דרך חיים (מהר"ל)/פרק א משנה ה

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק א משנה ה · >>

פרק א משנה ה

יוסי בן יוחנן איש ירושלים. מפני שאלו שניהם הם זוג ביחד שזה נשיא וזה אב"ד, ושניהם ביחד אבות הדור והדור צריך להם, ולפיכך אמרו שניהם ג"כ ענין אחד הוא תקון בית האדם שהוא דבר גדול שהוא צורך אל האדם ויהיה מתוקן לגמרי. ויש לשאול בדברי יוסי בן יוחנן שאמר שיהא ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך מה הענין זה לזה ואל תרבה שיחה עם אשה שאין אלו דברים שייכים ביחד, ועוד שאמר באשתו אמרו באיזה צד נזכר שדבריהם הם באשתו, וכך היה לו לומר אל תרבה שיחה עם האשה כ"ש עם אשת חבירך, ועוד מאי ענין הרעה שגורם לעצמו במה שהוא מרבה שיחה עם האשה, ועוד שאמר שבוטל מדברי תורה כל מי שמרבה ומדבר שיחה בטילה בוטל מדברי תורה ולא הוי צריך לומר, ועוד שאמר שיורד לגיהנם מה חרי אף הגדול שיהיה יורד לגיהנם:

אבל דע כמו שתקן יוסי בן יוחנן איש ירושלים שיהיה ביתו בית קדוש, ומפני כי אלו ג' דברים שייך אל בית האדם, כי על ידי שיש לאדם בית דירה באים בני אדם לשם לשאול כלים וכיוצא בזה גם נכנסים אורחים אצלו ואם אין לו בית אין אורחים נכנסים אצלו, השני אי אפשר שיהיה האדם בלא בני בית שהם אצלו בבית, השלישי האשה שהיא עקרת הבית, וכמו שאמר רבי יוסי (שבת דף קיח:) מעולם לא קראתי לאשתי אשתי רק לאשתי ביתי, ולכך אמר שיהיה ביתו פתוח לרווחה שיבאו בני אדם לשם לשאול לצרכיהם, ולא ינעול ביתו גם לעוברים ושבים שיבואו לביתו ויתפרנסו שם, וכנגד השני אמר ויהיו עניים בני ביתך שיהיו עניים תמיד בביתו עד שיהיו עניים בני ביתו ובזה יתפרנסו ממנו בכבוד, וכנגד התקון השלישי היא האשה אמר שאל ירבה שיחה עם האשה, שאם ירצה שיהיה ביתו בית קדוש כראוי אל ירבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו ק"ו עם אשת חבירו, כי בודאי מה שאמרו אל תרבה שיחה עם האשה על אשתו אמרו שהרי באו לתקן את ביתו של אדם, ומפני שאשה עקרת הבית שעליה כל ענין הבית עומד, הוצרכו לתקן ולומר אל תרבה שיחה עם האשה אף בשביל עסקי הבית אל ירבה שיחה שלא לצורך, ק"ו עם אשת חבירו שאין זה שייך לתיקון הבית ולפיכך באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ואמר מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ר"ל מאחר שהזהירו על אשתו ג"כ שלא ירבה שיחה, אם כן בזה אמרו לך חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, שאם לא כן למה אסרו שיחה עם אשתו. ופירוש זה, כי המרבה שיחה עם האשה הוא נוטה ונמשך אחר מציאות שהוא חסר שדבק בו ההעדר שהוא רע, וכמו שאמרנו למעלה בהקדמה כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה, שהרי מבראשית עד שנבראת האשה לא כתיב סמך וכשנבראת האשה כתיב סמך ללמד לך כיון שנבראת האשה נברא השטן עמה (ב"ר פ' י"ז). ופירוש ענין זה כמו שאמרנו, כי האשה היא יותר חמרית מן האיש כי האיש נחשב במדריגת הצורה לאשה, וכיון שהאשה יותר חמרית, נברא השטן עמה שהשטן הוא מלאך המות הוא הכח אשר ממנו העדר של הנבראים, כי ההעדר נמשך אחר החומר כמו שידוע מענין החומר שדבק בו ונמשך אחריו ההעדר. וזה כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה, והיינו בערך מעלת האיש כי האיש הזכר הוא יותר במעלה, והאשה בערך מעלת האיש דבק בה החסרון וההעדר. וזה שאמרו כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, כאשר האדם הוא נמשך אחר האשה שדבק בה ההעדר שאין יותר רע מן ההעדר, ודבר זה ידוע. ואין זה פחיתות באשה עצמה כלל, רק כי דבר זה מה שהאדם יורד ממדריגתו להיות נמשך אחר האשה ברבוי שיחה, הנה הוא נוטה מן המציאות אל ההעדר, ודבר זה חסרון ורעה אליו כאשר נוטה האדם ממעלתו הוא מעלת הזכר אחר דבר שהוא חסר בערך ממעלתו. ובשביל זה לא בא התנא למעט אהבת האיש לאשה, דודאי יש לאהוב אשתו כגופו ומזה אינו מדבר כלל, רק רבוי השיחה עם האשה שבמה שיש לו רבוי שיחה עם האשה הוא יורד ממעלתו של זכר ונמשך אחר החומר שבו דבק ההעדר, ובשביל זה גורם רעה לעצמו:

וזה שאמרו ג"כ ובוטל מדברי תורה, כי האשה חמרית אין לאשה חכמה רק בפלך, ולפיכך כל המרבה שיחה עם האשה מבטל מדברי תורה, כאשר הוא פונה לשיחת האשה החמרית שהוא הפך דברי תורה. ואין דבר זה דומה כאשר הוא פונה לדבר שיחת חולין או שאר דבר, שאין דבר זה מבטל אותו מדברי תורה, ותכף שפוסק מדבר זה חוזר אל התורה, אבל השיחה עם האשה בזה הוא פונה אל האשה החמרית ומתדבק בה כי האדם מתדבק באשה, ודבר זה נקרא הסרה לגמרי מן התורה, כאשר הוא פורש להרבות שיחה עם האשה החמרית ובזה נמשך הבטול מדברי תורה:

וסופו יורש גיהנם הן הן הדברים אשר אמרנו כי האשה דבק בה ההעדר, וכאשר הוא מרבה שיחה עם האשה נוטה ממדריגתו ונוטה אל ההעדר ולכן יורש גיהנם, שאין גיהנם רק העדר המציאות כמו שיתבאר. ואין זה דומה אל האשה עצמה שדבק בה ההעדר, כי מפני כך אין לומר עליה שהיתה בעלת גיהנם, והאשה חלקה בגן עדן כמו האיש, אבל זה שהוא נוטה ממעלתו להרבות שיחה עם האשה שדבק בה ההעדר בערך מעלת הזכר, עליו אומר וסופו יורש גיהנם כי הגיהנם שם אבדון האדם והעדר מציאותו של אדם, שהרי נקרא אבדון גם נקרא בשם ציה ונשיה כל השמות שיש לגיהנם מורים על מי שבא לשם הוא בעל העדר בודאי ובדבר זה אין צריך להאריך, ולפיכך אמרו וסופו יורש גיהנם. וכך הם פירוש דברי חכמים באין ספק, ולא כמו שמפרשים דברי חכמים באומדנא ובסברא. כי דברים אלו אשר אמרנו הם דברי חכמה נתבארו ג"כ במקום אחר בדברי חכמים, בפרק הזהב (בבא מציעא דף נט.) אמרו כל ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר רק כאחאב וגו' אמר ליה רב פפא לאביי והא אמרי אינשי אתתך גוצא גחין ולחיש לה, לא קשיא הא במילי דעלמא הא במילי דביתא לישנא אחרינא הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא ע"כ. וביארו בזה כל הדברים אשר ביאר התנא כאן, שאמר ההולך אחר עצת אשתו, שאיש אשר נמשל כמו הצורה אם הוא נמשך אחר האשה בעלת חומר והחומר הוא בעל העדר והוא נשמע לה שהולך בעצתה, בודאי ראוי שיפול בגיהנם, שאין ענין הגיהנם רק ההעדר הגמור שכך מורים השמות של גיהנם שאול ואבדון וצלמות, ומפני שהצורה נוטה ממעלתה להיות מושכת אחר החומר שבו דבק ההעדר, נופל בגיהנם כאשר הצורה נמשכת אחר החומר. ומקשה והא אמרי אנשי אתתך גוצא גחין ותלחש לה ומתרץ לא קשיא הא במילי דעלמא הא במילי דביתא, פירוש מילי דביתא לא נקרא שהאיש הוא נוטה אחר האשה, מפני כי האשה עקרת הבית של אדם ודבר זה הוא כך בסדר עולם, וא"כ אם הולך אחר עצתה לא יאמר בזה שהאיש שהוא כמו צורה נוטה ונמשך אחר החומר ונוטה ממעלתו, כי במה שהאשה עקרת הבית בזה הצד אין דבק בה ההעדר, ואדרבה האשה יסוד מציאות הבית ויש ללכת אחר עצתה, אבל בשאר מילי שאין האשה עיקר בו אם האיש עולה אחר עצתה הנה נמשך אחר ההעדר ונופל לגיהנם. וללישנא אחרינא במילי דעלמא ואין הדברים רק מענין העולם הזה, יש לו למשוך אחר עצת אשתו כי לא יאמר בזה שהוא נמשך אחר ההעדר, כי העולם הזה שהוא גשמי מדריגתו מדריגת האשה שהיא בעלת חומר ולפיכך מצד הזה אין לו נפילה בגיהנם, ואדרבה יש לו ללכת אחר עצת אשתו בעסקי עולם הזה שהם עסקים גשמיים והאשה עיקר בזה, רק במילי דשמיא שודאי אצל מילי דשמיא האיש צורה והאשה בעלת חומר דבק בה ההעדר, ובזה שייך שהוא נמשך אחר ההעדר, ואם ילך אחר עצתה נופל בגיהנם שיבא לידי העדר וחסרון. כתבנו דברים אלו לברר לד כי הפירוש אשר פירשנו בזה הוא דבר ברור. ועוד בפרק הרואה (ברכות דף סא.) אמרו אחר ארי ולא אחר אשה, ר"ל כי אף אם ארי הוא טורף את האדם, הנה אין זה ההולך אחריו כ"כ מסוכן כמו מי שהולך אחר האשה, כי הארי אין כחו על ההעדר כמו האשה, כי אחר שהולך אחר האשה בזה נמשך הזכר שהוא צורה אחר החומר, ודבר זה אבוד לגמרי אל הצורה כאשר נמשכת הצורה אחר החומר, ובודאי דבר זה יותר רע לו ממי שהולך אחר ארי שאע"ג שהארי מזיק אין דבר זה בעצם לארי רק כונתו לטרוף ולאכול, אבל ההעדר שדבק בחומר ודבר זה הוא בעצם, לפיכך הארי לפעמים מזיק ולפעמים אינו מזיק כמו כל דבר מקרה, מה שאין כך ההולך אחר האשה ועוד יתבאר בעז"ה:

והתבאר לך כי אלו שני חכמים דהיינו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, שניהם באו לתקן בית האדם בעבודת הש"י. והנה תמצא אנטיגנוס איש סוכו הוא שהזהיר האדם עצמו על עבודת הש"י באהבה וביראה, כי אנטיגנוס איש סוכו היה מקבל אחד בלבד ועמד במקום זוג שהרי המקבלי' הבאים אחריו זוגות הם, ולפיכך היה אנטיגנוס נותן מוסר כמו שנים מן הזוגות, והזוגות הזהיר האחד על עבודת הש"י מצד האהבה והשני על עבודת הש"י מצד היראה, עד שביחד היו משלימים האדם באהבה וביראה מה שראוי להשלים. ואנטיגנוס שהוא הראשון הזהיר האדם עצמו על גוף האהבה והיראה, מפני כי אנטיגנוס ראשון וקודם ראוי לו אזהרה שהיא ראשונה בעבודת הש"י, כי האהבה והיראה הם עיקר התחלה לעבודה. ואח"כ יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן באו לתקן ביתו של אדם שהוא עיקר גדול, והוא קרוב אל האדם עצמו כי שם דירתו ותקנו אותו באהבה וביראה. לפיכך הזהיר יוסי בן יועזר שיהיו חכמים בביתו ויהיה מתאבק בעפר רגליהם, ואמרו (כתובות דף קיא:) לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו וכי אפשר להדבק בשכינה והלא אש אכלה הוא אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם ומעלה עליך הכתוב כאלו דבק בשכינה ע"כ, הרי הדבוק בחכמים הוא אהבת הש"י, ולכל הפחות הוא ענף מן אהבת השי"ת, ולפיכך יוסי בן יועזר תלמידו של אנטינוס שהזהיר על האהבה, בא לתקן בית האדם שיהיה נמצא בו אהבת הש"י ע"י אהבת חכמים שזהו מדת אהבת הש"י או ענף ומדריגה למטה מן אהבת המקום עצמו. ויוסי בן יוחנן תיקן דירת האדם וביתו ביראת שמים, וזה מה שאמר שיהיה ביתו פתוח לרוחה ר"ל שיהיו בני אדם נכנסים לשאול צרכיהם או שיהיה ביתו פתוח לרוחה לאורחים שיהיו נכנסים ויוצאים, וכן מה שיהיו עניים בני ביתך כל זה שלא יהיה צר עין בממונו, ומי שהוא צר עין בבני אדם ומכ"ש בעניים ממעט מיראת שמים ולכך אינו משגיח על בני אדם שהם צריכים לו, כי מי שהוא ירא שמים הוא נכנע ואין לו גבהות רוח, ולכך אין דוחה העניים שהם נכנעים וכן האורח שהוא נודד אבל הירא שמים הוא מקרב את העניים הנכנעים. ולא שייך אהבת הש"י רק כאשר אוהב את החכמים ומתאבק בעפר רגליהם שדבר זה הוא מן אהבת הש"י, אבל מי שעינו צר בבריות ואינו מרחם על העניים חוטא הוא זה ופורק ממנו יראת שמים. ומכ"ש אל תרבה שיחה עם האשה שדבר זה קלות ראש ופריקת עול יראת שמים, ולכך כל אלו ג' דברים בא יוסי בן יוחנן לתקן בהן בית אדם:

וכבר בארנו כי יוסי בן יועזר תקן בית האדם שיהיה דומה כמו שנמצא באדם עצמו, שהשכל הוא עומד בגופו של אדם שנחשב הגוף כמו בית ועד, שיהיה ביתו דומה כפי אשר ברא הש"י את האדם וכמו שהתבאר למעלה, וכך יוסי בן יוחנן היה מתקן בית האדם שיהיה דומה כפי מה שהוא האדם. וזה כי תמצא כי הנפש שבאדם יושב בגוף האדם והוא בעל הבית, והנה הנפש הזאת היושבת בביתו ביתו פתוח לרוחה לפרנס מבפנים, והם האברים שהם בפנים מקבלים פרנסה מן הנפש וחיות שלהם, והנפש הזאת שהוא בעה"ב אין לה חבור גמור עם החומר רק הנפש היא נבדלת אינה מוטבע בו, ועל זה אמר יהא ביתך פתוח לרוחה לפרנס את אשר יבא מבחוץ, ובזה הוא דומה אל הנפש היושב בבית שהוא מפרנס האברים שהם מבחוץ. ואמר ויהיו עניים בני ביתך שתפרנס עניים שמבפנים, כי הנפש שהוא מפרנס האברים מבפנים אשר הם נחשבים בני ביתו, עד שהוא מפרנס הכל הן איברים הפנימיים והחיצונים וכל כחות פנימיות וכחות שמקבלים מן הנפש כח חיותם, וכשם שהנפש היא נבדלת אין לה חבור גמור אל החומר כלל כך אין ראוי שיהיה בעה"ב חבור אל האשה ביותר בשיחה בטילה. והבן לפי זה מה שאמר שכל המרבה שיחה עם האשה בוטל מד"ת וגורם רעה לעצמו ויורד לגיהנם, כי הנפש כאשר הוא מחובר אל החומר בודאי בטל מד"ת, והרי גרם בודאי רעה לעצמו כי דבק בחומר הרע ובודאי יורד לגיהנם שהוא העדר המציאות:

והבן הדברים האלו מאד, ותבין הפלגת דברי חכמים כי יוסי בן יועזר תיקן השכל והשכל הוא נשיא כמו שהי' הוא נשיא, ויוסי בן יוחנן איש ירושלי' תקן הנפש כי הנפש הוא אב"ד. וזה דבר ידוע מדברי חכמים במדרש רבה (ויק"ר פ"ד) ונפש כי תחטא אמרו שם הנפש נתונה במקום המשפט והיא יוצאת ממקום המשפט ולכך תביא קרבן, ואין להאריך במקום הזה כי הוא דבר חכמה מופלאה. ומעתה תבין הדברים האלו איך הזוג הראשון תקנו את האדם במוסר דומה אל מוסר אנטיגנוס לגמרי, כי אנטיגנוס תיקן האדם עצמו באהבה וביראה, ותלמידיו הזוג הראשון תקנו את בית האדם שהוא דומה אל האדם עצמו באהבה וביראה. ותבין מזה כל סדר הדברים, כי אנשי כנסת הגדולה התחילו בג' דברי מוסר אשר הם שייכים אל התורה שהוא על הכל, כי כל ג' דברים מן אנשי כנסת הגדולה הם לתקן התורה והשכל הן במשפט הן בד"ת הן במצות התורה, שדברים אלו כוללים כל אשר שייך לתורה, והתורה היא על כל המציאות ועל כל העולם, ואח"כ בא שמעון הצדיק לתקן עמודי העולם שהוא למטה מן התורה, ואח"כ בא אנטיגנוס תלמידו לתקן האדם עצמו שהוא עיקר בעולם והוא כמו עולם קטן עולם בפני עצמו, ואח"כ הזוג הראשון באו לתקן ביתו של אדם שיהיה דומה ומתיחס את האדם עצמו בכל דבר כמ"ש וזהו הסדר באמת ובבירור ואין ספק בו:

ויש לך לדעת כי הראשון שהוא יוסי בן יועזר הוא נשיא ויוסי בן יוחנן הוא אב בית דין, והנשיאות הוא התרוממות מעלה ומי שנתן לו הש"י התרוממות מעלה וגדולה הוא אוהב הש"י בשביל התרוממות שנתן הש"י אליו, אין זה עובד רק מאהבה שיש לברך הש"י על הטוב שעשה אתו ולפיכך מוסר שלו היה על אהבת הש"י, והאב"ד שהוא ממונה על הדין שלכך נקרא אב"ד, ומוסר שלו על היראה כי כאשר מדתו דין יש לו יראה ויצחק שהיתה מדתו דין נאמר (בראשית, לא) ופחד יצחק היה לי שבעל דין ירא פן יעבור ויעשה דבר כנגד היראה, ולפיכך האב"ד מוסר שלו על היראה, והיראה בדברים שהם עקרים גדולים מאד קרובים אל האדם כמו ביתו של אדם שהוא קרוב אל האדם. ואף אם לא היה מדבר הנשיא באהבת הש"י לגמרי והאב"ד ביראת הש"י לגמרי, מ"מ הם ענפים נמשכים מן האהבה ומן היראה, וזה כי הזוג הראשון דהיינו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו דבריהם קרוב לגמרי באהבה וביראה, אחר שאנטיגנוס איש סוכו כולל במוסר שלו האהבה והיראה ביחד, לפי שאליו לא היו לו זוג והיה כולל האהבה והיראה, והזוג אשר היו מקבלים מאנטיגנוס מוסר שלהם ג"כ באהבה ויראה קרוב אל דברי אנטיגנוס, והזוגות הבאים אחריהם יותר רחוקים שכל אחד בא להוסיף האהבה והיראה. ויש לך לדעת כי ההפרש שבין האהבה ובין היראה, האהבה גורמת מצות המעשה שמפני שהוא אוהב הש"י אוהב מצותיו לעשות ככל אשר יצוה, והיראה גורמת שלא יעשה חטא כי מי שהוא ירא מאחד ירא שלא יעבור דבריו ולפיכך נקרא יראת חטא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון על דברי אנטיגנוס שאומר ויהי מורא שמים עליכם כבר בא בתורה ביראה והוא אומרו את ד' אלקיך תירא, ואמרו חכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שהיה לעשות, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו, כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה עכ"ל. הרי לך מבואר כי הדברים שיש לעשות תלוי' באהבה ומה שלא לעשות תלוים ביראה, ולפיכך תמצא כי הנשיא היה מזהיר על העשיה והאב"ד מה שלא יעשה, ושניהם היו באים לתקן דבר א' הוא עבודת הש"י שהיא ע"י אהבה ויראה, והתבאר לך דברי הזוג הזה שהוא יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן איש ירושלים: