דוד מרדכי
ספר זה הינו חיבורו של הר"ר מרדכי בהר"ר ניסן, רב קראי, בביאור חלוקת הקראים והרבנים והוא נחלק לי"ב פרקים ונמצא גם בדפוס בארצנו ומוכללים בו שלושה ספרים שונים: 1. 2. 3.
הקדמה[עריכה]
שלוש הסיבות שמפניהן נחלקו בית ישראל לשני כתות ותורות קראים ורבנים
הסיבה הראשונה:
הרבנים אומרים שדברים רבים נאמרו למשה מסיני בעל-פה, שלא נכתבו בתורה, ומסרם גם הוא בעל-פה ליהושע, ויהושע לזקנים והם אחריהם דור אחרי דור, וכולם נאמרו פה על פה ולא נכתבו ביד משה ע"ה, עד שבא הזמן שהיתה התורה משתכחת ונראה לאנשי הזמן ההוא לכתבם על ספר בדיו כמו שהיה כל איש מקובל ממי שקדם ממנו, ואנחנו בני מקרא לא נאמין כן, אלא מה שצוה הוא יתברך לנאמן ביתו הכל כתבו בתורה, וכתוב: "לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה", וליהושע ע"ה כתוב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" ר"ל הרמוז אליך הנכתב ע"י אביך, וכתוב: "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו" , וכתוב למלך: "וכתב לו את משנה התורה הזאת" , ועוד: "לשמור את כל דברי התורה הזאת" וזולת אלה המאמרים, מאמרים אחרים מורים שאין המִצְוָה כלל מסורה בעל-פה, שלא נכתבה ואין תורה אחרת לנו, אלא זאת הכתובה מאתו יתברך ויתעלה לעד.
הסיבה השנית:
הרבנים אומרים שמה שכתוב בתורה צריך פירוש ע"פ הקבלה האמורה לדעתם, ואנחנו לא כן נאמין, אלא כל מה שכתוב בתורה, פירושו עמו, ואם הכתוב קצר בקצת עניינים, הנה הם במקומות שלא תקצרנה ההבנה בהם, והכתוב סמך על המבין, וידוע שהסכמת הדבור הוא לבאר חפץ המדבר וכונתו, שאם לא כן, אין בדבור ההוא תועלת ולשוא הוא, ומי יתן ואדע מי הוא המכריח לו יתברך לכתוב התורה בדבור, שאינו מובן מאחת מדרכי ההבנה שבהן ידוע חפץ המדבר וכונתו, עד שהוכרח הוא יתברך לבאר דבריו שכתב בתורה הכתובה ולפרשם בעל-פה. והנה הוא כתב: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" , וכתוב: "תורת ה' תמימה" , ואם היתה צריכה פירוש בע"פ, אין חסרה יותר ממנה. ועוד, שאם הדבור לא יבאר חפץ המצוה והמזהיר לאשר לו יצוה ויזהיר – יכול המצוּוֶה והמוזהר לאמר: "עשיתי ככל אשר ציוותני" , ויסבול המאמר פנים אחרים, כל-שכן בענייני המצות והאזהרות ושאר התורות והמשפטים, שבהם יש עונשים, אין יכול הש"י להעניש למי שעובר בדבר מצוה, שלא נתבאר רצונו יתברך למוזהר. "חלילה לאל מרשע ושדי מעול! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! אל אמונה..." ומי כמוהו מורה יתברך. ואלו יאמרו שהקבלה היא פירוש במקומות התורה שהם מחוסרי תקון או שסובלים פירושים הפכיים בשוה, שזה מסכלות המעיינים בה, החרשנו, אמנם קבלתם זו היא ביאור לפָּנִים מה, זולת המובן מהענין הכתוב בתורה, עם שכבר תהיה לפעמים הפכית או סותרת לו, הנה אין זה הענין אמת ולא כן ברצונו יתברך, כי אם גזירה מהם וממשלה להם.
הסיבה השלישית:
הרבנים אומרים שהתורה הרשתה להם להוסיף ולגרוע בעניני התורה ממצוה ואזהרה, כפי מה שיראה בעיני חכמי כל דור ודור, אמרו: "ואפילו אם יאמרו לך על ימין – שמאל, ועל שמאל – ימין" ואנחנו לא כן נאמין, כי כתוב: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום ולא תגרעו ממנו" , ואמר "לא תוסיף ולא תגרע" , ואם תמצא דברים שנתחייבנו בעשייתם ובשמירתם – ולא נכתבו בתורה בהדיא בבאור, או שנכתבו, ואנו לא נחשבם כפשוטם הגלוי ואין אנו נזהרים בהם, הנה הוא מצד הדרישה והחקירה היוצאת מהתורה והנודעת ממנה אחרי החוכמה, כי התורה נִתנה לחכמים להוציא דבר מתוך דבר, ואין זה תוספת וחסרון- כי-אם, גדר וסייג, שלא נכשל ברשת התוספת והגרעון שכוונה התורה האלהית והזהירתנו בהם, ואם הכתוב אומר: "על-פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך..." הלא הכתוב אומר: "כי יפלא ממך דבר למשפט" ולדעת הכונה האלהית היא בדבר שהיא מכח התורה ונעלם מאתנו, עליו נאמר: "על-פי התורה אשר יורוך.." , כי הם העוסקים בתורה ויודעים פלפוליה ודקדוקיה, להוציא דבר נעלם מתוך דבר נכתב, עד שתוודע הכוונה האלהית באמתתה, ולכן אין לזוז מדבריהם. "