דורות הראשונים/כרך ג/חלק שלישי/פרק ב
| יצחק אייזיק הלוי | |
| דורות הראשונים | |
|---|---|
| מימי אושא עד סוף ימי מלחמת ביתר, פרק ב | |
| →פרק א | פרק ג← |
אדריאנוס בעלותו למלוכה.
טראיאנוס מת בשנת תתע״ז (117 למספרם) ועל ידי ערמת אשתו ישב על כסא רומא אדריאנוס.
ויהי ההיפך מטראיאן, כי תחת אשר טראיאן הי׳ איש מלחמה וחי על חרבו, וירגיז את כל העמים במלחמותיו, השתדל אדריאנוס להשלים עם כל העמים, וגם בארץ בבל תחת אשר טראיאן הכין את חילו להלחם עמהם שניה משך אדריאנוס את ידו מהם.
והפראפעסאר מאמזען V, 403 יאמר:
״את המלך אשר הקימו הרומיים להפרתים נתן אדריאנוס לדחותו, ויוציא את כל חילו מאשור ומעזאפאטאמיען, וישב את כל הארצות האלה לאדוניהם הראשונים וגם בת המלך אשר לקח טראיאן בשביה השיב אדריאנוס לאביה וכו׳ גם ארמעניען לא היתה עוד פראווינץ רומית ותשב להיות את אשר היתה לפני זה וכו'״.
ובדדכו זו הלך אדריאנוס בראשית ימי ממשלתו גם עם היהודים.
והחכם גרעץ אשר בדה מלבו מרידה גדולה כוללת מהיהודים בארץ ישראל בסוף ימי טראיאנוס אשר נמשכה גם בראשית ימי אדריאנוס, בבואו עתה לדבר בנין המקדש וירושלים אשר הרשה אדריאנוס בראשית ימי ממשלתו אשר הוא סתירה גמורה לזה לא הניח את ידו.
כי אם בדה לו דברים חדשים גדולים מאר ויאמר ח"ד עמוד 138:
״אין ספק כלל כי לא הניחו היהודים בארץ ישראל את חרבם מידם כי אם אחרי אשר הסכים הקיסר לשוב ולבנות את המקדש על מכונו".
וכמה מיעוט חקירה צריך לדברים האלה, וכמה מיעוט ידיעה בדברי ימי עולם נדרש לזה.
מרידה בארץ ישראל אשר אין זכר ממנה לא במקורי היהודים ולא במקורי הרומיים, והיא רק דבר אשר בדה גרעץ מלבו, רחבה וגדלה ונסבה למעלה כל כך, עד כי למרות כל דברי הרומיים לדכא תחת רגלם את כל המורדים בהם(א) הוכרחו להוריד ראשם ולקבל את תנאי השלום אשר שמו לפניהם בני ישראל.
אבל הנה גרעץ עצמו לפני זה בעמוד 131 יאמר לגמרי ההיפך ויתחיל דבריו שם:
״על דבר המלחמה הזאת בארץ יהודה ישתקו המקורים לגמרי, מקורי היהודים יכנו את המרידה הזאת בשם פולמוס של קיטוס, וכנראה מרמז על זה לא הצליחו היהודים במעשיהם, ותהפך לרעתם, כי להאותות של אבילות אשר שמו מימי חרבן בית המקדש הוסיפו עתה אות אבל חדש לבלי תצא כלה באפריון וכו׳״.
וכמה טובים ויפים דרכי החוקרים האלה, אשר הנם יכולים לכתוב בכל מקום כנדרש להם שם, אחרי אשר אין דבריהם דברי הימים כי אם חפץ לבם לבד.
וכן הדבר כי אלו הי׳ נדרש לנו ראי׳ כי לא הי' אז כל מרידה בארץ ישראל הי׳ זה לבד די להראות הדבר שהרי אדריאנוס האיר אז פניו אל היהודים.
ודברי אייזעביוס בהכראניק הנם רק ממה שהי׳ אחר חזרת אדריאנוס מבנין המקדש. והחוקרים האחרונים טעו בזה טעות גדול כי בראותם אצל אייזעביוס בהכראניק כי בשנה הראשונה למלכותו השקיט אדריאנוס את מרידת היהודים חשבו שהכונה כי דבר קוויעטוס נמשכה בתוך ימי אדריאנוס, ובראות גרעץ כי הדבר להיפך וכי אדריאנוס בראשית ימיו צוה לבנות המקדש בדה מלבו כי היהודים הכריחו אותו וכו׳.
אבל טעות הוא ודברי אייזעביוס הוא דבר מלשינות הגוים ממה שראו המית היהודים אחרי ביטול בנין המקדש וכמפורש במדרש שם.
כבר הערנו כי על ידי הנהגת חכמי התורה התעודד ישראל אחר החרבן, ויקם לתחיה ויהי עוד הפעם לגוי איתן מאד, אשר יכול לדבר את כל אויב בשער, ככל אשר גם נראה ונכיר ממה שהי׳ בימי אדריאנוס אחר זה בימי מלחמת ביתר אשר רגזה אז כל ממשלת רומא תחתיה מתנופת ידם.
ובהיות ארץ ישראל גם עימדת על פרשת דרכים מכל המדינות מסביב אשר לכדו שם הרומיים, על כן הי׳ אז לפני הרומיים רק שני דרכים בהנהגתם עם ישראל.
או להשתדל לדכאם עד עפר, לרדוף אותם בחמת קרי לבטל כל סדריהם, גם המתיבתא הכללית האחדות האחרונה של כל העם, גם הנשיאות העמוד אשר העם באחדותם נשען עליו,
או להשוות אותם לכל הפחות עם כל העמים אשר בממשלת רומא, לתת להם שלום בארצם, וליתן להם לשוב ולבנות את קרית משושם ירושלים תפארתם והיכל הקדש מקדש המעוז, דברים אשר נתנו הרומיים לכל גויי הארצות כולם איש על פי דרכו באנטוכיא בסוריען ואלכסנדריא במצרים.
ועל כן אם טראיאנוס בדרכו אשר נשען רק על חרבו בחר בדרך הראשונה, ומראשית ימי ממשלתו רדף את היהודים לבלי לתת להם מנוח, הנה אדריאנוס אשר הניח את חרבו מידו וישלים עם כל העמים עד כי מסר בידם טובם, רצה להשלים גם עם בני ישראל כי יהיו תחת ממשלת רומא אבל להרשות להם לשוב ולבנות את חרבות ירושלים ואת היכל הקדש וישובו למצבם אשר הי׳ להם לפני חרבן הבית בימי אספסינוס וטיטוס.
והדברים האלה יוצאים כן מפורשים ממקורי ישראל הברורים, וגם ממקורי העמים.
ובא במדרש בראשית רבה פרשה ס"ד:
״בימי ר׳ יהושע בן חנניה "גזרה" מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם(ב) אזלין אילין כותאי(ג) ואמרין ידיע ליהוי למלכא דהדין קרתא וכו׳ אמר להון מה נעביד וגזרית' אמרין ליה שלח ואמר להון או ישנון יתיה מאתריה או יוספון עליה חמש אמין או יבצרון וכו׳ ומן גרמיהון אינון חזרין בהון והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון כיון דאתון כתביא שרון בכיין בעין לממרד על מלכותא אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא אמרין יעול ר׳ יהושע בן חנניה וכו׳ עאל ודרש ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו וכו׳ אמר ליה הב לי אגרי אמר ליה זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דארי' בשלם ונפקת בשלם כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום״.
והפראפעסאר שירער אשר בכל מקום אשר ימצא מקור ממקור ישראל ישתדל להכחישו, יעשה כן גם במקום הזה, ואחרי הביאו העתק הדברים האלה בעמוד 671 יאמר שכה ההיסטארי של הסיפור הזה אינו כלום (ist gleich Null) ובכל זה עשו אותו רבים מהחוקרים החדשים ליסוד, ויקחו אותו לסיבת דבר המרידה הגדולה.
אבל אם טעו החוקרים החדשים ועשו זה לסיבת מלחמת ביתר אין אחריותם עלינו,
ושם הדבר מפורש להיפך שר׳ יהושע השקיט המית העם, ושבו למנוחתם.
וסיבת דבר מלחמת ביתר גלויה ויבואר לפנינו.
אבל המעשים בראשית ימי אדריאנוס בכלל ודברי המדרש בפרט עומדים חיים לפנינו וכל רוחות שבעולם לא יוכלו להכחיש דברים ברורים כאלה.
והדברים שם חותמם מעיד עליהם כי הנם היסטארים גמורים.
א) הננו רואים כי נפרט שם מפורש שם המקום אשר עמדו כולם וחכו לקבל פקודת המלכות אחרי המלשינות ובא מפורש שהי׳ זה בבקעת רמון:
״והוון קהליא מצמתין(ד) בהדא בקתא דבית רמון״.
ב) נפרט הדבר כי חכו בבקעת בית רמון על פתשגן כתב הדת החדש, אשר אמרו להודיע להם:
״כיון דאתון כתביא שרון בכיין וכו׳״.
ג) נתפרש מי היו ראשי העוסקים עם הצבור בבוא הרשיון הראשון ״פפוס ולוליאנוס" אשר ידענו ענינם מסוף ימי טראיאנוס וקוויעטוס, דהיינו הזמן ההוא.
ד) נתפרשו המקומות אשר העמידו שם טרפיזין ״מעכו עד אנטוכיא״ שלא בארץ ישראל, כי עכו סוף הגבול ואנטוכיא העיר הראשה בסוריא.
ה) מבואר כי ראשי גדולי חכמי הדור היו גם הם ביום הקהל שם, ומתוכם נבחר ר' יהושע להשקיט רוח העם.
והננו רואים גם זאת כי לא הי׳ אז נשיא וכתבי המלכות באו אז להקהל.
והפראפעסאר שירער יטעון שם כי המקורים מזה אצל הידועים אשר תמכו החוקרים דבריהם גם עליהם אינם כי אם רמזים כהים ואינם מוכיחין כלום. ואין זה לא מעלה ולא מוריד כי אין אנו צריכים לראיות מבחוץ במקום שיש לנו דברים ברורים ומפורשים כאלה ממקור ישראל.
אבל באמת יש גם אצל הידועים דברים ברורים על זה ושירער לא שם לב.
והוא עצמו הביא דברי עפיפהאניוס בעמוד 679 שלא במקומם וטעה בהם ולא ידע כונתו ודחה דבריו.
ובדברו שם על דבר אעליא קאפיטאלינא אשר בנה אדריאנוס ימים רבים אחר זה בימי הכעיסו את בני ישראל תמרורים יאמר שירער:
״על דבר הזמן מתי נבנתה אעליא קאפיטאלינא נמצא בהמקורים זמנים שונים, עפיפהאניוס ירצה לדעת כי שבע וארבעים שנה אחר חרבן ירושלים בנסעו על דרכו צוה אדריאנוס לבנות העיר מחדש — ולא ידבר מהמקדש — וכי מסר הדבר לידי אקווילא אבל העת הזאת הוא שנת 117 דהיינו מיד בראשית ימי אדריאנוס ואף כי כן הדבר שהי׳ אז בארצות המזרח, אבל דברי עפיפהאניוס נוטים כנראה על נסיעה מאוחרת אשר נסע מרומי אחר זה, ועל ידי זה אבדו דבריו בנוגע להזמן כל שוויין״.
ומה אפשר לאמר לדברים כאלה הוא ישיא בחזקת היד את דברי עפיפהאניוס אל אעליא קאפיטאלינא ומבטל דבריו.
אבל דברי עפיפהאניוס מדוקדקים בנוגע להזמן ובנוגע גם לבנין ירושלים.
וכן הדבר כי בראשית ימי אדריאנוס בשנת 117 שזה הוא בשנת שבע וארבעים לחרבן ירושלים צוה אדריאנוס לבנות את ירושלים מחדש.
כי דבר שאין צריך לאמר הוא כי אף אשר המקור מבני ישראל ידבר על המקדש בהיות זה העיקר אצל בני ישראל, אבל זה ודאי כי יחד עם זה צוה לבנות את חרבות ירושלים,
כי אי אפשר לבנות מהדש את תפארת ישראל המקדש המעוז בעיר שממה וחרבה.
ותהי להיפך כי אדריאנוס לפי מושגיו הוא אם נתן רשות לבנות המקדש היתה פקודתו בעיקר הדבר לשוב ולבנות את בירת היהודים וההיכל אשר בתוכה.
רק אצל בני ישראל לפי מושגיהם הם דברו מהמקדש גאון עוזם והר יראה.
ובהמלשינות באמת בא העיקר מירושלים ובכתבם זה בלשון הכתובים בעזרא בא שם:
״ידיע להוא למלכא דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון״.
ואם יש לו לשירער איזה דקדוקי דברים שכנראה נוטים דברי עפיפהאניוס על נסיעה שניה של אדריאנוס, הטרם ידע שירער שאין מדקדקים עם הידועים בדברים כאלה כי לא היו בעלי יודעי העיתים וטעיותיהם רבו בזה.
והרי דבריו מבוארים שהי' זה בשנת שבע וארבעים לחרבן ומה לנו עוד.
וידענו שהי׳ אז באמת בארצות המזרח וידענו שאז הי' באמת לבו טוב ליהודים ודרש טובתם וכל הדברים יתאימו יחד.
ודבר צדדי כזה אם הי׳ אז בהמזרח בבואו מרומי או בהיותו שם מתחלה, דברים כאלה אינם ענין לעפיפהאניוס ואין מדקדקים עמהם על דברים כאלה שלא מהענין.
וכמה יתאימו הדברים יחד עם מה שכבר נתבאר בדברינו בימי טראיאנוס בפרק שמנה וארבעים כי אדריאנוס עשה אז גם לטובת יהודי אלכסנדריא ויצו להקים מחדש את בתיהם ההרוסים ואת היכליהם.
וכבר נתבאר לנו שם פרק שבעה וארבעים כי בעלות אדריאנוס לכסא רומא הקריבו יהודי אלכסנדריא לפניו משפטם ודינם, והיונים נתחייבו ממנו בדין וגם ענש בעונש מות את ראשי מסבי הדבר.
וכן הדבר מתברר כי אסירי בני ישראל אשר צוה קוויעטוס לשום במאסר ויהיו נכונים למות הוציא אדריאנוס לחפשי.
כי הנה לוליאנוס ופפוס ראשי האסירים בימים ההם אשר מפורש עליהם במם׳ תענית ד׳ י"ח כי אותם דן לוזיוס קוויעטוס, ועמדו אצלו להריגה ״כשבקש טוריינוס (שלוחו השר הראשי קוויעטוס) להרוג את לוליאנוס ופפוס בלודקיא וכו׳״, הנה מפורש כאן במדרש שם שאחר זה בראשית ימי אדריאנוס כאשר פקד לבנות ירושלים והמקדש היו הם חפשים לנפשם, וישובו להיות מראשי העוסקים בצרכי הצבור ״בימי ר׳ יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם״.
ובודאי כי הם לא היו היחידים בזה וכן נעשו אז בפקודתו חפשים לנפשם עוד רבים כמוהם.
ומאד יכול להיות כי לבד פקודתו שלום לכל העמים בראשית ימי עלותו למלוכה, פעל עליו בזה הרבה מאד גם ר׳ יהושע, אשר בימי היות אדריאנוס הגמון סוריא, הי׳ אצלו פעמים רבות.
כי כל הדברים אשר נמצאו בין אדריאנוס ור׳ יהושע אי אפשר שהיו בימי היות אדריאנוס לקיסר אשר הלך לרומי, ור׳ יהושע לא הי׳ ברומי בימי זקנותו המופלגת ואין זכר מזה בימים ההם, וכל המוזכר מהיותו ברומי הוא יחד עם רבן גמליאל ויחד עם ר׳ אליעזר, דהיינו בימי יבנה.
ובהימים אשר הי׳ אדריאנוס בהמזרח בעלותו למלוכה נסע כבר ממקום למקום.
אבל הי׳ כל זה בימי היותו בסוריא אשר ככל הגמוני סוריא עמדה גם ארץ ישראל תחת פקודתו.
ואז בימי היות אדריאנוס הגמון סוריא בא אליו ר׳ יהושע כפעם בפעם במלאכות עמו, וכל פעם עמדו לו הידועים לשטן על דרכו ויעשו עמו לפני אדריאנוס ויכוחים שונים בדת.
כמו למשל בחגיגה ד׳ ה׳:
״ר׳ יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר(ה) אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה ידו נטויה עלינו אמר ליה קיסר לר' יהושע מאי אחוי לך עמא דאהדרינהו וכו׳ אמר ליה לההוא מינא מאי אחוית ליה וכו' ומאי אחוי לך לא ידענא וכו'.
ובמס׳ בכורות ד' ח׳:
״אמר ליה קיסר לר׳ יהושע בן חנניה נחש לכמה מיעבר ומוליד אמר ליה לשב שני וכו׳״.
ובמס׳ חולין ד׳ נ"ט:
״אמר ליה קיסר לר׳ יהושע בן חנניה אלקיכם כארי׳ מתיל דכתיב ארי׳ שאג מי לא ירא מאי רבותא וכו׳ אמר ליה וכו׳״(ו).
ואם כי לפנינו נתקצרו הדברים ויחסר העוקץ אשר הי׳ טמון בהם, נוכל לדעת זה מהמאמר הכללי הבא על זה, בחגיגה ד׳ ה׳:
״כי קא ניחא נפשיה דר׳ יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן ממינים אמר להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתס".
וגם דבר בנין בית המקדש היו הם אשר הלשינו לפני הקיסר, ובידיעותיהם בעניני בני ישראל השיאו לו איך לחזור מדבריו ״אי ישנון מאתריה או יוספון עליה חמש אמין או יבצרון וכו'״ ובני ישראל ידעו היטב כי זה אינו כי אם תואנה וגם אם יתרצו על זה לא יהי׳ מזה דבר.
ובהיות באמת המלשינות בעיקרה לא על בנין בית המקדש בפרט כי אם על הרמת קרן היהודים בכלל ובנין ירושלם בפרט, כמו שתפסו שם במדרש בראשית ס"ד את דבר המלשינות בלשון הכתובים בעזרא:
״אזלין וכו׳ ואמרין ידיע ליהוא למלכא דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון״.
ועל כן נתבטל אז כל הדבר לגמרי, לא לבד בנין המקדש וירושלים, כי אם גם כל הרמת קרן היהודים בכלל.
אבל בכל זה הנה הארת הפנים של הקיסר ברגע ההוא לא נתבטלה לגמרי, והדברים לא יכלו להתהפך ברגע אחת מאור כללי גדול יותר מאד לחשך כללי של וימש חשך.
כי על כן נסו בני ישראל לעשות עתה לכל הפחות את אשר עשו אחר החרבן לאסוף נצוצי האור יחד למקום אחד, ולהשתדל להשיב ולקומם מקום אחד ללב האומה.
וביראם לעשות זה בארץ יהודה משוש תפארתם החליטו לעשות זה באושא בהגליל.
אשר גם בלא זה מאז לא יכלו עמוד עוד בלוד באו כל ראשי זקני הדור להגליל ככל אשר כבר נתבאר, ונשוב לבאר כל זה בכל הדברים לפנינו.
הערות
הערה (א): בבבל וארמעניען לא התקוממו נגדם כי אם עוד לא נגמרה המלחמה שם והרומיים עוד לא התישבו שם, וכאשר לא הצליחו במעשיהם השלים אדריאנוס עמהם.
אבל ארץ יהודה כבר היתה תחת יד הרומיים קרוב לשתי מאות שנה ותחשב אז לפראווינץ רומית. הערה (ב): עכו הוא גבול ארץ ישראל לההולך לבבל, כמו שהוא בגיטין ד׳ ע"ו, "כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי".
ועולי גולה מבבל היו עושים דרכם אז דרך סוריא, ועל כן הושיבו טרפיזין לעולי גולה מן העיר הראשה בסוריא אנטוכיא עד גבול ארץ ישראל.
ומפני שהם ישבו אז בארץ ישראל נאמר "מעכו עד אנטוכיא“.
הערה (ג): כותאי בזה הכונה להמינים הידועים כמו שהוא גם במס' סופרים פי״ז ה"ה. הערה (ד): הלשון ״מצמית קהלה״ אשר אין זכרונו נפרץ בא גם בירושלמי סוכה פרק ה' הלכה א׳:
״דלמא ר׳ לוי ויהודה בר נחמן הוון נסבין תרתין סלעין מיעול מצמתא קהלא קומי ר׳ יוחנן עאל ר׳ לוי ודרש וכו' בשובתא תורייתא אמר ר׳ לוי ליהודה בר נחמן סב לך אילין תרתין סילעיא ועול מצמתא קהלא קומי ר׳ יוחנן עאל ואמר קומיהן יפה לימדנו ר׳ יוחנן וכו'".
והמפרשים נדחקו אבל הכונח לדרוש למען יחכו הקהל עד בוא ר׳ יוחנן. הערה (ה): כבר הערנו כי הם קראו גם לההגמון והנציב על שם הקיסר, וכן אמרו על ר׳ אבהו בקיסרין (עי' כתובות י״ז) ״כגון ר׳ אבהו בי קיסר".
ועל אדריאנוס ביחוד אשר גם הי׳ אחר זה לקיסר. הערה (ו): ובבראשית רבה י"ג (ד׳ ט"ו) וקה"ר פ״א (ד׳ ק"י) אשר הוזכרו שם ר׳ אליעזר ור׳ יהושע עם אדריאנוס ברומי ט"ס נפל שם בשם הקיסר כי בהיות אדריאנוס ברומי כבר מימים רבים נפטר ר׳ אליעזר, וגם כבר ימים רבים לפני מותו לא ישב יחד עם חכמי הדור ואין צריך לאמר שלא נסע עמהם.