דברי הספד לטום לנטוס
דברי ההספד לטום לנטוס היה הספד מרגש שאותו נתנו בנאום אישי 3 מחברי הכנסת בישיבת מליאה לאחר ששמעו כי הפוליטיקאי טום לנטוס, נפטר ב-11 בפברואר 2008 בגיל 80. בין הנואמים; יו"ר הכנסת לשעבר ראובן ריבלין, חבר הכנסת מיכאל מליכאור ושר האוצר רוני בר-און (ראו בערך טום לנטוס ב"ויקיפדיה העברית").
ההספדה בכנסת[עריכה]
ראובן ריבלין[עריכה]
ריבלין: גברתי יושבת-ראש הכנסת, גברתי סגנית יושבת-ראש הכנסת, צער כבד אופף כל מי שידע והכיר את חבר הקונגרס לנטוס. רק לפני כמה חודשים, כאשר ביקר בארץ, היינו אתו, ואני יכול לציין ולאפיין את חבר הקונגרס לנטוס, זיכרונו לברכה, באפיון אחד: הוא היה אמריקני גאה, הוא היה הונגרי גאה, הוא היה איש גאה, אבל בראש ובראשונה הוא היה יהודי גאה. והוא באמת ראה במדינת ישראל – ואינני רוצה, חלילה, לומר על חבר קונגרס, שהוא ראה במדינה שלנו את מדינתו, אבל דאגתו למדינתנו, בכל שלבי התפתחותה, היתה ממש מעוררת השתאות. לאחרונה הוא היה – גם לפני כן, כיושב-ראש הוועדה בקונגרס, וגם כאחד האנשים המרכזיים, כיושב-ראש הרוב – חרד לגורלה של מדינת ישראל ולקיומה, והוא היה זה אשר עורר את דעת הקהל בארצות-הברית לכל דבר הכרוך והקשור בביטחונה של ישראל ובזכותה להתקיים, גם כאשר היא נמצאת במצב שבו יש עדיין ראשי מדינות בעולם המופיעים על במת הכנסת ומערערים על עצם זכות קיומה של המדינה.
הוא עשה זאת מבלי לחשוש מאיש, מבלי לבקש רשות מאיש, ומבלי להתחשב בטובות או ברעות הפוליטיות העלולות לנחות על ראשו כתוצאה מעמידתו האמיצה.
אני בטוח שיושבת-ראש הכנסת תשכיל לקיים כאן דיון זיכרון על כל מעשיו וקורותיו של חבר הקונגרס הנכבד שהלך לעולמו, והוא לא כל כך מבוגר. וכולנו היום כאן, כאשר עדיין הידיעות הן – רק איששנו אותן לפני כמה דקות; חברת הכנסת וסגנית היושבת-ראש קולט אביטל הלכה לברר, כדי שלא תיפול איזו טעות מצדנו.
הדבר באמת מכה מכה קשה את כל שוחרי המדינה וכל אותם אלה אשר דאגו למדינה שלא על מנת לקבל פרס, שם, באותם מקומות אשר בהם מדינתנו פעמים רבות היתה זקוקה לסיוע. אני יודע ששר האוצר נפגש אתו רק לאחרונה ודן אתו בעניינים שאני לא רוצה לפרט אותם. ודאי שבעתיד אנחנו עוד נשמע, ובאמת חבל. חבל על דאבדין ולא משתכחין. והוא, לנטוס, ייזכר אצלנו תמיד לטובה. תודה.
מיכאל מלכיאור[עריכה]
מלכיאור: כבוד היושבת בראש, כבוד חברי הכנסת, אני מצטרף לדברים שלך ולדברים של חבר הכנסת רובי ריבלין, לזכרו של חבר הקונגרס טום לנטוס. הכרתי אותו הרבה מאוד שנים, עשרות שנים. לא פה העניין לספר את כל מעלותיו, אבל רק לספר סיפור אחד מהרבה מאוד סיפורים שהיו לי אתו וגם עם משפחתו, המגוונת מאוד. הייתי בקונגרס והעדתי לפני הכנס הידוע לשמצה של דרבן, בדרום-אפריקה, ובין חברי הקונגרס שהיו נוכחים היה טום לנטוס. הוא פשוט כל כך התקומם על הסיפורים שסיפרתי שם, שהוא קם והחליט שהוא מארגן משלחת ונוסע לדרבן – גם אם זו לא משלחת רשמית של ארצות-הברית – הוא נוסע לשם ובגופו הוא נלחם. אני יכול לספר לכם כל מיני סיפורים מה קרה אחר כך בדרבן, איך הוא, גם בוועידה הרשמית וגם בוועידה של ה-NGOs, נלחם נגד דברים – באמת, הייחודיות של העם היהודי, שהושמץ בדרבן, מול כל העולם, דווקא העם היהודי, דווקא מדינת ישראל, בנושא השואה – אני מזכיר, כמובן, שהוא היה אחרון הניצולים בקונגרס האמריקני – וגם בדברים שנוגעים לכבוד האדם, לזכויות האדם. וכמובן, מתוך הניסיון שלו כניצול שואה, היה לו התוקף המוסרי להילחם בכל מעשיו ופעולותיו למען המדינה ולמען העם, ולמען העם האמריקני וכבוד האדם בארצות-הברית.
אני חושב שטוב שכנסת ישראל, כפי שאמרה היושבת-ראש, תמצא את הדרך לכבד את זכרו. יהי זכרו ברוך.
רוני בר-און[עריכה]
בר-און: גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, חברי חבר הכנסת ריבלין וחבר הכנסת מלכיאור היטיבו לתאר את האובדן לאינטרסים הישראליים, לעם ישראל, לכנסת ישראל, לממשלת ישראל עם לכתו – הסתלקותו – של הקונגרס-מן טום לנטוס.
ביקרתי אותו רק לאחרונה, ומי שהיה אצלו בלשכה זוכר כמה הלשכה שלו היתה ציורית ומקושטת, עם הספינה הענקית הזאת, שתפסה כמעט חצי חדר, ולנטוס ורעייתו, שתמיד לצדו ונמצאת לידו, ושני הכלבים שיושבים אתו על הספה שעה שהוא מדבר אתך בעניינים שברומו של עולם. זה היה האיש, והספונטניות שלו, והפתיחות שלו, והמחויבות שלו לעם ישראל ולמדינת ישראל היו כל כך עמוקים – לא אומר על מה שוחחנו, אבל ביקשתי ממנו לטפל בעניין מאוד מורכב, והוא מייד אמר: לפני שאתה מרחיב בעניין הזה אני כבר קובע את הפגישות שבהן אוציא לפועל את מה שאתה מבקש ממני, וקרא למזכירה ואמר לה: תביאי את זה ואת זה ואת זה, ועד שהספקתי להסביר לו במה מדובר כבר היו מתואמות שלוש הפגישות האלה, שהן לא עם אנשים שעובדים תחתיו או עובדים אתו בקונגרס, אלא עם אנשים שצריך להדר בכבודם, והפגישות היו מתואמות ליום המחרת. ועוד לפני שהספקתי להגיע לניו-יורק ולחזור ארצה, הוא כבר אמר: המסר הועבר, עם זה יש כזה עניין ועם זה יש כזה עניין.
המחויבות שלו היתה כל כך עמוקה, והרצון העז שלו לסייע לנו היה כל כך טבוע בדמו, שהיום – יש להזכיר שהוא ניצול השואה; הוא זכר את זה והיה גאה בזה, ולא ניער את חוצנו מהעבר הלא-פשוט הזה, כפי שאחרים נוטים לעשות. ההיפך הוא הנכון, וגם את אהבתו לעם ישראל ולמדינת ישראל הוא הפגין בגאווה, ובכך באמת יהיה קשה למצוא לו תחליף, במידת המחויבות ובמידת הנאמנות. יהי זכרו ברוך.
