולד שאין רואה את הנולד רק למי שיש בו שכל זך ודק, וכמו שהתבאר אצל איזה חכם הרואה את הנולד, ומפני כי לר' שמעון השכל הזך והדק היה רואה את הנולד, כי השכל הוא כמו נר מאיר יפה ובו רואה את הנולד, הפך הכסיל אשר הולך בחושך לא יראה מה שהוא לפניו. ולפיכך שבח ר' שמעון הרואה את הנולד, שבעל מדה זאת יש לו שכל זך ודק ובשכלו הזך והפשוט הוא רואה את הנולד, כמו מי שרואה ע"י נר שהוא מאיר יפה ובו שמן זית זך, רואה על ידו למרחקים ביותר. והנה המדה הזאת מתחייב ממנה המעלה שיש לר' שמעון שהוא ירא חטא, שבעל ירא חטא יש לו השכל הזך והדק, וזה שאמר ר' שמעון הרואה את הנולד כי מדה זאת נמשכת אל מעלתו כמו האחרים:

ורבי אלעזר בן ערך אמר לב טוב, פירוש שירגיל האדם עצמו שיהיה בעל לב טוב, לפי שהוא שורש האדם כי הלב הוא שורש האדם שממנו כל הכחות הן כחות הנפש הן כחות הגוף, שהלב על ידו התבונה, ועל ידו החיים בא לכלל האברים, כי הלב שורש לכחות הנפשיות הן אל כחות הגוף לכלם הלב הוא התחלה ושורש. וכבר התבאר למעלה כי מדת ר' אלעזר כמעיין המתגבר, אשר המעיין יש לו שורש ומקור נובע ולכך אמר ר' אלעזר לב טוב, כי בודאי הלב הוא השורש והתחלה לכל האדם והכל מתפשט ממנו כמו שמתפשט המעיין שהוא מתגבר ועולה מן המקור והשורש שיש לו. ולפיכך מה שאמר ר' אלעזר בן ערך לב טוב, דבר זה יוצא ממנו גם כן מדתו שהיה כמעיין המתגבר שהיה לו הכח הזה שהוא שורש הכל בשלימות אשר ממנו מתפשט הכל. וזה שאמר רבן יוחנן בן זכאי רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, ר"ל כי כאשר הלב הוא טוב בו נמצא הכל בשלימות הן כחות הנפשיות בשלימות הן הגופניות כי הלב הוא המקור והשורש של בעל חי, מורה על זה מה שהוא באמצע הגוף כי כל דבר שהוא באמצע הוא שורש והתחלה אל הכל, ולפיכך הלב שהוא באמצע האדם הוא שורש והתחלה אל האדם בכלל דהיינו אל כל כחות האדם, ולפיכך כאשר הלב הוא טוב נמצא הכל בטוב. ואף מה שאומר הרואה את הנולד, כי פי' לב טוב היינו לב שהוא שורש הכל הוא טוב וכאשר השורש הוא טוב אז הכל טוב דהיינו כל כוחות האדם ואין בו חסרון ולכך בכלל דבריו דבריכם:

ואמר להם צאו וראו איזה דרך שיתרחק ממנה האדם וכו', וכל אחד ואחד אמר הפך המדה שזכר אצל המדה הטובה, חוץ מן ר"ש בן נתנאל שאמר הלוה ואינו משלם. ובודאי אי אפשר שיהיה רבי שמעון אומר שהדרך שראוי שיתרחק ממנו אשר אינו רואה את הנולד, כי דבר זה אי אפשר, כי האחרים אמרו דבר והפוכו כי עין רעה הוא הפך עין טובה, וחבר רע הפך חבר טוב, ושכן רע הפך שכן טוב, ולב רע הפך לב טוב, כי אלו הם לרעה כמו שהראשונים הם לטובה, ואם אינו רואה את הנולד אינו אלא שלילת הטוב ואין דבר זה הפך הרואה את הנולד, שאם היה אומר איזה דרך שיתרחק ממנו האדם רבי אליעזר אומר שאין לו עין טובה, בודאי דבר זה לא יתכן כי אף על גב שאין לו עין טובה אין זה רע והוא רוצה לומר איזה דרך רעה שיתרחק ממנו האדם, ולפיכך לא יתכן לומר דרך רעה על מי שאינו רואה את הנולד כי המדה הזאת אף על גב שאינו טובה אינה רעה גם כן. ולפיכך הדרך הרעה שהוא הפך הרואה את הנולד, אשר מעלת המדה הזאת הרואה את הנולד שיש לו שכל פשוט וזך ולכך שכלו רואה את הנולד כמו שאמרנו, והנה מעלתו בודאי עליונה מצד שהוא מתדמה לעליונים שהם פשוטים, ולפיכך אמרנו שמדתו יראת חטא כי כל אשר קרוב אל העליונים יש בו יראת שמים וכמו שהתבאר למעלה, והוא רחוק מן התחתונים שהם אינם פשוטים. ולפיכך היפך שלו מי שאינו פשוט כלל רק שמקבל מזולתו כי מי שמקבל מזולתו אינו פשוט, ולפיכך הלוה ואינו משלם בשביל שהוא לוה ואינו מחזיר דבר זה נקרא שמקבל מזולתו, ובשביל כך הוא אינו פשוט שאם היה פשוט היה מסולק בן הקבלה מזולתו והיה מחזיר ומשלם. כי ההלואה בעצמה אף על גב שהוא מקבל מזולתו, אין דבר זה יוצא מגדר הפשיטות כלל כי כן הנבראים כולם צריכים זה לזה תלוים זה בזה, וזה אם היה בו מדת הפשיטות היה פורע לחבירו ולא היה נשאר אצלו מן חבירו, כי מי שיש בו מדת הפשיטות עומד בעצמו אינו מקבל מזולתו:

ודבר זה רמזו רבותינו ז"ל במדרש תנחומא (פ' צו) זאת תורת העולה היא העולה מה כתיב למעל' מן הענין והיה כי יחטא והשיב את הגזילה אשר גזל ואחר כך זאת תורת העולה אמר הכתוב אם בקשת להביא קרבן לא תגזול לאדם כלום למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשתנקה ידך מן הגזל אמר דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב ומתחילת הקרבנות אתה למד שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן אמר הקדוש ברוך הוא כשתהיה מקריב לפני תהא מקריב כאדם הראשון שלא גזל מאחרים שהוא היה יחידי בעולם עד כאן. ויש לשאול למה ירחיק עצמו בהקרבת קרבן מן הגזל יותר מכל החטאים, רק שאינו ראוי למי שמקריב קרבן שיהיה בו מדת הגזל ולכך נסמכה פרשת עולה לפרשת גזל. וזה כי כל קרבן שהוא קרב לפני ה' אין ראוי שיהיה בו הגזל, כי כאשר גוזל מאחרים הנה אינו ראוי להיות קרב אל השם יתברך, כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ומי שהוא גוזל מאחרים הרי הוא מקבל מזולתו שאינו ראוי לו, ואין זה פשוט כי הפשוט עומד בעצמו אינו מקבל מזולתו, והקבלה מזולתו הוא הרכבה שאינו עומד בעצמו. ובפרט בעולה כתיב כי ה' שונא גזל בעולה, כי העולה כולה כליל אל השם יתברך והוא קרב אל השם יתברך לגמרי, ואין ראוי מי שיש בו הרכבה כמו זאת שהוא גוזל דבר שאין שייך לו לגמרי זה הרכבה ביותר, ואין זה ראוי להיות קרב אל השם יתברך שעולה קדש קדשים. ולפיכך סמך פרשת עולה לפרשת גזל, וזה שאמר דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב, מי יעלה בהר ה' להיות קרב ומתעלה אל מדריגת העליונים נקי כפים, כי אם לא יעשה זה אין לו מדת הפשיטות והוא בעל הרכבה, ואם יהיה לו מדת הפשיטות ואז יועיל לו בר לבב שהוא פשוט בעצמו שנזכר אחריו, כי בר לבב יש לו שכל זך ונקי כמו שהתבאר. והנה זכר הכתוב המדה הטובה שהיא רואה את הנולד, שזה מדת בר לבב כמו שאמרנו כי על ידי השכל הדק שהוא שכל פשוט רואה את הנולד ששכלו הוא בהיר, וזכר קודם שיתרחק מן המדה הרע שהוא הפך המדה הזאת וזה שאמר נקי כפים ובר לבב ודבר זה מבואר. וזה שאמר הלוה ואינו משלם, כי הפך הפשיטות שהוא רואה את הנולד הוא הלוה ואינו משלם, שבשביל שהוא מקבל ואינו משלם אינו פשוט. ומה שלא אמר הגוזל מאחרים כי הגזל יש בו חטא אחר מה שהוא גוזל בכח, אבל הלוה ואינו משלם אין לו רק מדה הרעה הזאת שהוא יוצא מגדר הפשיטות שהוא מעלה עליונה לאדם, ובזה הלוה ואינו משלם הפך לגמרי אל הרואה את הנולד, כי הרואה את הנולד יש לו שכל זך פשוט כמו שהתבאר והלוה ואינו משלם הוא נמשך אחר הקבלה מזולתו שזה ענין הרכבה לגמרי שאינו פשוט כלל:

ואמר הלוה מן האדם כאלו לוה מן המקום, וזה כי לה' הארץ ומלואה והכל הוא אל הש"י, ולפיכך נחשב הלוה מן האדם כאלו לוה מן המקום. ולא אמרו כי הגוזל את חבירו כאלו גוזל את המקום, שדבר זה בודאי אינו כי הגזל שהוא גוזל בחזקה מחבירו כדכתיב (שמואל ב', כג) ויגזל את החנית מיד המצרי ולא שייך לומר שגוזל בחזקה מן הקב"ה כי אין כח לבריאה ליקח דבר מן הש"י, אבל הלואה בודאי שייך לומר כי הש"י היה מסכים בהלואה זאת, וכאילו אמר שילוה מן אדם אחר ויפרע לו ולפיכך נחשב הלוה מן האדם כלוה מן המקום. והראיה שהביא מן הכתוב לוה רשע ולא ישלם, לא הביא ראיה רק שהלוה ואינו משלם הוא רחוק מן הש"י, ולפיכך הוא הפך הרואה את הנולד אשר הרואה את הנולד קרוב אל הש"י מצד השכל שלו הפשוט, וכמו שאמרנו איך לוה ואינו משלם אינו נכנס במחיצת עליונים שהם פשוטים, ולפיכך הביא ראיה לוה רשע ולא משלם כי הרשע הוא רע כדכתיב (ישעי' ג') אוי לרשע רע וכתיב לא יגורך רע ולא יגור אתך רע. גם מצד אחר ראוי שיקרא מי שאינו משלם רשע, מצד כי כל רשע הוא יוצא מן הסדר הראוי כמו שבארנו כמה פעמים ענין הרשע, ומי שיוצא מגדר הפשיטות אשר הפשיטות הוא השווי הגמור ראוי שיהי' נקרא רשע ודבר זה ברור מאד. ונתבאר לך הדברים על אמתתם אם תתבונן בהם, כי לא נאמרו דברים אלו באומדנא ובסברא רק הם דברים ברורים אמתיים, רק היינו צריכין קצת להרחיב הלשון באיזה מקום כדי ליתן הבנה לאדם, והחכם יוסיף חכמה ותבונה בפרט באלו חמשה מעלות שהם לאדם וימצא סוד קדושים. וכבר בארנו שאין לפרש דברי חכמים בדברי סברא כלל רק בדברי חכמה, ואלו דברים אין ספק כי הם דברי חכמים, ואם כי אי אפשר לפרש הדברים כפי העומק שיש בדברים: