דורות הראשונים/כרך א/פרק כג
וחוקרי אשכנז אשר תחת לחקור ולדעת את דברי ימינו הנפלאים, שמו השתדלותם למצוא דרכים והשערות איך להכחישם הנה לא לבד שמכל דבר הלל לא ראו ולא הכירו את המעמד הגדול אשר עמדה בו התורה בבבל, (עי׳ דברינו עם ראפאפורט בח"ב עמוד 171) כי אם שמצאו להם על פי דרכם עוד ראי׳ מזה להכחישם.
והחכם ווייס בערבבו את שני המעשים יחד מאת אשר בא הלל בפעם הראשונה מבבל בימי שמעיה ואבטליון לפני ארבעים שנה, יחד עם המעשה והמאורע הכולל אשר בא ארבעים שנה אחר זה בגפו לארץ ישראל ימים רבים אחרי מות שמעיה ואבטליון ויהי לראש הדור ראש כל חכמי התורה, יקום (בח״א עמוד 156) ויאמר:
"נפשו חשקה בתורה וילך לו לירושלים לשמוע תורה מפי שמעיה ואבמיליון מזה נראה כי בעת ההיא לא היו בבבל בתים לתורה, הן אמת כי בימי הגולה היתה התורה נטועה בבבל, גם האנשים אשר החזירוה לארץ ישראל ונטעוה שם היו בבליים, אבל לא כהימים הראשונים היו הימים האלה כי העתים השתנו ודרישת התורה באה עתה למדרגה חדשה וזאת המדרגה היתה תלויה בארץ ישראל, אשר שם נולדו רובי ההלכות והמדרשיס וכו׳ ועל כן מובן מעצמו כי בבבל לא הי׳ מקום דרישת התורה ולא הי׳ יכול להיות, וגם לא הגיע אלינו דבר גדול או קטן מדרישת התורה ליהודים הבבליים וכו׳ רמז לדבר כי דרישת התורה בבבל אך מעטה היתה יורה לנו הענין המסופר מאיזיטיס מלך האריאביני שנכנס עם אמו לדת היהודים ושלח את בניו לירושלים ללמוד תורה (יוסיפון קדמוניות סי‘ כ׳) אף שבבל קרובה אליו, ומהמשך הסיפור ההוא נראה עוד הבדל אחר בין דעות הירושלמיים והבבליים, כי יסופר עוד שם שרבו של איזיטיס אשר למדוהו את תורת היהודים הי' יהודי מבני ארצו ושמו הנניה וכאשר נועצו יחד הרב ותלמידו על דבר הכרח המילה התיר חנניה למלך לקבל דת היהודים בלי שימול בשר ערלתו, כי אמר שיתכן לעבוד את האלקים אף בהיות לו ערלה רק ידבק בתורת היהודים בלב שלם, לא כן חשב חכם יהודי אחר מבני ארץ הגליל הנקרא בשמו אלעזר כי הוא אמר למלך כי לא יספיק לדעת את דרכי אלקים ואת תורותיו אבל יצטרך לשמור את מצותיו והמילה היא חובה אשר בשום ענין אין להפטר ממנה, ומזה נראה כי הבבלי לא שם את המעשה עיקר, ודאי שהבבליים לא היו מדקדקים בדקדוקי מצות המעשים כבני ארץ ישראל, וגם זה מופת קצת כי בבבל לא דקדקו בדקדוקי התורה והסופרים כהירושלמיים" אלה דבריו.
ובחפזו טעה החכם ווייס טעות גדול, כי הדבר לגמרי להיפך כי חנניה הבבלי הורה כדין וכהלכה, ואליעזר הגלילי לא ידענו מה הי׳ לו.
כי הדבר ידוע אשר בכל תורת ישראל אין שם לא חק ולא מצוה על אחד מהאומות למול בשר ערלתו או להתגייר. עליהם רק זאת לשמור את מצות בני נח על פי התורה ובזה הוא קונה עולמו. והחכם ווייס או שלא חקר לדעת ולהבין ענין הדברים שם, או שהרשה לו להטעות את הקוראים, ועל כן יכתוב "וכאשר נועצו יחד הרב ותלמידו על דבר הכרח המילה התיר חנניה למלך לקבל דת היהודים בלי שימול בשר ערלתו".
אבל אין הדבר כן ,ולא התיר לו חנניה לקבל דת היהודים בלי שימול תחלה, כי אם שאמר לו שאין עליו חובה להתגייר ולמול בשר ערלתו ולהיות יהודי.
ודברי יאזעפוס XX, 2, 4מפורשים.
יאזעפוס יתחיל פרקו זה ויספר איך בא הדבר כי נתגיירה תחלה הילני ואחר זה גם בנה איזיטיס, ויאמר כי הילני היתה נשואה לאחיה מאנאבאצוס, ועל ידי חלום אהב את בנו איזיטיס מכל בניו, וישנאו אותו אחיו על זה, כי על כן שלחו אביו מביתו אל מלך ספאסינוס, ובחצר המלכות הי' לו מהלכים שם לאחד מסוחרי היהודים ושמו חנניה, וממנו למדו נשי בית המלכות לדעת את ד׳ אלקי ישראל ולכבד שמו, ובהיות איזיטיס גם הוא שם הכירו גם הוא, ועל ידו ידע גם הוא להכיר את ד׳, ודת היהודים מצאה מסילות בלבבו. בימים ההם מת מאנאבאצוס אביו אז שלחה הילני אחרי איזיטיס בנה לבוא לאדיאביני, להיות למלך, והוא לקח עמו גם את חנניה. אמנם עוד לפני בוא איזיטיס למקום אמו הי׳ הדבר כי הילני נתגיירה ותקבל דת היהודים.
ועל זה יאמר:
"כאשר נודע עתה לאיזיטיס איך תרומם ותנשא הילני אמו את דת היהודים, וכי בכל לבבה תשמור לעשות את כל דברי התורה, רצה גם הוא לבוא לחסות תחת כנפי הדת הזאת (ולהתגייר) ואחרי אשר לא יוכל להיות יהודי גמור כי אם בהמולו את בשר ערלתו הי׳ מוכן ורצה לעשות גם את זה, אבל אמו לא הניחה אותו לעשות כן ותראה לו את הסכנה הכרוכה בזה, אם יודע לבני עמו כי נתיהד וכי אמונתו היא דת אחרת אשר לא ידעו אותה. איזיטיס הציע את כל דברי אמו לפני חנניה וישאל את דעתו, וחנניה השיב לו כי צדקה אמו בדבריה, ויוסיף לאמר כי אם לא ישמע לדברי אמו אז יעזוב את בית המלכות, כי העם יאשימו על זה רק אותו ויהרגוהו וכי איזיטיס יכול לעבוד את ד' גם אם לא ימול בשרו (לא יתגייר) אם רק ישמור את כל יסודי חוקי ד׳ של היהודים(מ״ט).
וכל הדברים האלה מבוארים כי כל דבריהם היו על דבר הגירות עצמו, שזה צריך למילה, ואז הי׳ נכנס בזה לדת יהודית ולכל פרטיה, וזה יוכל להתודע ולהגלות.
וכן הבין כל זה גם המאור עינים בפרק נ"ב בהעתיקו דברי יאזעפוס אלה וכתב:
"אחרי כן בהרגישו כי אמו מתענגת מאד על דת היהודים בחר לעבור גם הוא אל תורתם כמוה." ואמנם כי החכם ווייס טעה עוד יותר, וגם אלו הי' כתוב שם מפורש שכבר גם נתגייר איזיטיס לפני זה, גם אז הורה חנניה כדין וכהלכה. ונתחלף לו להחכם ווייס דין איש ישראל עם דין גוי שנתגייר.
לפי שהגוי הבא להתגייר הרי צריך מילה וטבילה ובלא זה אינו גר עוד והרי הוא כמו שהי׳ לפני זה. וביבמות ד׳ מ"ו נחלקו תנאים בדיני גירות אבל הלכה ברורה "טבל ולא מל, מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול״.
וכן הם דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פי״ג ה"ו "גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול" והוא כן הלכה פסוקה.
ועל כן גם אלו הי׳ איזיטיס חושב עצמו גם קודם זה לגר, גם אז הנה כל זמן שלא מל הרי הוא כמו שהי׳ ודינו כעכו"ם לכל דבדיו, ולכל חיובי מצוות, והרשות בידו להתנהג ככל דינו מקודם זה ואין עליו כי אם מצוות בני נח, ואינו מחויב לא למול, ולא להתגייר. וחנניה כדין וכהלכה הורה לו גם אם לא הי׳ שם סכנה להתגייר, אף כי עתה אשר ראו סכנה בזה.
והנה לא הבין החכם ווייס דברים פשוטים כאלה דברים גלוים וידועים לכל ויביא מזה ראיה על קהל הגולה ויאמר כי אצל הבבליים לא היתה מצות מילה ומעשי המצוות בכלל לעיקר בתורה.
וכל זה רק פרי השתדלות להכחיש את עצמינו ולהעמיד את כל דברי ימינו על עיר ירושלים לבדה, וכמו שיסיים לו החכם ווייס "כי בבבל לא דקדקו בדקדוקי מצוות התורה והסופרים כהירושלמיים״.
ויפלא מאד לראות דרכים כאלה בחקירה אשר הכותבם בעצמו אין ספק שידע שדבריו ללא ענין ונכתבו רק לבלבל בהם את הקוראים.
הן הוא עצמו יתחיל דבריו ויאמר:
"אמת כי בימי הגולה היתה התורה נטועה בבבל גם האנשים אשר החזירוה לארץ ישראל ונטעוה שם היו בבליים אשר שבו, אבל לא כהימים הראשונים היו הימים האלה כי העתים נשתנו ודרישת התורה באה עתה למדרגה חדשה, וזאת המדרגה היתה תלויה בארץ ישראל אשר שם נולדו רובי חהלכות והמדרשים.״
זה הוא יסוד דבריו, והתכלית אשר ישאף אליו והמקל אשר ירככו עליו, וקו המקיף את כל חקירותיהם. ויביא ראיה על זה ממצות מילה אשר כמדומה לנו ידע גם הוא כי דבר אין לה עם דרשות, ולא עם מדרגות חדשות של תורה, ולא עם השתנות העתים אשר בדו מלבם מחסרון ידיעה ביסודי דברי ימינו.
וכמדומה לנו שכבר בספר בראשית (י"ז י"ד) נאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר.
וכבר נתבאר לנו שאז עוד לא נתגייר איזיטיס כלל ועל זה עצמו היו דבריו, אם להתגייר או לא, וגם אם הי׳ חושב עצמו לנתגייר לא הי׳ זה כלום וכל זמן שלא מל הי׳ הרשות בידו להתנהג ככל חפצו.
אבל החכם ווייס יש לו עוד ראיה גדולה כי כל יהודי בבל היו ריקים אז מכל תורה, שהרי אחרי זה כאשר מל עצמו איזיטיס ונתגייר שלח את בניו לירושלים ללמוד אף שבבל קרובה יותר. ואנחנו היינו מיעצים להחכם ווייס להביא מזה עוד ראי׳ גדולה כי גם בעיר אשר שם הי׳ עוד ניר לישראל לדבריהם, בירושלים עצמה, לא היו בעת ההיא בני תורה ומלמדים אשר היו חפצים ללכת אל המלך ולשבת בהיכלו ללמוד עם בניו, שאם לא כן מדוע שלח את בניו לירושלים והלא בנקל הי׳ יכול המלך להביא לו מלמדים עבור בניו.
והאם יש קץ לדברי רוח ואם יש תכלית לדרכי החקירה אשר בחרו להפך על ידם את חכמת ישראל לתהו ובהו.
הן הדבר מובן מעצמו כי המלך הזה אשר בא לחסות תחת דת היהודים, וקבל עליו את תורת ישראל בכל לבבו, הלא הי׳ שואף אל לב האומה, ורצה לחנך בניו בתוככי ירושלים, וכי יראו את הדר המקדש, וכל קדשי בני ישראל על מכונם ובכל הדרם.
והילני המלכה אמו, אף שדבר לא הי׳ לה בבתי מדרשות ואהלי תורה, הלכה גם היא ותשב בירושלים שנים רבות, ורבים ממשפחת בית המלכות עזבו את ארצם והתישבו ביהודה וירושלים. ודברים פשוטים כאלה ידועים ומפורסמים לא הי׳ החכם ווייס יכול להבין, ויביאם לראיה להכחיש את עצמינו ולאמר "כי דרישת התורה בבבל אך מעטה היתה יורה לנו הענין המסופר מאיזיטיס מלך האדיאביני שנכנס עם אמו לדת היהודים ושלח את בניו לירושלים ללמוד תורה אף שבבל קרובה אליו". וכל זה גרם להם כי לא חקרו את דברי ימינו למען דעת את אשר הי׳ שם, כי אם למען הכחישם להרסם ולעקרם משרשם, ולמחות את רשומם.
ומה נאמר לדברי החכם ווייס על הלל "וילך לו ירושלימה לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון מזה נראה כי בעת ההיא לא היו בבבל בתים לתורה.״
וכפי הנראה חשב החכם ווייס כי שמעיה ואבטליון היו מלמדי תינוקות בירושלים, ואחרי שהלל הלך מבבל ללמוד לפניהם מבואר הדבר כי לא היתה תורה בבבל.
אבל הלא שמעיה ואבטליון היו ראשי חכמי הדור, ראשי הסנהדרין הגדולה היחידה לכל ישראל, הסנהדרין הגדולה אשר הוקמה בכח התורה ונועדה לעמוד בראש חכמי התורה, ומה יכול להיות דבר יותר טבעי מהדבר הזה, אשר איש כהלל אשר בדור הבא הי׳ הוא ראש הדור אשר בודאי כבר הרגיש וידע את כחו הגדול, ויכין נפשו הגדולה לזה, מה יכול להיות דבר יותר טבעי, כי עלה לקבל תורה גם מראשי הסנהדרין הגדולה.
והאם לא ראה החכם ווייס כזאת וכזאת גם בימינו אלה בכל בתי החכמה, אשר כל איש אשר נשאו לבו ונוצר לגדולות ישתדל לשמש את גדולי ראשוני העוסקים בהחכמה ההיא במקומותם למושבותם.
וכתמהון הוא לראות עד כמה התרחקו מכל מבט ישר על הדברים כמו שהם עד שדוקא מענינו של הלל, ומענינו של חנניה מהמקומות אשר יתראה משם אורם ואמתם של בני בבל, משם ירצה להראות בעליל ושם הנם מקור ראיותיו כי היו בני בבל ריקים מכל תורה, ומפירי ברית. ואנחנו היינו רוצים כי יראה לנו החכם ווייס מפירי ברית מילה ועוזבי מעשי המצות, כי גדלה אצלם קדושת התורה כל כך עד כדי להפוך לב אחרים אליה לאהבה אותה ולדבקה בה בכל חום לבבם ומסירת נפשם, כמו שהננו מוצאים זה אצל חנניה הבבלי.
וכבר נתבאר לנו כי הלל הי׳ כבר מגדולי הדור בעלותו לארץ ישראל גם בפעם הראשונה, ומפורש בירושלמי וספרא כי עלה גם אז להציע ספיקותיו לפני ראשי הסנהדרין, ולדעת אם כיון להלכה.
ובבואו מבבל בפעם שניה הי׳ יחיד הדור ופלאו גם בארין ישראל, ועל כן גם אין ספק כי ככל אשר הננו רואים עבודתו הגדולה אחר זה בארץ ישראל, אף כן גדלה פעולתו לפני זה יחד עם חבירים מקשיבים בבבל, ואי אפשר כלל לחשוב אחרת על ראש וראשון בדורו כהלל.
הערות
הערה (מ״ט): כוונתו פשוטה למצוות בני נח, ואינו צריך להתגייר ולהיות ישראל ויהודי גמור.
ויאזעפוס בכתבו דבריו לעמים אשר גם כל פרטי הדברים האלה זרים להם, ודין קבלת גירות, או לא, רחוק מידיעותיהם, והמלות המלאכיות בזה אין בלשונם, הוכרח לכתוב דבריו סתם, לפי מושגיהם הם.
ועי' גם לשונו של יאזעפוס בספר .XVI, 7, 6