דורות הראשונים/כרך ג/פרק ו
אם יאזעפוס יליט פניו באדרתו וימסור לנו את כל הדבר בשפה רפה כאלו היה כל דבר גירוש אגריפא מירושלים דבר איזה מקרה פרטי ויאמר (II, 17, 1):
"אבל כאשר נסה אגריפא לאמר להעם כי ישובו לקבל לנציב את פלארוס מרה נפש הנאספים עליו וידברו נגד המלך וישלחו אליו להגיד כי יעזוב את העיר ואחדים מהמתקוממים גם נועזו להשליך עליו אבנים, אז ראה אגריפא כי בעד חפץ ההתקוממות אי אפשר לעצור עוד וכו׳ וישב מלא כעס וחמה על זלזול כבודו וילך וישב אל ארצו."
הנה בכל היותנו רחוקים מימי קדומים ההם נדע ונבין כי בהכרח היה זה דבר כל העם עם זקניו וראשיו, ודבר כללי גדול מאד.
הן גם אם אלף פעמים יקרא יאזעפוס גם עוד לפני זה "מתקוממים ומתקוממים" ידענו כולנו כי לא היה אז עוד כל התקוממות ולא דבר מזה ככל אשר כבר נתבאר.
ולעומת זה בעוד אשר אצל העם לא נתחדש דבר, ידענו את כחם הגדול של כל האבירים אשר נתנו אז חתיתם בארץ החיים, וכל אחד מהם היה לו מחנה כבדה של ריקים ופוחזים אשר על ידם משלו כולם ממשלה בלתי מוגבלה על כל העם, וירדו אותם בפרך וישימום הדום לרגלם. ופתאום נראה כי אגריפא ראשם אשר כבר התיישב בירושלים וממנה פריו נמצא, מוכרח לעזוב את כל טוב הארץ ואת כל שבט מושלים אשר לקח לו, וללכת לארצו. האם יכול להיות ספק כי היה זה דבר כל העם זקניו וראשיו פה אחד עד כי נבהלו הפעם מפניהם גם האבירים האלה ויהיו מוכרחים להיות נרתעים לאחוריהם. ולבקש תשועת הרומיים בטענה כי היהודים עומדים מוכנים למרידה, כאשר עשו עד עתה לא יכלו הפעם, שהרי אך זה עתה יצא נעאפאליטאנוס מירושלים ויביא דברו לפני הגמון סוריא והמועצה הגדולה שם כי אין בירושלים אף צל של מרידה.
כי על כן נבהלו נחפזו עתה גם האבירים כולם גם אגריפא עצמו, מפני גערת כל העם וראשיו, אשר הראו להם כי חפצם לעמוד כאיש אחד על נפשם, ואגריפא הוכרח לעזוב את ירושלים וכל ארץ יהודה.
והנה יכלו עתה בני ישראל לחשוב מחשבות איך לרפא את הריסות הארץ ואיך לחזק עמדתם לבלי ישובו אגריפא וההורדסים עם האבירים הצדוקים לדכאם תחת רגליהם;
אבל אך עברה הרגע הראשונה והנה מצאו ההורדסים והאבירים מקום לשום עליהם עלילות ברשע למען ישובו בכח הרומיים להביא את כל הארץ תחת ידם.
וכאשר אך מצאו מקום להעלילה הזאת מהרו וישלחו אל הרומיים בפומבי לאמר "מרדו בך יהודאי!" ולבקש כי ישלחו הרומיים את חילם להומם ולאבדם. והדבר הזה אשר ירעיש כל לב ויכה בתמהון את כל איש, כי הנקראים בשם יהודים יוציאו דבתם רעה עליהם בפומבי בפני הרומיים פטיש כל הארץ לאמר כי מרדו בהם וכי יבקשו כי ישלחו את חילם להומם ולאבדם, הדבר הזה לא הי׳ יכול יאזעפוס להעלים, והנם לפנינו, רק ישתדל לכתוב את העלילה לשם האמת, אף כי לא הצליח בדרכו והדבר יוצא גם מדבריו גם מקבלת כל העם בגמ׳ כי הי׳ זה רק עלילת שוא. ואחרי גירוש אגריפא מירושלים יפסיק יאזעפוס במעשה השודדים במאסאדא, אשר גם אם יהי׳ זה אמת, גם דבר לא היה להעם בזה, וכבר קרה כזאת והרומיים יסרו למשפט רק את השודדים ההם. ואחר זה יספר את העלילה מדבר הקרבנות והנה כבר הכין את הקוראים לדבריו הנוראים ויאמר ב"מלחמת היהודים״ II, 17, 4:
"וכאשר הרגישו הגדולים כי ההתקוממות (נגד אגריפא) היא כבר למעלה מראשם ובדאגם כי הרומיים יקצפו לכל לראש עליהם, על כן ראו להסיר זה מהם וישלחו שלוחים אל פלארוס ואל אגריפא, בראש השלוחים אל פלארוס עמד שמעון בן חנן ובראש השלוחים אל אגריפא עמדו קרוביו גדולי אנשי השם כשאול אנטיפס וקאסטבאר ויהי דבר השלוחים לבקש את פלארוס ואת אגריפא ללכת בראש חילם נגד ירושלים ולהשקיט שם ההתקוממות טרם יאחרו המועד.
פלארוס לא ענה להשלוחים דבר, אבל אגריפא ראה היטב כי ההתקוממות לא תביא גם לו כל טובה כי על כן שלח מטראכאניען ובאטאנעא שלשת אלפים רוכבים תחת פקודת דריוס (איש נכרי יוני) ותחתיו פהיליף בן יאקים, ועל ידי זה שב רוחם של הגדולים (ההורדסים) והכהנים הגדולים ואוהבי השלום, ויביאו תחת ידם את העיר העליונה, והעיר התחתונה וכל סביב המקדש נמצא בידי הצד שכנגדם, ומאז החל שם מהלומות וזריקת אבנים ונם קשת וחצים וכו׳ .עמל חיל אגריפא היה להביא את המקדש תחת ידם וכו' ,שבעה ימים רצופים ארכה המלחמה ונהרי נחלי דם נהרו משני הצדדים אבל שני הצדדים נשארו במקומם."
והנה באו והביאו המלחמה בשערי ירושלים לא הרומיים אשר דבר לא היה להם נגד העם, כי אם מפלגת אגריפא המפלגה אשר לבושת בני ישראל וחרפתם קראו להם כותבי דברי הימים "המתונים דורשי טובת העם אוהבי השלום״.
ויקראו מלחמה בשעה אשר שררה שלות השקט בירושלים וגם חיל הרומיים המעטים אשר עמדו בירושלים לא נגעה בהם יד איש לרעה ולא נפל משערת ראשם ארצה.
ואם כי יאזעפוס למען כסות קלונם יאמר כי ההורדסים והאבירים עשו כן מפני כי יראו אשר הרומיים יקצפו עליהם, אין זה כי אם דברים לבלבל בהם את הקוראים.
כי הרומיים ידעו היטב מכל הנעשה בירושלים אשר כל הדברים שם היו פתוחים וידועים.
וגם כי אחרי אשר עזב פלארוס את ירושלים הניח שם קאהאדטע מחיל רומא אשר היה מקומם סמוך להמקדש, והם ושריהם ראו וידעו מכל הנעשה שם.
וגם מבלי אשר שלחו שלוחיהם ידעו הרומיים ושריהם כי כל משפחת הורדס הנם רימלינגע ( (Romlingeהרבה יותר מאשר הם יהודים.
ומי כהרומיים ידעו זה כי כל הרימלינגע האלה אך על ידי הרומיים שמן חלקם, ואך מפיהם הם חיים ואך בכח הרומיים יכלו עד היום לנטות ידם על העם ולבלעם חיים, ומי היה יכול לחשוד אותם כי שתו ידם עם העם נגד הרומיים, אשר רק באורם יראו אור? וגם אם נרצה להסכים לכל דברי יאזעפוס, אבל מי בקש זאת מידם לבקש כי ישלח פלארוס חילו לירושלים, והלא הי׳ די להם להודיע את הדבר לבד?
והנה באו אנשים אשר קראו עצמם בשם יהודים והם שלחו אל פלארוס צורר היהודים ובקשו לבוא בראש חילו לירושלים בשעה אשר שררה שם שלות השקט!
לפלארוס, אשר אך זה עתה עזב את ירושלים אחרי אשר הפכה לתהו ובהו ויהרוג שם לאלפים אנשים נשים וטף ויתן לחילו לעשות עם ירושלים כעיר מבוקעה לשלול שלל העיר וגם לאנס הנשים(ט) ולהרוס את הבתים.
וכל זח עשה פלארוס גם מבלי כל סבה ובלי כל טענה, עד כי היה מוכרח להצטדק על זה, והיהודים היו מוכנים להביא על זה משפטם לפני הקיסר, בידעם כי גם משם משפטם אור יצא.
ומה היו יכולים להיות מעשי פלארוס עתה כאשר יושבי ירושלים עצמם, אנשים אשר יכנו עצמם בשם יהודים ואשר יאזעפוס גם הוא יקרא להם ״גדולי אנשי השם״, הם יקראו לו לבוא לירושלים בראש חילו כי "מרדו בך יהודאי" ויתקוממו נגד הקיסר?!
הלא בצדק ובמשפט היה יכול פלארוס לבלי להשאיר אבן על אבן בירושלים ולהחריב כבר את המקדש בשעה ההיא, ואין אומר השב.
ובפרט כאשר באמת הלא שררה שלות השקט בירושלים והיהודים לא היו עוד מוכנים למלחמה כל עיקר, ככל אשר היה הדבר בבואו לפני זה מעצמו אשר הפך בלהות על ירושלים.
להצלחת יושבי ירושלים ברגע ההיא, לא שמע פלארוס לדברי האבירים ולא שם להם לב. אבל הם לא הסתפקו בזה לבד וישלחו גם אל אגריפא כי ישלח חילו להלחם בירושלים, אשר זה הלא בודאי הי׳ לשם מלחמה, ולא למען הסר מהם חשד הרומיים. ואמנם כי גם כל הטענה מקרבן הקיסר הי׳ רק דבה רעה ועלילת שוא, והדבר יוצא כן גם מתוך דברי יאזעפוס וגם מתוך דברי הגמ' התוספתא והמדרש.
הערות
הערה (ט): עד כמה התיר לחילו לעשות כל חפצם בירושלים נוכל לדעת מזה כי הנשים היו להם אחר זה כל דין שבויות, והי׳ דרוש להן עדות.
והן דברי המשנה בכתובות ,ד׳ פ"ז (פ"ט מ"ט) "אמר ר׳ זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עכו"ם לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו."
ומפני שחשבו המפרשים שאמר זה אחר החרבן נדחקו בלשון המעון הזה, ולא הרגישו בדבר יותר גדול שאיך יאמר על ימי החרבן ״משעה שנכנסו עכו״ם לירושלים ועד שיצאו״ והרי בימי החרבן לא יצאו כלל, כי אם נכנסו ונשארו שם?
אבל הדברים פשוטים שהכונה על המעשים שלפני המלחמה על ידי פלארוס, ויבואר לנו כל זה במקומו בכרך שלפני זה.