דברי אגרת (מענדל שטיינהארט)
קונסיסטוריאלראטה ואב״ד במלכות וועסטפאלען (וסטפליה-גרמניה)
על אודות איזה היתרים ותקנות אשר יסדו החכמים אנשי הקונסיסטוריום במדינות וועסטפאלען יע״א. הובא לדפוס ע״י אחוזת מרעהו. שנת עקב תשמעון לפ"ק.
הקדמה
[עריכה]מנחה שלוחה היא אלי המגילה הזאת, קטנה במהותה ועצומה בתבונה מקדוש אחד מדבר למען תהילת ה׳ ולמען שמו, ולמען החזיק באושר תורתו הקדושה, הוא מאוהבי הרב הגאון מוהר״ר מענדל שטיינהארט נר״ו, ואם מתנגד אל רצונו הוא - כפי כתבו - לשלוח ביעקב דבריו הנכוחים בעניין היתר מיני הקטניות בפסח, ויתר תקנות חבורת הניצבים נקראים על שם קונסיסטריום בקהילת-קודש קאססעל יצ׳׳ו בדינים ומנהגים ולהפיצם בישראל. והנה בהשקפה ראשונה כמחשבותיו מחשבותי, ולבי נכון עמו בזה כי יראתי כי אמרתי פן ינכרו צרימו מרַבִּים המגדילים עליהם בעניינים האל (אך למען הקניאם ולא למען אדר יקר תורת ה') בראותם חוסן מפעלות דברי אלקים חיים בדברי חן פי חכם הזה, ירצו לעשות גם הם בלטיהם כן לסתור ולהשחית דבריו הנעימים, והיה כאשר לא יכולו, יפנו ויתנו יד לפתות את המון בית ישראל בדרך עיקש ועקוב ותרב המכשלה, ככה עלתה במחשבתי תחלה.
אמנם אחרי חקור דבר לאשורו מצאתי, כי ישרים דרכי ה׳ וכי עד צדק ישוב משפט דרך האמת הקיים לעד, ולא אוכל להתאפק מלעבור את פי אוהבי ולהביא את כל הדברים האלה למכבש הדפוס, למען יראו כל מוצאי דעת ויבינו כל דורשי היושר והצדק, אשר לא למען הרבות כבודם ולהתגדר במלאכת ה׳ עשו שרי הקונסיסטאריום את אשר עשו, בלתי אם במסלול הנכון ובאורח מישרים דרכי החכמים הקודמים נוחי נפש הלכו, וכל מנעמיהם על אדני פז, דברי הש״ס והפוסקים מיוסדים ונכוחים, וצדק המה לכל ישרי לב וכל יקר רוח ואיש נבון יראה אשר כל ישעם וכל חפצם אך ללמד לבני יהודה עבודת ה', ליראו ולאהבו בדרך האמת והשלום, כמשפט חז״ל ואת אשר הורונו על פי דת ודין תורת ה׳ התמימה, ולהשבית מצה ומריבה מבינותם ולמען מצוא עזרת מה לדלת עמינו ולהשאיר להם מחיה ככל האפשר --- והנה נא ידעתי את יושר לב ידידי הרב המחבר נר״ו וטוב מזגו, למען אשר יכפר בעדי בהתפרסם דבריו הערבים והנעימים האלה, עקב אשר רוחי בקרבי נדנה רק להודיע ולהיוודע עניינים הטובים הכתובים בספר הלז בנפוצת יהודה ובתוך עם ה׳, השם ישמרם, וענתה בי צדקתי אשר לא להרבות קנייני ורכושי עשיתי זאת, כי בלעדי מספר מעט אשר אקח לנפשי ולנפשות איזה יחידי סגולה רעי ועמיתי, אצווה לשלוח את כל הספרים הנדפסים לידי ידידי הרב הגאון המחבר נר״ו, עשה יעשה בהם ככל אשר יחפוץ, ויהי נועם ה' אלקינו עלי לכונן את מעשה ידי, יכונו על שפתי נבונים מעט ולשמח ישרי לב, והיה אך זה שכרי מאת ה׳ ופעולתי לפניו תהיה.
לאיש שלומי, ידיד נפשי, ה"ה............
מכתבך הנעים לי מאוד,קבלתי ושמחתי כמוצא שלל רב, בראותי אותך בריא ושלם. עוד תשיש בתורת אמת, עוד מאוויך לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו.
כה ייתן לך האל וכה יוסיף, עוד תשוב תתפלא כי שמעת דיבת רבים על יושבי על מדין פה ה״ה עיני העדה יועצי הקונסיסטאריום שעשו ותקנו כמה דברים אשר לא כן והעולה על כולם להתיר מיני קטניות בפסח. אך אתה דנת אותנו לכף זכות מבלי להרהר אחרינו, באשר ידעת אותנו ואת שיחנו ושם נאמר בזה הלשון: ״כי אותי ידעת מני קדם ועכשיו ביותר בהגיע אליך ספרי שו״ת דברי מנחם, ומי לא יודע תקפו וגבורתו של הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר ליב בערלין אשר לא מש מתוך אהל של תורה מנעוריו עד עתה, גם כי יזקין לא יסור מלהגות בתורת ה' יומם ולילה ובקי בכל חדרי תורה.
גם כי שמעת וידעת מחריפתו של הרב המובהק המה"ג מוהר"ר שמעון קאלקאר נר׳׳ו, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואף גם זאת תחפוץ ממנו, באשר רבים קמים עלינו רבים אומרים לנפשנו כי הפרנו חוק, עברנו ברית ותורה להתיר דברים האסורים, כמו מיני קטניות בפסח ולבטל דברים העומדים ברומו של עולם, אלה כמה תפילות ותחנונים ולתקן חדשות אשר לא שערום אבותינו, על כן תאמר, חובה עלינו לפרסם טעמינו ברבים, למה עשינו כה ומה ראינו על ככה, ואם לא נאבה לעשות זאת שאלת ממני כעניין, לגלות לך לבד למען תשיב חרפינו דבר, עד כאן דבריך הנעימים."
אחי וידיד נפשי, האלקים יודע אם תבקש ממני כל אשר יעלה על רוחך ויש אתי, אנכי אעשה, אך הדבר הזה לא אוכל לעשות, כי כבר הסכמנו ובאנו בברית יחד לבל גלות טעמי הדברים האלה לאיש זר, בחוק ולא יעבור, מכמה טעמים הכמוסים אתנו, ואף כי לפרסם כל אלה בדפוס הקרוב להפסד ורחוק משכר - כי המון העם לא ידעו ולא יבינו דבר מכל אלה, ורבים מעמי הארץ המתייהדים אם יערך לפניהם דבר ברור כשמש, וכעצם השמים לטהר, טחה עיניהם מראות ואזנם ערלה משמוע, כי לאלה רק מנהג אבותיהם בידיהם, ולכל דבר חדש אשר עדן לא שמעו יאמרו חלילה לנו מלמרוד בה' אלקי ישראל ולמעול מעל הלא כה עשו אבותינו בעיר הזאת מאז הייתה לגוי עד היום, לפיכך אנחנו חייבים לילך בעקבותיהם ולא נסור ימין ושמאל.
ויש אשר להם לב להבין ולשמוע בלמודים דברי חפץ כתב יושר ודברי אמת, אך מאנו קחת לקח, חזקו פניהם מסלע לבל יודו על דברים אשר לא מלבם יצאו, השמן לב העם הזה! יודעים כי כן הדבר אך לבקש גדולות ולרדוף כבוד, כחשו בו ויאמרו לא הוא, ואם יעשה איש לבר מבלי עצתם יביעו וידברו עתק, שתו בשמים פיהם לאמור: "זה חילול השם וחילול תורתו הקדושה", ולשונם תהלך בארץ לצעוק חמס על איש ישר הולך לבזותו לחרפו ולגדפו, למען הטות משפט גבר ולעוות אדם בריבו.
ויש אשר המה חכמים בעיניהם, למדו פעם ושתיים השולחן ערוך ויאמרו תורת ה׳ אתנו באר היטב מי אדון לנו, גם לנו לבב כמו הלומדים החריפים והבקיאים ומה ידעו ולא נדע? ויפרשו את השמלה על שכמם -אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, ובחנפי לעגי מעוג חרקו שנימו עלי כל איש זך ובר לבב להסתיר עצה ולעמיק סוד אשר המה עושים איש איש בחדרי משכיתו.
ואם כן הוא מה לנו ולצרה הזאת להעריך ולהציע דברים בדפוס, לפני אנשים כאלה, ואם לפני הגדולים אשר בארץ, הדולים מבאר מים חיים הלומדים תורה לשמה עוסקים בתורה ומצוות ודנו דין אמת לאמיתו יודעים בטיב ההוראה אוהבים את האמת ומודים עליו. חי אנכי כי רבים מהם ידועים לי וכל מדות שמנו חכמים בתלמידי חכמים כולם נמצאו בהם, ונפשי קשורה בנפשם.
לפני אלה נכבדי ארץ לא אמצא דבר לגלות להם עליו טעמינו, כי המה ידעו ויבינו כי לא התרנו דברים האסורים אשר יאמר עליהם ראה זה חדש הוא ולא היה לפנים וכל אשר התרנו בהיתרו עומד מיום שנתנה תורה לישראל.
ואם אודיע ואפרסם הדברים להפיצם בישראל למען התכבד בם, אחי! לא כן דרכי עמדי, ואני אמרתי אך לשווא כל הכבוד הזה לעשות ספרים הרבה אין קץ, שווא עמלו מחברי ספרים וביותר בימים האלה, אשר אין דורש ואין מבקש והתורה מונחת בעונותינו הרבים בקרן זוויות.
אך טוב טוב לפני איש אשר חנן ה' אותו בדעה והשכל והצליח ה׳ דרכו לישב בראש העם להיות להם לרב ולמורה הדרך, להורות לעם ה׳ את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון לשמור מצוותיו וחוקותיו כל הימים, לבטוח בה' עזרם ומגינם אהבת צדק והשנא רשע, ללמדם היטב אהבת אחים ורעים ואהבת אדם בכלל, לנחם אומללים ולדבר על לב נדכאים ולעשות רק טוב לעדתו, אשר הוא יושב בה ברוח משפט וברוח באר אם יבקשו עצתו, והעולה על כל, להיות אוהב שלום ורודף שלום, אך רבים אשר להם יד ושם בתודה דרך אחר עמהם בכל אלה, וחי ראשי! כי דבר אחד אשר יתחדשו בפלפול של תוהו, ובדרוש של בוהו, גדול וחביב בעיניהם יותר מכל הדברים אשר הערכתי פה, בקהלם אל תחד כבודי ולא אשא את שמותם על שפתי, וכבוד אלקים הסתר דבר, הלא ידעת אם לא שמעת מחילול השם ובזיון התורה אשר יצא מהמחלוקות ודברי ריבות אשר היו בדור שלפנינו בין הרבנים הקדושים אשר בארץ המה מנוחתם עדן, עד כי נגש העם איש באחיו לאמור לו אל מי מגדולים יפנה ודבר ה׳ היה להם לחרפה. מכל אלה הדברים תראה עתה אתה ברוך ה׳, כי טוב טוב לנו להניח הדברים כמו שהם, השומע ישמע והחדל יחדל, ואנכי גם רעי נשמח בחלקנו כי מחשבותינו היה לשם שמים למען היטב לאחינו בני ישראל, וגם לא מצפים אנחנו על גמול מה, אך זה הדבר אשר נדע בעצמנו שתכלית כונתנו היתה אך טוב, הוא גמול רב לנו די והותר.
אך אתה באשר הפצרת בי מאוד, ומאשר יקרת בעיני ואהבת עולם אהבתיך, אעתר לך ואשיב לך דבר דבור על אופניו, אך אפס קצהו תראה והוא מה שעלה במצודתי ועניתי ואמרתי בעניין ההיתר במיני קטניות ושאר הדברים אשר נתקנו וכולו לא תראה, והוא מה שאספו בעלי אסופות המה רעי הגיבורים אשר מעולם אנשי השם הוא הרב המאור הגדול מוהר״ל ברלין והרב הגדול מוהר"ש קאלקאר הנ״ל למען תראה כי תמכתי יתדותי במקום נאמן בש״ס ופוסקים מלבד אותן הטעמים האמיתיים והכמוסים עוד אתנו.
ואם תמצא באיזה ליקוטים או פוסקים אחרונים סתירה לדברי, הלא תבחן ותדע כי אתנו, תהילה לאל, רוב בנין ורוב מנין המה הש״ס בבלי וירושלמי, וכמעט כל הפוסקים הראשונים, ואם גם המה שגו ברואה, איתם תלין משוגתי ותהי אחריתי כמוהם, ואהיה איתם במחיצתם, ואני יודע ובטוח כי בכל לבבך תדרוש לדברי אלה אשר אציג לפניך ותודה לנו בכל נפש, וישקוט לבבך מרוח סועה וסער ורוח קנאה אשר עבר עליך, ותשב בטח ושאנן כאות נפשך וכאות נפש אוהבך דורש שלומך וטובתך כל הימים.
מענדל שטיינהארט
שאלה א'
[עריכה]נשאל נשאלנו מהיראים והחרדים על דבר ה׳, הנה כעת יאמר ליעקב ולבית ישראל, החלצו מאתכם אנשים לצבא, הכינו ובואו בברית אתנו לעשות את דתי המלך כאחד העם ממנו, ואיש את אחיו יעזורו, כי כמוכם כמונו, חלק ונחלה בארץ, הארץ היא רחבת ידים לפניכם, שבו וסחרוהו והאחזו בה, אמנם לזאת יחרד לבבינו, אם יהיה הפסח לבני ישראל, ואנשי המלחמה חונים במחנה או בתוך עיר או כפר אשר אין איש מישראל יושב בהנה, מה יעשו אלה חלוצי הצבא מעמינו אשר מאנו נפשם להתגאל בפת בג המלך שלא לעבור חס וחלילה איסור כרת? הן המה ב"בל תאכל" חמץ, אבל אינם ב"קום אכול" מצה כי לפעמים הם רחוקים מישראל ודבר אין להם עם איש ישראלי, ואף האיש אשר הוא טהור וירא אלקים ובדרך רחוקה לא הוא מערי ישראל חדל לעשות הפסח כמצותו, כי אין בכחו בכל פעם להביא לו מצות בפסח למלא נפשו כי ירעב, ועל ידי זה נשבתו ממלאכתן וכדי בזיון וקצף, כי אין המלך נושע ברב חיל חלושי צבא אם לא יאכלו כנפשם שבעה. ועתה נפשינו בשאלתינו ועמינו בבקשתינו, האם אין למצוא תקנה לאנשי המלחמה האלה להתיר להם אורז ודוחן ומיני קטנות, שאין בהם חשש חימוץ, וגם שמענו שבני מערבי והספרדיים אוכלין אותן בפסח, למען לא יהיו מוכרחים האנשים האלה לאכול חמץ בפסח חס וחלילה?
וכאשר ראינו כי כן האנשים דוברים גם כי קרב עת בא מועד הפסח ציוה ראש המדברים הוא האדון פרעזידענט יאקאבזאהן אשר גם לו יד ושם במקרא במשנה ובגמרא, על הרבנים היושבים על מדין בקונסיסטוריום לעיין ולבקש על הדבר הזה מה לעשות אם להתיר ואם לאסור על פי דין תורתינו הקדושה ולהביא דברינו והסכמותינו ליום הוועד בהקונסיסטוריום למען נדעה מה לעשות.
והנה עשינו ככל אשר צוה עלינו וכל אחד מאתנו שם הדברים על לבו, ואזרנו מתנינו לעיין בש"ס ופוסקים למען השכל הדבר ולהוציא הדין לאמיתו, ואח״כ אספנו יחד, וכל אחד מאתנו הציע דבריו לפני חבריו בררנו הדבר הזה וצרפנו אותו מכל סיג, ומכל הטעמים אשר מצאנו ואשר ה' אנה לידינו, הסכמנו יחד להתיר מיני קטניות, בלי שום פקפוק שבעולם, ולא לבד לאנשי המלחמה אך לכל איש מישראל היושבים במלכות וועסטפאלען.
ואתה ידידי תאמר ברוכים אתם וברוך טעמכם כי תמכנו יתדותינו במקום נאמן מגדול עוז לכל החוסים בו הוא הש"ס, תלויים עליו כל שלטי הגיבורים המה הפוסקים המפורסמים אשר כל בית ישראל נשען עליהם, מלבד לפי הטעמים הכמוסים אתנו אשר לא אוכל כעת לגלות לך, והנה גם חברי זקן ונשוא פנים יועץ וחכם חרשים הבקי בבבלי וירושלמי וכל הפוסקים הוא הגאון המפורסם מוהר״ר ליב בערלין, והשני הוא הרב הגאון החריף מוהר״ר שמעון קלקאר, גם בידם חבילות חבילות ממה שכתבו בעניין ההיתר הזה, אך אני לא באתי כי אם לכתוב לך (וכאשר כבר אמרתי למעלתך) מה שעלה במצודתי לבד, מהעניין הזה אשר חנני בו ה׳, ובזה די והותר להסיר ממנו כל תלונות המחמירים, ואף גם זאת בהיותי המוציא והמביא כל הדינים הנצרכים לזה מש״ס ופוסקים אינני באתי לפלפל בפילפולא חריפתא, להראות חריפות ובקיאות להעמיד תילי תילים מאבני תוהו וקו בהו, ולבנות ארמוני רוח, עלי צחיח סלע המחלוקות, ורוח עברה ואיננו, והיה כאשר יחלום הרעב ויאכל, ויקיץ ואין כל וחסרה נפשו, ראה ידידי כי אין זה דרך עמדי וחלילה לי מה׳ להגות בדברי שווא כאלה, לא באלה בחר ה׳ ולא חפץ במו, אך דרכתי בדרך סלולה להביא דבר דבור על אופניו ראשון בש"ס ואחריו בפוסקים דעות מדעות שונות ומה שנראה לי בהם להכריע ביניהם לפי דעתי הקלה ועתה אכין לדרך הזה פעמי, ואציע לפניך דברי הש״ס והפוסקים הראשונים ומה מהאחרונים. הנה השאלה שלפנינו מתפשטת לב׳ סעיפים, האחד אם יש באורז ודוחן וכל מיני קטניות חשש חימוץ? והשני אף אם אין בהם חשש חימוץ, אם יש לאוסרן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור שאי אתה רשאי להתירן בפניהם?
ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון דזהו לשון הגמרא בפסחים דף ל"ה מתניתין "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחיטין ובשעורים, בשיבולת שועל, בכוסמין ובשיפון" .
ובגמרא הני אין, אורז ודוחן לא, מנהני מילי? אמר ריש לקיש אמר קרא "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל מצות", דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי מצה, יצאו אלו שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דתניא ריב"ן אומר "אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת". עד כאן לשון הגמרא.
הרי דאף רבי יוחנן בן נורי לא אמר אלא באורז אבל בשאר מיני קטניות אף רבי יוחנן בן נורי מודה, דאין באין לידי חימוץ, ואנן קיימא לן כרבנן, וכן הביא הרי"ף בהלכותיו, וכן כתב הרא״ש וסיים "ומותר לעשות מהם תבשיל בפסח".
וזה לשון הרמב״ם בפרק ה' מהלכות חמץ ומצה וזה לשונו: "אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן והם חיטים ושעורים שיבולת שועל כוסמין ושיפון, אבל הקטניות אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהם אין בהם משום חימוץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמץ אלא סרחון", עד כאן לשון הרמב״ם.
והילך לשון הריב״ש בתשובה סימן ת״כ "הלחם שנקרא פני״צו והוא מדוחן מותר לאכלו בפסח" וסיים שם "וכבר הסכימו המפרשים שכל המינין חוץ מן ה׳ מיני דגן הנזכרים במשנה הם מותרים גמורים, ואפילו איסורה דרבנן ליכא שאין באין לעולם לידי חימוץ, וכבר פשט המנהג לבשל האורז וכל מיני קטניות", עד כאן לשונו בקצרה.
ועתה אעתיק לך לשון הטור באורח חיים סימן תנ"ג וזה לשונו "אילו דברים שיוצאין בהן ידי חובה בפסח בחיטים וכו', אבל לא באורז ודוחן ושאר מינין, גם אינן באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהן תבשיל וכן מכל מיני קטניות ויש אוסרין לאכול אורז ומיני קטניות בתבשיל לפי שמתערבין בהן חיטין, וחומרא יתירא היא זו ולא נהיגו כן". עד כאן לשונו.
וידוע דהטור אשכנזי היה ובימיו עדיין לא נהגו איסור באשכנז במיני קטניות, ואפילו להיש אוסרין אינו אלא משום חיטין המתערבת בהן. וגם המחבר בסימן הנ״ל כתב דמותר לעשות תבשיל מאורז ודוחן ומיני קטניות, וגם המרדכי כתב דלא נהגו כן שלא לאכול מיני קטניות בפסח זולת האשכנזים.
הרי קמן גדולי עולם אלה אשר כל בית ישראל נשען עליהם חברו יחדיו אל עמק השוה, שבמיני קטניות ובאורז ודוחן אין בהם שום חשש ולא גזרינן משום חימוץ ומותרים לאוכלם בפסח בתבשיל.
והנה הרמ"א בסימן הנ״ל כתב על המחבר וז״ל "ויש אוסרין וכן נוהגין ואין לשנות", והוא מסמ״ק שהביא הבית יוסף וזה לשון הב״י "אחר שהביא גמרא דפסחים דף ל"ה הנ״ל כתב, ובפרק ערבי פסחים דף קי״ד ע״ב איתא מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא (ופירש״י והר"ן רבותא קאמר דאפילו בהני סגי ולא בעינן שיהיה מיני בשר, וסילקא וארוזא לדוגמא בעלמא נקט). רבא מהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומא דרב הונא, אמר רב אשי ש״מ מדרב הונא דלית דחש לדריב"ן דאמר אורז מין דגן הוא".
(וקשה לי קצת מנ״ל לרב אשי למידק מדרב הונא דלית מאן דחש לדריב״ן דלמא חש והא דאמר ר"ה אפילו אורז סגי היינו כשחלטו ברותחין או במי פירות. וצורך לומר כיון דר״ה להורות בא באיזה מינים אדם יוצא ידי חובתו לשני תבשילין שמע מינא דבכל ענין מותר דאי לא תימא הכי הוי ליה לאמוראי לפרש דבריו ואף דלא נקטו אלא לדוגמא בעלמא ואתי נמי שפיר דרב אשי לא בעי למידק מרבא רק מר״ה, והבן). "ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות, וחומרא יתירא היא וגם רבינו ירוחם כתב אותם שנהגו שלא לאכול מיני קטניות מנהג שטות הוא בידם, זולת אם עושים להחמיר על עצמם, ולא ידעתי למה, ובהגהות מימוניות כתב בשם סמ״ק על הקטניות יש נוהגים איסור לאוכלם בפסח וכן הר"ר שמואל מאייברא אבל הר״ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהן היתר" (והיינו דהם בעצמם היו אוכלים מיני קטניות, וכ"כ במרדכי להדיא על הר״ר יחיאל מפאריס שהיה אוכל בפסח פול הלבן) "וקשה מאוד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהן איסור, ונראה שלא נהגו בו איסור משום חמץ, דלא טעו אינשי בזה ואפילו התינוקות של בית רבן יודעים דאין באים לידי חימוץ אלא ה' מיני דגן בלבד, אלא דאסרו משום דדגן מעשה קדירה, וקטניות מעשה קדירה גזירה הא אטו הא, וגם יש מקומות שעושים פת מקטניות, ואתי לאחלופי בדייסא שהוא מעשה קדירה, וגם פעמים תבואה מעורבת בהן ואי אפשר לבררו היטב", עכ"ל.
וכתב עליו הט"ז שחומרא בעלמא הוא וכ"כ הק״ן "דחומרא גדולה נהגו האשכנזים בזה", על כל פנים אין אחד מפוסקים ראשונים והאחרונים שיאמר דיש במיני קטניות שום חשש חימוץ שבעולם דזה תינוקות שב״ר יודעים, אלא דהטעם משום דלמא אתו לחלופי לאותן שאינן בני תורה.
וסיים הגהת סמ״ק (כי הסמ״ק בעצמו לא כתב כלום על מיני קטניות) דמנהג נכון הוא להחמיר, ומאי דשרי בתלמוד שאז היו בקיאין בדיני איסור והיתר מה שאין כן בזמנינו שאינן בני תורה, ובמחילת כבוד תורתו בש״ס מבואר כמה פעמים ההיפוך, ואדרבה אנן בני תורה אנן, וכמ"ש הגאון בתשובת בנימין זאב ומו״ק מכל שכן בזמנינו אחר שנתחדש בדפוס כמה ספרים בלשון אשכנז אף הגהת סמ"ק מודה. ומזה תראה ברור כשמש שאף הסמ״ק לא כתב דאסור משום חששים הנ"ל אלא שכתב טעם מדעתו להנוהגים להחמיר על עצמם, ולא מצא טעם נכון לחומרתם, עד שטרח ויגע למצוא טעמים שונים שלא להחזיקם כטועה בדבר שהתינוקות יודעין, האף שטעמים הנ״ל אינם להלכה כאשר נבאר בעזרת ה׳ יתברך.
טעם א׳ דגן מעשה קדירה וקטניות מעשה קדירה גזירה הא אטו הא. ואם טעם זה הוא טעם המחמירים, הלא כל ישר הולך בעיניו יראה ולבבו יבין שאין מה לגזור גזירה חדשה מדעתינו ולאסור אשר התורה התירה בפירוש וגם חכמי התלמוד והגאונים לא אמרו בזה דבר וכן מצינו במגיד משנה פ״ה מהלכות חמץ ומצה, אהא דכתב הרמב״ם דמותר ללוש עיסה במים ושמן כו', והשיג עליו הראב״ד וזה לשונו "ואני אומר דאולי לא נאמר כן אלא בזריזין", וכתב המגיד "ואני אומר אין לנו לגזור גזירות מדעתינו אחר הגאונים", עד כאן לשונו.
הרי דאף הראב׳״ד לא רצה לגזור מדעתו רק דכתב דאולי משמע כן מגמרא, ואפילו הכי כתב המגיד אין לנו לגזור מדעתינו אחר הגאונים ומכל שכן בדבר שהגמרא והגאונים התירו להדיה דאין לנו לחדש גזירות מדעתינו, ואף הסמ״ק המחמיר משום חשש רחוק הנ״ל היינו בזמניהם שהיו עושים מעשה קדירה ממיני דגן כדאשכחן פעמים רבות לאין מספר במסכת ברכות, ובלי ספק דגם בימי הסמ"ק היו עושין כן , ולכך חששו לזה, מה שאין כן בזמנינו דאין עושין מעשה קדירה ממיני דגן, רק מחיטים ושעורין קלופים כנודע, וזה אפילו התינוקות יודעין דאסור לאכלם בפסח מטעם אחר, כיון דקודם הטחינה לותתין אותו כמו שכתב המג״א, וברחיים גופא איכא חשש חימוץ, ולא טעו אינשי בזה, ואף אם אחד בעיר ושנים במשפחה יטעו בזה, אטו משום שוטה זה נאסור כל מיני קטניות, וכההיא גוונא מצינו בחולין דף צ״ה ובעבודה זרה ל׳׳ג בהא דרבינא שרו ליה לר״ח למירמי בהו שיכרא, אזיל רמי ביה חמרא ואפילו הכי לא חש למלתא, אמר אקראי בעלמא הוא וה״ה הכא נמי.
והטעם ב' דעושין פת מקטניות, גם זה לא שייך בזמנינו ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ואם אחד מעיר ושנים במשפחה מערבין פסולות הקטניות בדגן לעשות מהן פת גם זה לא שכיח ונאמר כנ״ל מפני שוטה זה שאוכל פת הדראה ניקום ונגזור, וכבר כתב הגאון בעל בנימין זאב בתשובותיו סימן קנ"ד בדברים שאינם מתדמים לא מחלפי להו אינשי ולא גזרינן בהו הא אטו הא כדאמרינן בפסחים שמן בשמן מחליף עניבה בקשירה לא מחליף, עכ״ל.
ופירש״י בשבת דף קי״ג ע״א שמן בשמן מחליף אינו ניכר בין זה לזה, וידוע דאין לך יותר שאין מתדמים ממיני קטניות למיני דגן, ועוד אם באת לחוש לזה אם כן גם יין שרף הנעשה מיין לא נשתה בפסח, אטו יין שרף הנעשה מדגן, וכיוצא הרבה.
ועוד הא חזינן באנשי ספרד וכל בני מערבי דאוכלים מיני קטניות בפסח, ומעולם לא שמענו שטעו בזה אנשי ספרד ובני מערבי לאיחלופיה במיני דגן וכל שלא טחו עיניו מראות יראה דגם הסמ״ק ודעמיה לא קאמרי אלא שלא לחשבם להמחמירים למחוסרי דעת.
אמנם לדידן אין כדאי בגזירה זו לגזור וכמו שבארתי, ואיתה בירושלמי הובא בב״י סימן קט״ו כשם שאסור להתיר האסור כך אסור לאסור את המותר.
עוד נראה דהסמ"ק וסייעתו דחששו משום דלמא אתי לאחלופי, וגם גזירה הא אטו הא היינו בימיהם שהיו עושין קמח מאורז וממיני קטניות וכמו שכתב הסמ"ק בעצמו לעושין פת מקטניות וכן כתב הרמב״ם ובקל אתי לאחלופי קמח בקמח ר״ל קמח דגן בקמח קטניות וכן משמעות לשון הרא״ש בפרק כל שעה אות כ׳׳ח בהא דרבא גופא מחו לה בחסיסי, ופירש הרא״ש חסיסי מיני מצה אפוים ובערוך פירש קמח מעדשים ולא חיישנן דלמא אתי לאחלופי בשאר מיני קמח, ולכך כתב הכנה׳׳ג והובא בפר״ח, דאסור לעשות פנאדיש ממצה אפויה משום מעשה שהיה שאשת חבר עשתה כן ומגרת ביתה חשבה שהיה קמח ממש ועשתה גם היא מקמח, וכבר השיג הפר"ח על חומרא זו וגם העולם לא נהגו כן כנודע, אבל מעולם לא עלה על דעתו לגזור קטניות ועדשים בעין אטו מיני דגן בעין דאין לך אינן מתדמים יותר מזה לא במין ולא בסוג.
וא״כ יש לומר דהסמ׳׳ק ותרומת הדשן וגם הרמ״א והבאים אחריהם מודים דבזמנינו שאין עושים קמח מכל מינים הנ׳׳ל דתו אין כאן שום חשש וגזירה בעולם רק בימיהם שהיה שכיח הרבה לעשות קמח ממיני קטניות וכנ״ל ולכך חששו, ואפשר דלכך כתב המחבר בסוף סימן תס״ג דמוללין במצה אפויה ולא כתב בקמח וכמ״ש הרא״ש הנ״ל דהא המחבר מתיר במיני קטניות לאוכלן בפסח? אלא דאפשר דקמח בקמח מחליף וחש לאחלופי, ובאמת י"ל המחבר חדא מיניה נקט, וה״ה בקמח עדשים נמי מותר למלול ולא חיישינן לאחלופי וכמ"ש הרא״ש.
ובזה נסתר ראיית הפר"ח בסימן תנ״ג דכתב על היש אוסרין וזה תימא שאחר שנסתם התלמוד לגזור גזירות מדעתינו? ומצאתי להם סמך מגמרא הנ״ל דשרי להו ר״פ לבורדקי דבי ר"ג לממחי קדירא בחסיסי (ופירש הערוך שהוא קמח עדשים) אמר רבא איכא דשרי מילתא כי האי היכא דשכיחי עבדי. אלמא כיון דעבדי דבי ר״ג היו מזלזלים במצות, אין להתיר להם ואפילו הכי לא נהגו כן זולת באורז ששכיח הרבה תבואה בהן, עכ״ל הפר״ח.
ובאמת אין ראייה מגמרא זו דכבר כתב הב"י בסימן תס״ג דהרי״ף והרמב״ם התירו, דפסקו כלישנא בתרא דרבא גופא מחו לה, ועיין בט״ז, ושרו אפילו באתרא דשכיחי עבדי ואף עבדי דבי ר״ג דמצינו כמה פעמים בש"ס דפקרו טפי ומזלזלי מאוד במצות, ואפילו הכי שרו להו לממחי בקמח עדשים ואף דבקל אתי לאחלופי קמח בקמח, ולא כיש מתחסדים בזמנינו לומר דהדור פרוץ כו׳, חלילה מלומר כן על עדת בני ישראל אשר כולם קדושים ובתוכם ה׳ וכולם יודעים דיני פסח אנשים ונשים וטף ומחמירים ביותר, וכבר כתב בעל בנימין זאב דאנן בני תורה נינהו ואם משום פושעים בגופים האוכלים למעדנים כו׳, אם כן בשר נמי נגזור דאתי למיכלי נבילות וטריפות, ואף אם נאמר כלשנא בתרא דיש לחוש היכא דשכיחא עבדי, מ״מ י״ל דרבא דחש היכא דשכיח עבדי היינו קמח בקמח דבקל אתי להחליף קמח קטניות ואורז בקמח מיני דגן, אבל במדינתינו שאין עושין קמח ממיני הקטניות גם הסמ׳׳ק וסייעתו מודים דתו אין לחוש,וכיון דנתבטל הטעם בטל גם הגזירה, ולא שייך כאן לומר דעל כל פנים דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו משום דהיינו בדבר שנאסר במנין, מה שאין כן במיני קטניות דמעולם לא נעשה תקנה ולא נגזרה גזרה על זה בשום בית דין שבעולם אלא דנהגו כך וכמו שכתב הסמ״ק בעצמו, ולכולי עלמא השתא דבטל הטעם בטל נמי הגזירה וחששה, ואין בזה פיקפוק.
עוד נראה דלא שייך באופן שהתרנו עוד חשש דלמא אתי לאיחלופי או הא אטו הא, מגמרא דמנחות דף מ"ם, דאסרו סדין בציצית לפי שאינן בקיאין, ופירש"י דאינן בקיאין לדרוש סמוכין ואתו למישרי כלאים בציצית, ופריך הש"ס ונידרוש בפירקא כלומר דתו ליכא למיחש לטעות אלא משום קלא אילן, תו פריך ונכתב אדיסקא דהאמר רבא דסמכינן אדיסקא לעניין חמץ בפסח ויוכ״פ אלא אמר רבא כו' הרי אם דרשינן בפירקא וניכתוב אדיסקא תו ליכא חשש דאתו למיטעי וא״כ בנדון דידן נמי דדרשינן בפירקא וכתבנו אדיסקא לכל המקומות בכרכין ובכפרים, ע״ש רש״י ד״ה ונכתבין אדיסקא, דאינו אסור אלא ה׳ מיני דגן, ואורז ודוחן ומיני קטניות אין בהם איסור חימוץ תו ליכא עוד חשש משום איחלופי ולא הא אטו הא.
והטעם השלישי דהסמ״ק דאפשר כיון דפעמים הרבה תבואה מעורבת בהן ואי אפשר לבררו, מלבד דזה ליתא ומעשים בכל יום יוכיחו דלא נמצא כ״כ תבואה הרבה מעורבת בהן עד שא״א לבררו וגם אני בדקתי לא פעם אחת ולא שתים אלא הרבה פעמים ומעולם לא מצאתי בהן רק מעט מזעיר, רק באורז מצינו לפעמים איזה גרעינן בקליפתן ונראין כאילו הן גרעיני תבואה, ובאמת בבדיקה יפה נראה שהן גרעיני אורז בקליפתן, ובקל אפשר לברר גרעיני תבואה מתוכן כמו שמבררין מיני תבלין ומלח ופירות יבישים שנתייבשו מישראל לפסח, מגרעיני תבואה, ועוד דהרי גם הטור כתב חששא זו דתבואה מעורבת בהן ואפילו נמי לא חש לזה וכתב דלא נהגו כן. גם הפר״ח כתב דפעם אחת בשנה ידועה נמצא הרבה תבואה מעורבת באורז אבל לא בכל השנים וזה פשוט למאוד.
הן אמת דראיתי בליקוטי מהרי"ל דכתב בשם מהר״ש דקיטניות וכל מיניהן אמר מהר״ש דאסור לבשלן בפסח דגזרינן הא אטו הא,ואף דאין אסורין מן התורה אלא כל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור, וגם אין לומר, כאן המנהג להתיר, דמנהג טעות הוא זה, דוקא בדבר שהוא היתר גמר, ואפילו הכי יש מקומות שנוהגין איסור, בזה יוכל לומר מנהג מקומינו דנוהגין בו היתר, עכ״ל.
תו כתב באותו דף בשם מהר״ש הנ״ל, חסידים הראשונים שבעיר נייאטטאדט לא היו מדליקין בפסח בשמן שקורין ליין אעל ואינהו סברי כסמ״ק דקטניות וכל מיניהן אסורין בפסח והא נמי מין קטניות הוא עכ״ל. הנה לולי ראיתי לא האמנתי שדברים כאלה יכתבו על ספר ואף כי לפרסם ברבים, כי לא די שדבריו סותרין זה את זה תוך כדי דיבור אלא שכל דבריו מרפסין איגרא וקשים כגידין, מתחילה כתב דמיני קטניות אסורין ואין לומר כאן הוא מנהג היתר, תו כתב דרק חסידים דנייטטאדט כו' דסבירא ליה כסמ״ק ,משמע דוקא חסידים היו עושין כן ולא הצדיקים ואף כי ההמון, ואף דמין קטניות הוא, ודוחק לחלק בין מין קטניות זה למין קטניות הנעשה מהם השמן, דהסמ״ק בעצמו בהגהה בחדא מחתא מחתינהו ודין אחד להם ע״ש, וגם הלשון דסבירא ליה כסמ"ק משמע דלאו כולי עלמא כסמ"ק סבירא ליה ואפילו הכי כתב דאין לומר כאן המנהג להתיר, וגם מה שכתב כל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה איה מצא שגזרו עליו החכמים בזה או באיזה פוסק מצא כן, הלא הסמ״ק גופיה כתב רק טעם לאותן הנוהגין איסור והוא בעצמו אינו יודע טעם נכון לזה וכתב שקשה להתיר, והיותר קשה לומר אדבר שאינו אלא מנהגא בעלמא, וכל הפוסקים המפורסמים פוסקים בהיפוך שהעובר אמנהג זה חייב מיתה אשר לא מצינו כיוצא בזה רק בריש ברכות בק״ש, אבל באמת אין ספק אצלי שתלמיד טועה כתבו בשמו או שמע וטעה,כי לא שמע התלמיד הכותב דברי ליקוטיו האלה ממהר"ש עצמו רק מתלמיד מהר"ש כאשר מעיד עליו בעצמו בהקדמה, וגם אפשר בקעה מצא וגדר בה גדר, אך לפי מה שפרשנו לעיל דדוקא בימיהם שהיו עושים קמח ממיני אורז וקטניות ראוי לגזור ולא כן בזמנינו, גם המהר״ש וסייעתו מודים דעכשיו בזמנינו אין לחוש לכלום ולחדש גזירות מדעתינו אחר סתימת הש״ס בסברא בעלמא, ולא עדיפא דברי ליקוטים האלה אשר לא ידענו מבטן מי יצאו ואשר דבריו סתומים וסותרים זה את זה, ממה דמצינו להדיא להתיר, בגמרא וברוב פוסקים הראשונים המפורסמים.
ועתה אעתיק למעלתך מה שמצאתי וראיתי בספר מור וקציעה להגאון יעב״ץ, ובאשר שהספר הזאת אינו בנמצא אפילו אחד בעיר אעתיק אות באות מכל מה שכתב בזה וז״ל בסימן תנ״ג לא"ח ובשעת הדחק יש להתיר כל מיני קטניות באכילה, שהרי אפילו הטור שהיה אשכנזי (בפרנקפורט דמיין), ובימיו כבר התחיל המנהג של חומרא זו לא השגיח בה וכתב וחומרא יתירה היא ולא נהגו בה, מכלל שלא קבלו אבותינו האשכנזים בימיו (לכן מה שכתב ונרשם בהגהת רמ״א על מוציא דין זה הטור משובשת היא) ולא נתפשטה ביניהם וכמה פוסקים חושבים אותה לשטות ומנהג טעות שאין צריך אפילו חרטה והתרה, וכן מוכח מגמרא דפסחים קי״ד ש״מ לית דחש לדרי"ב ורבא דהדר אסילקא וארוזא, וכל חומרא דקטניות צמחו מאורז ועל פי דעת רבי יוחנן בן נורי וכיון דנעקר השורש ממילא יבשו הצמחים מאליהם, ומעידני על אבא מורי הגאון זלה״ה (הוא הגאון המפורסם חכם צבי ) כמה נצטער אותו צדיק על זאת, כל חג המצות היה מתרעם ואומר אי איישר חילי אבטלינהו למנהג גרוע הלז שהיא חומרא דאתי לידי קולא ונפק מיניה חורבא ומכשול (תחת אשר חשבו להתרחק ממנו מרחק רב) באיסור חמץ גמור, כי מתוך שאין מיני קטניות מצויות להמון עם לאכול ולשבוע צריכים לאפות לחם מצה הרבה, בפרטות העניים ומי שבני ביתו מרובים ולא יספיק להם תבשילין הרבה לשבר רעבונם מוכרחים להספיק להם מצה די לחמם לביתם ומתוך כך אינם נזהרים בעיסה כראוי, וחובה עושים אותו גדול ועבה ושוהים הרבה עליהם וקרוב הדבר שנכשלים באיסור כרת רחמנא ליצלן, גם המצות עומדים להם ביוקר ואין יד כל אדם משגת לעשותם די הצורך לבני ביתו ולא ימצא להם די שבעם אף בלחם חמץ כל השנה, וקטניות נמצאים בלי טורח ובהיתר ואתי לאימנועי משמחת יום טוב בסיבת חומרא זו שאין לה טעם וריח ,לכן אשרי שיאחז צדיק דרכו יתן אוכל למכביר ונפוץ את עוללי החומרות הזרות האלה אל הסלע. ואם היה נראה מדעת אאמ״ו ז״ל שלא ערב לבו להתיר בלי הסכמת רבים משום דברים המותרים כו׳ איברא דודאי ליתא דאוקמי בכותאי א״נ בבני מדה״י דדמו להו או היכא דשכיחי עבדי אשכחן דהיו אמוראי מחמירין אף במילי דהיתרא מדינא משום פריצותא דעבדי דמסרכי מלתא, מאי דלא שייך האידנא לגמרי גבן בני אשכנזים דלית לן עבדי וכולן בני תורה נינהו ישראל קדושים הן ומחמירין על עצמן ביותר וכל דבריהם על פי תלמידי חכמים עושין. אלא דנראה דהיה חש להמון דיבת עם שלא תלעג עליו מדינה למקרי ליה בית דין שריה, אבל כשיסכימו חכמי אשכנז על ככה להפקיע חבל חומרא זו פשיטא לית דין צריך בושש ואין כאן חשש לא משום דברים המותרים שנהגו אפילו לסייג ולא משום אין ב״ד יוכל לבטל דברי בית דין חבירו, דבמילתא דנפק חורבא מיניה ליתא להאי כללא ממשנה ערוכה דריש פ"ה דמה שכתב שם תמצא דברים נכונים בעניין הזה בספרי לחם שמים על כן אני אומר בטח המבטל מנהג זה של מניעת אכילת קטניות והדומה לו ממנהגי גרועים כאלה יהא חלקי עמו הלואי יסכימו עמדי גדולי ישראל במחוז הלז הנני הנני להיות נטפל לדבר מצוה זו וכל ימי הייתי עומד ומצפה מתי יבוא לידי ואפרסם דעת אדוני אבי מ״ו זצ"ל להפקיע חבל חומרות כאלה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בהם לקיים ותגזור אומר ויקם, ואקבענה בדפוס ואעשנה כיון להביאנה לידי מעשה לתקוע בה מסמורת לקבעה להלכה לדורות לזכות בה את הרבים ולהסיר מכשול מדרך עמינו בודאי למצוה יחשב, עכ"ל .
ואם בימיו עלתה כך על אחת כמה וכמה בימינו שהעניות מתגבר והמשא ומתן מתמעט והיוקר יאמיר ואנשי צבא מבני עמינו שאלו ללחם מצות ואין, ודאי למצוה יחשב לנו ושכרינו מן השמים.
ובהנ"ל ניחא נמי מה דקשה מגמרא דיבמות ודמנחות אם יבוא אליהו ויאמר דאין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, הרי דאפילו לאליהו אין שומעין נגד המנהג, שאני התם דאתו להוציא לעז על החליצות הראשונות שכבר נעשו בסנדל, דמהתורה חולצין בין במנעל בין בסנדל וכיון שכבר נהגו העם בסנדל והיה כאן נדנוד איסור ולא הפסד ממון אמרו דאין שומעין נגד המנהג, מה שאין כן בנדון דמיני קטניות דאפשר על ידי המנהג לבוא לידי איסורי דאוריתא ואיכא נמי הפסד ממון וטורח הציבור. וזה לשון הרא״ש בשו״ת בשמים ראש סימן שמ"ח ומה ששאלת בדבר הקטניות ואורז ודוחן בפסח שמקצת רבני אשכנז אוסרים וכן המנהג במקצת קהילות באמרם שאין זוכרים זמן שאכלוהו?
תשובה, זרות הוא זה שהדבר מפורש בגמרא להתיר ולא נודע בשום מקום שום בית דין שעשו תקנה בדבר אין לנו לחפש טעם וזכות למה שעשו מקצת ולא אכלוהו בקהילות ידועות, וקרוב הדבר שמן הגירושין והבלבולים נשתקע ענין זה שהגירוש הראשון שהיה למונטוזון היה גם כן עדה קטנה של קראים בתוכם שנתגרשו ונבנו בתוכינו בלכתם עמנו בגירוש והם לא ידעו שום חילוק בין לחם ללחם והכל מחמיץ כל שאפשר לעשות ממנו קמח ולחם, אבל אנו חלילה לנו לאסור דברים המותרים חנם וביותר משום תקנת עניים ודלים שאין להם בשר ולחם לשבוע כל ימי המועד, ומעברין דלא ליקלעו תרי שבי בהדדי משום עניים האוכלים ליטרא ירק בסעודתם וכן אין מעברין השנה במוצאי שביעית אף על פי שצריכים לו משום זה, קל וחומר לאסור רוב מיני מאכל לעניים ואביונים ובי״ט והמחמירין עתידין ליתן הדין, ע״כ לשון התשובה הנ"ל .
הרי דכתב הרא״ש דאין לנו לחפש טעם וזכות למה שעשו מקצת מקומות שלא לאכול מיני קטניות וקרוב הדבר שמן הצדוקין בא דאין מאמינן בתורה שבע״פ, והנה אילו היה ברור לנו שמן הצדוקין בא היה מצוה וחובה עלינו לכוף את העם לאכלן בפסח שלא לחקות את הצדוקין, וכך כתב הרמב"ם בפרק י״א מהלכות איסורי ביאה בכיוצא בזה וזה לשונו "זהו שתמצא מקומות (במקצת) מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש עד (סוף) מ"ם יום ויולדת נקיבה כו' אין זה מנהג אלא טעות באותן התשובות ודרך מינות הוא באותן מקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים" עכ״ל, הרי דבימי הרמב"ם היה מנהג זה להמתין במקומות (במקצת) מקומות וגם נמצא מנהג זו בתשובות הגאונים ואפילו הכי לא טרח הרמב״ם למצוא טעם נכון למנהג זו וכתב דמנהג טעות הוא ומן הצדוקין הוא בא ומצוה לכופן, מכל שכן במנהג הלז דאיסור מיני קטניות דאפשר נמי דמן הצדוקין הוא בא וכמו שכתב הרא״ש ואף אי לא כתבו הרא״ש ראוי היה לכתבו, ויותר נראה מטעמים אחרים אשר גם הסמ״ק בעצמו תמה עליהם וטרח וחפש עד שמצא טעם כל דהו, ובודאי אילו ראה וידע שמן הצדוקין הוא בא היה עוקרו מכל וכל ולא הניחו על מנהגם זה, כיון דמצוה נמי איכא לכופן להחזירם לדברי חכמים, וגם אין לומר דהמנהג בא דחשו לדריב״ן דהא ריב״נ נמי לא קאמר אלא באורז אבל במיני קטניות מודה דאינן באין לידי חימוץ ואפילו הכי היו נוהגין איסור אף בקטניות ומיניהן, שמע מינה דלאו משום דחשו לדריב"ן וכן כתב המהריק"ו על מנהג הנ"ל והובאו בבית יוסף ביורה דעה סימן קצ״ד, דאם היה ברור לנו שהמנהג להמתין מ"ם ופ׳ יום בא מן הצדוקין אפילו להרחקה ולסייג אין לנהוג מנהג זה, דחומרא דאתי לידי קולא הוא מאחר שהוא ממנהג הצדוקין, וכ״כ מהר״ם אל שקר בתשובה סימן מ״ב שכן כתב הר״ר אסמעאל שכל דבר שטעו באיסור והוא מותר מעקרא שאסור לאדם להניחם בטעותם לפי שנמצא שמוסיפן על דברי תורה ופירושה ומצוה לכופן ולהוציאו מלבן שאין הדבר הזה אסור מעיקרו, ומכל זה תראה אם היה ברור לן שהמנהג של איסור מיני קטניות בפסח הוא באמת בא מהצדוקין או משום שסברו שגם מיני קטניות מחמיצן ואסורין מן התורה דהיה מצוה לכופן להאכילן בפסח.
וראיתי בנודע ביהודה בתשובה סימן נ״ד בצורבא מרבנן שהיה נוהג קולא באותן מ״ם יום במקום שנהגו להחמיר ולהמתין מ״ם יום, כתב דאין להענישו על כן כיון שהרמב״ם קורא תגר על מנהג זה ואף דנהגו להחמיר במקומו משום חומרא הגאונים מ״מ מי יודע שמתחילה נעשה בהסכמת חכמי עיר דאפשר שהנשים נהגו כן מעצמן ומפי חברתה, עיין שם, הרי דמצינא לחומרא זו בתשובת גאונים וקרוב לודאי דמהם באה המנהג אפילו הכי כתב אפשר דהנשים נהגו כן מעצמן ומלמד זכות על האי צורבא מרבנן וכן נאה לעשות, ודלא כיש מתקדשים ומתטהרים ומכבדים בקלון חבירם, והרבה יש לי לדבר בזה אך אמרתי אשמרה לפי מחסום כו׳, ואף דהרמ״א כתב בסימן תנ"ג הנ"ל ויש אוסרין מיני קטניות וכן נוהגין ואין לשנות, מצינו כיוצא בזה בסימן קצ״ד דכתב נמי הרמ״א אמנהג דהמתנת מ"ם יום, דאין להתיר במקום שנהגו להחמיר, ואפילו הכי כתב רבינו הגאון שמוהרר יהונתן שהוא בפראג והגאון חכם צבי בהמבורג בטלו למנהג זה משום חורבא דאתי מיניה, וכבר כתבנו דגם במנהג איסור מיני קטניות נמי נפק מיניה כמה חורבת ואפשר איסור כרת רחמנא ליצלן וביטול שמחת יום טוב ועוד חששים כאלה, ולמה נגרע מנהג הזה ממנהג הנ"ל שהוא מגאונים קדמאי והב״ח כתב דהפורץ גדר במקום שנהגו להמתין פ׳ יום ינשכנו נחש, ואפילו הכי לא חשו הגאונים הנ"ל לכל אלו הקללות וגזירות, וכן כתב הרמ״א בסימן צ״ט וי״א דאין לבטל איסור דרבנן וכן נוהגין ואין לשנות ואפילו הכי לא חש לזה הגאון מהרש"ל וט״ז בסימן הנ״ל וכן הפרי חדש ופסקו דמותר לבטלו, וכמו כן תמצא ביורה דעה סימן כ"ד דכתב נמי והמנהג להטריף ואין לשנות ואפילו הכי כמעט כל האחרונים חולקים עליו ומכשירים וכן מצינו פעמים הרבה בשולחן ערוך, ומכל זה תראה שאף שהאשכנזים רגילים לפסוק כרמ"א, מ״מ לא קבלנו עלינו דבריו מבלתי אפשר לחלוק עליו כמו ששמעתי אומרים וכן כתב הכסף משנה ריש פ״ב מהלכות ממרים וזה לשונו, ואפשר שמיום חתימת המשנה קימו וקבלו שלא יחלקו דורת האחרונים על הראשונים וכן עשו בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה, עכ״ל והבן זה. והר״ם אלשקר בתשובה נ״ד כתב, ומה שכתבת שאמר לך רבך בשם הר״ר יוסף קולין דאף בפוסקים איכא למימר דהלכה כבתראי עד שדחק לומר דאפילו בהיותו יחיד נגד רבים שקדמוהו כגון הסמ״ק הולכין אחריו, וכתבת שיש חולקין בזה על מהריק״ו ואומרים, האיך נניח דברי הרי״ף והרמב״ם והדומים להם, ונפסוק כאחרון אחד שבא אחריהם עד כאן לשונך, איברא ודאי דהלכה כאחרים הנזכרים ודבריו אילו שאמרו בשם מהריק״ו אין להם עיקר והרי הן בטלין מצד עצמן, ואני תמה אם יצאו דברים אילו מפיו וכמה הפריז על מדותיו אם אמר דבר זה, וכבר כתבתי דאפילו אחד נגד אחד הולכין אחר הגדול וכל שכן בהיותו ראשון דקמאי עדיפא כדאמרן, ומי יתן ידעתי עד איזה זמן ימשך לדעתו לומר דהלכה כבתראי, ואם תגביל עד דור פלוני נתת דבריך לשיעורין ועוד מאי חזית דהוי עד אותו דור ולא עד דור אחר זולתו ואם עד סוף העולם דבר זה אסור להעלותו על לב דהוי כאיחוכא וטלולא דאין יחס לדורת האחרונים עם הראשונים ועוד האריך שם, והרי חזינן מכל זה דאין הלכה כסמ״ק נגד הריף והרמב"ם ומכל שכן היכא דהדבר מפורש בש״ס נגד הסמ״ק וכל הפוסקים (מלבד הסמ״ק והבאים אחריו) כולם פסקו להתיר מיני קטניות ואף דאפשר דאיכא מראשונים כגון הרר שמואל מאייברא להחמיר מ״מ לא מצינו לאוסרן לאחרים ואם נפסיק כאחרונים הרי עמנו אחרונים דסבירא ליה להתיר, צא וראה ידידי מה שכתב בעל חוות יאיר בסימן מ"ה שאחד מתלמידיו נכנס בדחוקים לקיים דברי מהרי״ל וכתב אמת שמשלמה עד שלמה לא קם כמוהו אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם וכל אחד קיבל את שלו מהר סיני, ומהרש״ל בעצמו כתב על דברי הטור חושן משפט סימן כ"ז שנשא פנים לאביו הרא׳ש ואין מחניפן לשום אדם בתורה ואף לפוסק נגד רמ"א וסמ״ע ומראין טעם לשבח אין כאן טועה וכו׳, וכך כתב הרא״ש שאפילו על דברי גאון יכולים לחלוק וכו׳ (עיין ברא"ש סנהדרין פ״ד אות ו') וכן עשה כמה פעמים הסמ׳"ע על הרמ״א והש״ך על הסמ״ע והאחרונים על הראשונים וראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו ע״ש, העתקתי לך כל זאת למען תראה כי אחרי סתימת הש״ס לא קבלנו עלינו שום פוסק לפסוק רק כמוהו, אף במקום שפוסקים מפורסמים כמוהו חולקים עליו, ולא לחנם חנן ה׳ אותנו בדעת ובינה למען לא נהיה כעור מגשש באפילה ורק חכם מה שרואה בעיניו ולבבו לא יבין להכריע, ובעוונותנו הרבים כמה מכשולים יצאו מזה מכמה מורה הוראות שמעולם לא ירדו לעומק הלכה גמרא וראשונים רק מה שמצאו בקיצורים ולקוטים, וכל מה שנמצא בדפוס, אצלם כניתנו מסיני ושועלים מחבלים כרמים בשולחן ערוך הקטנים, ועד הראשונים לא באו לירד לעומק הדין, ובעיני ההמון כגדול כקטן לומדים בעיניהם ומקרה אחד לכולם הן המה היו מחריבי הדור, וכבר שמעתי בשם כמה גאוני דורתינו ודורות שלפנינו שרצו להחרים השולחן ערוך הקטנים משום כך שלא ללמוד מתוכם כי אינו רק קיצור וכל המורה מתוכם לא יפסוק דין אמת לאמתו ודי בזו ליודע ומבין
ומעתה נחזור על דברינו מה שעלה בידינו ממה שכתבתי לך עד הנה והיוצא ממנו, ההיתר ממיני קטניות מפורש להדיא בש״ס וממש כל הפוסקים הראשונים המפורסמים, אשר המה לנו לעינים, והסמ״ק ודעימיה דחולקים היינו כמו שכתב דזה היה בזמניהם שהיו עושין פת ממיני קטניות וגם קמח ובקל אתי לאיחלופי וגם משום שאינן בני תורה מה שאין כן בזמנינו אפשר וקרוב לודאי דמודים החולקים דליכא למיגזר . גם כבר כתבתי, דאפשר שהמנהג הזה דאיסור מיני קטניות בא מהצדוקים ולכולי עלמא אילו היה לנו ברור דמהצדוקים בא המנהג מצוה לבטלו ולכופיה את העם להאכילן בפסח, ובפרט כעת שממש אין רוב הציבור יכולין לעמוד בו, -
ובאשר שהסמ"ק שממנו הוציא הרמ״א דינו לאיסור מיני קטניות בעצמו לא כתב לאסור מיני קטניות אלא דכתב על אותן מקומות שנהגו איסור דקשה להתיר מפני דברים מותרים, משמע הא אי לאו משום דברים המותרים אף הוא אפשר דהיה מתיר לאותן מקומות,
על כן ארדה נא ואראה לברר הדין דדברים המותרים אם יש שייכות בנדון שלפנינו ענין דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שאי אתה רשאי להתירן לפניהם כי לדעתי הא דכתב הסמ"ק דקשה להתיר מפני דברים המותרים היינו לשיטתו, אמנם לדידן יש להתיר בפשיטות ואין כאן משום דברים המותרים – ונקדים גמרא דפסחים ריש מקום שנהגו שהוא מקור ושורש לדין דברים המותרים, תני דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, ונישנית ברייתא זאת בנדרים ט״ו ופ״א והובאו ברי״ף וברא״ש, אמנם הרא׳ש וכן התוספות בפרק מקום שנהגו מקשים מהך ברייתא ארבי להתיר בית שאן (ואין לומר דהברייתא דלא כרבי, אם כן ע"כ משבשתיה היא דרבי לא שנו וכו׳ ומ"פ הש׳ס מהך ברייתא אר"י; והבן).
ותירצו לחלק בין נדר בטעות שסוברים שהוא אסור מן הדין ובין נדר שיודעים שהוא מותר ונדרו לסייג ולפרישות אז אין מתירן להם ממילא בלי התרה וחרטה כהאי דבני בישן דהוי כנדר, אבל בחרטה יוכל החכם להתיר לו ע״ש היטב היטב באריכות.
והנה הרמב״ם לא הביא הך דינא דדברים המותרים 1(*) {הערה בסוף הספר} ואמרתי בהשקפה ראשונה שהדין עמו שלא הביא להך ברייתא באשר שהיא דלא כהילכתא דבנדרים פ״א איתא נדרה שלא למזוג לו את הכוס וכו' אין צריך להפר ר"ג אומר צריך להפר שנאמר לא יחל דברו, וכו׳ ומסקינן בגמרא מאן תני דברים המותרים מני ר״ג היא, ופירש רש"י ר״ג היא דאמר לעיל גבי שלא למזוג לו כוס דצריך הפרה הואיל ונהג בו איסור והיא סבורה שתהא אסורה להציע לו המטה אינו רשאי לנהוג בו היתר אלא בהפרה, וכ״כ הר״ן שם ר״ג היא דדריש לא יחל אפילו מידי שאינו נדר גמור אלא דבר בעלמא אפ״ה לא יחל שלא לנהוג קלות ראש בנדרים הכי נמי כיון שנהגו איסור בדברים המותרים הוי לגביה כדברים האסורים, ומכאן אמר הר"ר יהודה שמי שנהג בזמן מיוחד שלא לאכול בשר צריך התרה ע״ש ג״כ ברא״ש וא"כ י״ל כיון דסתם גמרא מוקי לה להך ברייתא כר"ג ולא כרבנן, דהילכתא כוותיה וכדפסק הטור והמחבר בסוף סימן רל"ד בי"ד, ע״כ לא הביא הרמב״ם הך ברייתא דדברים המותרים, אך דדוחק הוא בעיני דרמב"ם יחלוק על ברייתא מפורשת דמקשה ש"ס מינה בסתם וגם לא אישתמיט חד מהפוסקים לומר שהרמב״ם ס״ל דהך ברייתא היא דלא כהילכתא, ועוד דעכ״פ קשה למאוד אהטור ואביו הרא״ש והמחבר בסי׳ רי״ד דהביאו הך ברייתא דדברים המותרים בלי חולק וכ״כ המחבר אהא דכתב הטור דדברים המותרים ואחרים נהגו בטעות וכו׳, וכתב עליו הב״י ברייתא בפסחים ובנדרים ט״ו דברים המותרים וכו׳ שנאמר לא יחל, ואילו בהא דנדרה שלא למזוג לו כוס פסק הטור והמחבר בפשיטות בס״ס רל"ד כרבנן דר״ג דאין צריך הפרה וא״כ קשיא הילכתא אהילכתא, וביותר קשה לאינך פוסקים דס״ל בנדר בטעות צריך התרה וביודע שהוא מותר ונדר לא מהני התרה הא בברייתא דדברים המותרים דמוקי כר״ג מוכח דעל כל פנים התרה מהני דהא בנדרה שלא למזוג ס״ל לר״ג דצריך הפרה ועכ״פ הפרה מהני, ואם נאמר דהנך פוסקים ס״ל דברייתא דדברים המותרים מיירי בנדר בטעות דקסבר שהוא אסור מן הדין מ״מ קשה לדידן דקיימא לן כרבנן דר״ג דבנדר בטעות (אם הברייתא מיירי בנדר בטעות וכמ"ש) א״צ התרה ואילו אינהו פסקו והיינו היש אומרים שבסימן רי״ד שהביא המחבר דצריך התרה אף בנדר בטעות ובודאי לא גרע הנדר שלא למזוג שאסרה עצמה בהן ובדעתה שהנדר חל מנדר בטעות שאוסר עצמו בסתם וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרמב״ם, ואם נעקש עוד לומר דהיש אומרים הנ״ל פסקו כר״ג מ״מ קשה אהטור וביותר אהמחבר דבסי׳ רי״ד הביא ב׳ דיעות והוא דעת הרא"ש וסייעתו והיש אומרים הוא דעת הרשב״א, ואם נאמר דהיש אומרים כר״ג ס"ל למה מביא המחבר כאן ב׳ דיעות והיינו אי כרבנן ואי כר"ג ולקמן בסוף סימן רל״ד מביא בפשיטות כרבנן דנדרה שלא למזוג אינה צריכה הפרה וכרבנן?
ואמרתי דלכך לא הביא הרמב"ם הברייתא דדברים המותרים (ואף דמביא הך דבני ביישן) דהוא מביא דין אחר ומזה נשמע לדין זה דדברים המותרים, דהנה בנדרים דף י״ד ע"ב תנן קונם שאני ישן כו' קונם שאני משמשך הרי זה בלא יחל דברו, ופריך הש״ס ארישא דמתניתין קונם שאני ישן מי הוי נדרא והא הוי דבר שאין בו ממש ומסיק רבינא מאי בל יחל דרבנן, ומצינו בל יחל מדרבנן כדתניא דברים המותרים כו׳ הרי זה בלא יחל דברו, ומקשים שם בתוספות ישנים תימה מה ענין זה לנהגו בו איסור ? וי״ל דהאי נמי שנדר ונתכווין לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה, עכ״ל .
הרי דמשמע דדבר שאין בו ממש שוה לנהגו בו איסור וכהדדי נינהו.
והנה הרמב״ם בהלכות נדרים בפ״ג כתב הנידר בדבר שאין בו ממש ואסרן אעפ״י שאין הנדר חל, אין מורין לו שינהג היתר בהן הואיל ואסר עצמו בו ובדעתו שהנדר חל עליהן אלא פותחין לו פתח ממקום אחר ומתירן לו, עכ״ל הרמב״ם וא״כ י״ל כיון שכתב הרמב״ם בנדר שאין בו ממש הנדר חל מדרבנן שוב אין צריך להביא הך דדברים המותרים כדמוכח מסוגיא הנ״ל דכהדדי ניננו ואפשר דעדיפא מיניה.
אך הא גופא צריכנן להבין מאי שנא בנדר שאין בו ממש קי״ל בפשיטות בסימן רל״ד דאף דמן התורה אין הנדר חל אפילו הכי מדרבנן הרי הוא בבל יחל, ובנדרה שלא למזוג לו כוס פסקינן דא״צ הפרה דהא בתרווייהו מן התורה אינו חל הנדר ואפילו הכי בנדר אדבר שאין בו ממש אמרו רבנן דתיחול, דהא בנדרה שלא למזוג דאסרה עצמה בהן וסברה שהנדר חל ואפילו הכי אפילו מדרבנן א״צ הפרה?
אמנם באמת החילוק מבואר לדעתי במעט עיון , דודאי מן התורה אין הנדר חל אדבר שאין בו ממש ולא באם נדר להפקיע שיעבודיה דבעל או דאשה אך הם אמרו בנדר אדבר שאין בו ממש דתיחול מדרבנן שלא לזלזל בנדרים מה שאין כן בנדר שבא לאפקועי שיעבודא אלמוהו לשיעבוד דלא ליחול עלה נדר דלפעמים יכעוס ולא יפר או ישכח להפר ביום שמעו, ולפעמים מי יימר דמיזדקק ליה חכם, ולכך אמרו דאף מדרבנן לא ליחול, וראייה קצת לזה מגמרא דנדרים דף ט"ו הנ"ל דפריך הש״ס אסיפא דמתניתין קונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאוריתא? ותירץ הש״ס באומר הנאת תשמישך עלי כו׳, וכתב הריב״ש והביאו בבית יוסף סימן רל"ד אף דהנאת תשמש הוי דבר שאין בו ממש ולא חל הנדר, כבר תירצו בתוספות דנעשה כאומר גופך כו' והרשב"א כתב דמיירי באמר להדיה גופך עלי דהנדר חל מדאוריתא וכך כתב להדיא בתוספות ישנים שם ד"ה רבינא דבסיפא קונם שאני משמשך הנדר חל מדאוריתא ומתניתין לצדדין קתני רישא בל יחל דרבנן וסיפא דמתניתין בל יחל מדאוריתא (וזה דלא כהר״ן דכתב דגם בסיפא הוי בל יחל דרבנן דאין בו ממש).
ואמרתי להקשות היא גופיה קשה למה מוקי סתם גמרא מתניתין לצדדין רישא בל יחל דרבנן וסיפא בל יחל דאוריתא הוי לה לאוקמי גם הסיפא דומיא דרישא בל יחל דרבנן, כלומר אף דמן התורה אין הנדר חל, דמשועבד הוא לה מכל מקום חל מדרבנן שלא לזלזל בנדרים אלא ודאי כמ״ש, דהיכא דהנדר אינו חל מן התורה כגון במקום שמשועבד הוא לה לא עבדי רבנן תקנתא דליחול עכ״פ מדרבנן או מטעמים שכתבתי או דאיתא להו שום טעם דלא רצו דליחול הנדר מדרבנן במקום שיעבודא דאלמוהו לשיעבודא , וכנ״ל . ולפ״ז אמרתי ליישב קושייתי הנ״ל אהרא״ש וטור ומחבר דקשיא הילכתא אהילכתא, דברייתא דדברים המותרים מוקמי לה בש"ס כר"ג ודלא כרבנן ואינהו פסקי כרבנן ואפ״ה פסקו לברייתא דדברים המותרים דאי אתה רשאי להתירם בפניהם?
ולפמ״ש יש לומר דרבנן ור"ג דפליגי בנדרה שלא למזוג וכדומה בהא פליגי ,דרבנן סבירא ליה היכא דהנדר בא להפקיע השיעבוד אין הנדר חל אפילו מדרבנן ואלמוהו לשיעבודא ור"ג סבר אף בכהאי גוונא שבא הנדר להפקיע השיעבוד חל הנדר מדרבנן וסמכוהו אבל יחל דברו אפילו דבר בעלמה יחול הנדר שלא לזלזל בנדרים, אמנם בשאר נדרים כגון בנדר אדבר שאין בו ממש אמרו רבנן אף דמה״ת אינו חל עכ״פ מדרבנן ליחול שלא לזלזל, ובאמת הוי מצי הש״ס לאוקמי ברייתא דדברים המותרים אפילו כרבנן דפליגי בנדרה שלא למזוג ואמרו דאין הנדר חל אפילו מדרבנן אלא דניחא לה לסתם גמרא לאוקמי כר״ג דכוותיה ודאי דאתא הברייתא ורבנן לא מצינו להדיא דמחלקי בין נדר שבא להפקיע השיעבוד ובין נדר בדבר שאין בו ממש, אמנם אחרי שראינו בסוגיא דף ט״ו הנ״ל דמוקי למתניתין לצדדין רישא בבל יחל דרבנן וסיפא בל יחל דאוריתא ולא מוקי סיפא דומיא דרישא והיינו בסיפא נמי בל יחל דרבנן אע"כ בסיפא דבא להפקיע שיעבודה לא אמרו רבנן דתיחול מדרבנן ובאמת הברייתא דדברים המותרים כרבנן נמי אתי דמודים בדבר שלא בא הנדר להפקיע שיעבוד דחל מדרבנן .
הנה הארכתי בזה אף שאינו כ״כ מן הצורך לענינינו מ״מ באשר שהקשיתי קושיה הנ"ל הילכתא אהילכתא לכמה לומדי זמנינו ואין פותר אותה לי ואף שגם תירוצי דחוק קצת מ״מ כתבתיו, ואם יש לך אחי תירוץ מורווח יותר תודיעני 2(**) (הערה בסוף הספר)
ועתה נחזור לענינינו בעיקר הדין דדברים המותרים, הרא״ש וסמ"ג והתשב"ץ והריב״ש בסימן רנ"ו (ודלא כמשמע קצת בסימן מ"ם ) והגה"מ והר״ן בחד פירושא להירושלמי ומסוגיא דנדרים הנ"ל משמע דלהילכתא כהרא"ש סבירא ליה ועוד מגדולי ראשונים והטור והמחבר ואף הרמ״א כולהו סבירא ליה בפשיטות דבדברים המותרין וסבר שהוא אסור מן הדין הוי נדר בטעות ואין צריך התרה וביודעים שהן מותרים ונהגו לאסור לסייג ולפרישות מהני על כל פנים התרה, וגם היש מי שאומר שהוא הרשב״א והר"ן לחד פירושא בירושלמי דס״ל ביודעין שהן מותרין ונהגו לסייג לא מהני התרה אפשר דזהו דוקא בקבלו בפירוש וכן משמע קצת לשונם אבל לא בנהג כן בסתם ומכל שכן היכא דאפשר דע״י המנהג לאסור יביא לידי איסור חמור כמו בנדון שלפנינו וכמ״ש לעיל –
ועכ"פ רוב הפוסקים הראשונים וגם האחרונים הרמ״א והלבוש והרשד״ם ובעל משא מלך והפרי חדש דירדו ביותר לעומקה דדין זה דדברים המותרים כולם כאחד ס"ל דבנדר בטעות א״צ התרה ובנדר שהוא לסייג מהני התרה, וא״כ בנדון מנהג איסור דמיני קטניות אם המנהג היה בא בטעות שסבורין שהמה מחמיצין לא צריכן התרה ומותר ממילא ואם מתחילה יודעים היו שמותרין ואין במיני קטניות שום חשש חימוץ ונהגו לאסור משום סייג דלמא אתי לאיחלופי מהני עכ״פ התרה, אמנם הסמ"ק דכתב דקשה להתיר לאותן מקומות שנהגו איסור משום דברים המותרים היינו משום דכתב דתינוקת של בית רבן יודעין דמיני קטניות אינן מחמיצין, והיה הנדר מתחילה לסייג ואפשר דס״ל לסמ״ק ביודעין שהן מותרים ונהגו לסייג לא מהני התרה, וכדעת הרשב"א עיין באורח חיים סימן תרכ״ד מ״ש הב״י בשם הסמ"ק – או דעל כל פנים התרה בעי בחרטה ולא מצא להם פתח וחרטה לכך כתב דקשה להתיר להם, אמנם לדידן דקיימא לן בפשיטות בנדר בטעות א"צ התרה ובנהגו לסייג מהני התרה פשיטא דלית דין צורך בושש דכל איש מישראל שנהג עד עתה איסור במיני קטניות דיוכל להתיר בחרטה כשאר נדרים ואין לך חרטה גדולה מזה דאפשר דמתחילה המנהג בא על ידי צדוקין דמצוה לבטלו או דעל ידי אפיית מצות הרבה אי אפשר לשמרן מחימוץ וכמ"ש לעיל והיותר קרוב דהמנהג בטעות הוא דהא אנן סהדי דההמון סוברין דמיני קטניות מחמיצן ולא ידעו שום חילוק בין מיני קטניות לחמשת מיני דגן ואם כן אפילו התרה אינו צריך ואף אם אמר דנהגו לאסור מיני קטניות משום דמצאו כן באיזה ספר או ששמעו כן מאיזה רב או מורה, מכל מקום כבר כתב הגאון שאגת אריה בסימן ס״ב דאף להרשב״א והר"ן דסבירא ליה בדבר שהוא מותר ונהגו לסייג לא מהני התרה היינו דוקא אם קבלו עליהם מעצמם מה שאין כן כשבית דין גזרו וקבלו עליהם מודים דאפילו בית דין קטן יוכל לבטלו ומכל שכן לפי מ"ש דדוקא בימיהם שהיו עושין קמח ממיני קטניות שפיר שייך לגזור משום דאתי לאחלופי מה שאין כן בזמנינו וכיון דבטל הטעם בטל הגזירה ולדעת הראב"ד אף בית דין קטן יוכל לבטל, ופשיטא דיש כח ביד כל בית דין של שלשה לבטלו להמנהג, ואף לדעת הרמב"ם דאפילו דבטל הטעם צריך לבית דין גדול בחכמה ובמנין לבטלו כבר כתבתי דהני מילי היכא שנגזר מתחילה במניין כמו י״ח דבר וכדומה, אבל בנדון דמיני קטניות דמעולם לא הושיבו ב"ד על כך ולא נאסרו במנין רק שנתפשט מבלי לדעת טעם נכון וכמ״ש הסמ״ק בעצמו ודאי דכל ב"ד יוכל לבטלו ואפילו ביטול א״צ רק בהתרה בעלמה ככל נדר, ואילו ברור דמן הצדוקין בא המנהג וכמ״ש בבשמים ראש מצוה נמי איכא לבטלו והשתא על כל פנים אחרי אשר לא נדע בבירור מאין ומאיזה טעם בא המנהג לאיסור מיני קטניות, אמינא דיש לבטל המנהג מכח ספיקא טובא ספק שמא מתחלה המנהג בטעות היה ואפילו התרה אינו צריכא ודעת הרשב"א והר״ן עכ"פ מהני התרה ואם תמצי לומר דלסייג נהגו כן דלמא הלכה כהנך פוסקים (וכן הוא מוסכם מרוב ראשונים ואחרונים) דאף ביודעין שהן מותרים מהני התרה, ומכל שכן לדעת הרא"ש דהמנהג מן הצדוקין בא למצוה נמי איכא לבטלו וכל אוהב האמת יותר מאהבת ניצוח וכבודו המדומה יודה דאין בזה ההיתר שום פקפוק ומותר לכל ב"ד מישראל לבטל המנהג הזה ובפרט בזמנינו מפני תקנת עניים ואנשי צבא, דאם לא נתיר רק להם, גם המה לבם נוקפם ופורשים מלאכול אורז ודוחן ומיני קטניות ואתו לידי סכנה, וכיוצא בזה כתב הבית יוסף בא"ח סי׳ שכ"ח בחולה שצריך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבילה שמא יהא קץ באכילת איסור ויפרש ויסתכן עכ"ל, וליכא למיחש למסרכי מלתא דבני תורה אנן וכמ״ש בשם בנימן זאב ולית לן עבדי וגם דרשינן בפירקא ובודאי המחמירין עתידן ליתן את הדין.
וההיא דבני ביישן דאמר להו ר"י כבר נהגו בו אבותיכם כו׳ הלא כבר כתב הרא"ש בסוגיא דריש מקום שנהגו הנ״ל והב"י בסי׳ רי״ד דע"י חרטה היה באמת מתיר להם ר״י אמנם הם לא שאלו רק אם יש להתיר להם בלי התרה;
ומר דודי הגאון המפורסם מוהרר יוסף שטיינהרט בספרו המפואר שו״ת זכרון יוסף כתב נמי דבחרטה היה מתיר להן אלא שלא מצא פתח וחרטה רק במה דאמרו אנן לא אפשר לנו וזה לא מהני לדעת הרמב"ם דס״ל דעניות הוי נולד ואין פותחין בנולד, ואף לשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דעניות לא הוי נולד מ״מ זה ודאי לא שכיח שיהיו כל בני העיר ירדו מנכסיהם כבני ביישן ולכ״ע לא שכיח כזה הוי נולד, ובאשר רוב בנים הולכים אחר אחי אם אף אני אומר דבלאו הכי מבני ביישן ליכא הוכחה לאיסור דרש"י כתב שם דלכך לא הלכו בע״ש דלא לבטל מצרכי שבת עכ"ל, וא"כ כיון דע״י הליכותם יבטלו מעונג שבת, לא היה ר״י מתיר להם דכל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו וכמ״ש הרמ״א בי"ד סימן ר״ל.
ומה שכתב המחבר בשם הריב״ש בסימן רכ״ח דאם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה וכו׳ דשם היתה הסכמה על זה וגם המעיין בריב"ש בפנים יראה משום בבטול ההסכמה היתה חשש סכנה, וגם אין ראייה ממ״ש מהרש"ל בסי׳ וי״ו דיש לחלק דשם מיירי שקבלו עליהם וכ״כ להדיא אבל מה שנהגו וקבלו, ועוד דכתב משום דבר שבמנין וכבר כתבנו דאם בטל הטעם בטל הגזירה ועוד יש לחלק בכמה דברים וכמ״ש לעיל, ולגירסת ירושלמי בלאו הכי לא קשיא מידי מבני ביישן דשם מקשה עלה דרבי דלא רצה להתיר להן, ומקשה ואין אדם שואל על נדרו ותירץ הנהו אבותיהן נדרו ומקשה כ״ש יהיו הבנים מותרין דאם לאבות יש התרה לכ״ש לבנים דלא נדרו בעצמן, ותירץ הירושלמי אלא רבי תלמידו דר' יהודא הוי דס״ל דאסור לפרוש לים הגדול הרי דלהירושלמי אין ראייה לאסור מבני ביישן, ואדרבה מוכח מדבריו דאף דבר שהוא לסייג ולפרישות גם לאבות גם לבנים יש התרה, ומ״ש בעל ק"ן בזה על הפר"ח הם דברים בטלים כמובן וכאשר כתוב אצלי באריכות וכאן לקצר אני צריך 3(***)(הערה בסוף הספר)
ועתה באתי להביא ראיה דמנהג דמיני קטניות אף יחיד יוכל לבטלו ואף כי ב״ד.
ראייה ראשונה
[עריכה]מגמרא דחולין ו׳ ע"ב העיד רבי יהושע על ר׳ מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והיתר רבי כל בית שאן על ידו, חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר דרש להן מקרא זה כו׳ אף אני מקום הניחו לי להתגדר בו מכאן לת״ח שאמר דבר הלכה כו׳ ופירש"י אעפ"י שדבר תימא הוא שמעולם נהגו בו איסור כו׳ ומסיק שם הש״ס דרבי סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה כו׳ הרי מכאן נראה דרבי אף שאבותיו היו רבן ונשיאי ישראל ומעולם נהגו בו איסור ולא מיחו בבית שאן אף דבטעות היה וכמ״ש תוס׳ והרא״ש וע"כ משום דחששו אולי בא להם המנהג משום מאן דסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, ואפ״ה התירו ר׳ בפשיטות ואף די״ל דרבי משום תקנת עניים סמך עצמו אמאן דאמר דס״ל דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא מ״מ כבר כתבתי בנדון דידן נמי איכא תקנת עניים, שוב ראיתי בשאגת אריה דכתב נמי דעיקר טעמיה דרבי דסתר מנהגם משום תקנת עניים שיסמכו עליו ומה דקאמר מקום הניחו לי אינו אלא לתת טעם למה לא חשו הראשונים לתקנת עניים ולא ביטלו למנהגם, לזה אמר מקום הניחו לי, וכן אומר אני דהא דדורת שלפנינו לא חשו לתקנת עניים ובטלו למנהג של אסור מיני קטניות היינו נמי מקום הניחו לנו להתגדר בו, או שהיו יריאים מפני המלעיגים וכמ״ש בעל מור וקציעה על אביו הגאון חכם צבי זצלה״ה ואנו יושבי קונסיסטאריום מפני צעקת עניים ואנשי מלחמה מבני עמינו לא חששנו למלעיגים והולכי רכיל בעמינו.
ראייה ב׳
[עריכה]דיחיד יוכל לבטל למנהג זה מגמרא דבני חוזאי הנ״ל דנהגו לאפרוש חלה מארוזא אמר רב יוסף ניכלו לזר באפייהו הרי דרב יוסף ביטל מנהגם מבלי לחקור מאין בא להם המנהג ואף דמסקינן דטעמיה משום דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא ואתו לידי איסורא הלא כתבתי לך שלשים שגם במנהג דידן לאסור מיני קטניות נמי יוכלו לבוא לידי כמה איסורי כרת ר"ל כמ"ש בעל מו״ק הנ״ל והיכא דאפשר דע״י מנהג יבוא לידי איסור, מצוה לבטלו וכ״כ בעל נודע ביהודה.
ראיה ג׳
[עריכה]מגמרא דע״ז דף ל״ה ע"ב דאיתא שם שמן ר״י נשיאה וב״ד נימנו עליו והתירוהו ומקשה הש״ס ורי״נ היכא מצי למישרי תקנתא דשמאי והילל, ועוד הא מי״ח דבר הוא, ותרץ הש״ס שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל ע"ש בתוספות ד"ה והתנן מכאן בדבר שלא נתפשט איסורו ברוב ישראל אפילו ב"ד קטן יוכל לבטל, ע"כ, והנה המנהג לאסור מיני קטניות נמי לא נתפשט ברוב ישראל דהספרדיים ובני מערבי אוכלין אותן בפסח וכבר כתב הגאון בעל שאגת אריה דהמנהג לומר בשבועות אקדמות לא נתפשט ברוב ישראל דהספרדיים ובני מערב אין אומרין אותו כלל ואף דהתוספות בסוף הדיבור כתבו דלא סגי בהא דלא נתפשט לחוד אם לא בצירוף דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה (עיין בלחם משנה פ״ב מה' ממרים מ'ש בזה בשם המזרחי ) מ״מ נדון דידן נמי אפשר דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה דודאי הא דאין רוב הציבור יכולין לעמוד אין הכוונה דא״א לעמוד כלל בשום פנים זולתו אלא דע״י כך יבואו הציבור לידי טורח ודוחק, ועוד לא דמי כלל לנדון דידן דתוס׳ לא כתבו כן אלא בדבר שנאסר עכ״פ במניין כההיא די״ח דבר ועוד דהא מסקו בתוס׳ שם דדוקא בי״ח דבר שמסרו נפשם עליהם לכך אין ב״ד יוכל לבטל הא בשאר דברים שאינם מי"ח דבר ולא מסרו נפשם עליהם, ב״ד יוכל לבטל ומכ״ש במנהג הזה דמיני קטניות שמעולם לא נעשה תקנה על זה כדמוכח מכל הפוסקים אף מהמחמירים ולא נגזר עליו במניין פשיטא דב״ד קטן יוכל לבטלו בפרט במנהג כזה שאפשר שנתפשט ע"י ארחי ופרחי הבאים ממקומת שנהגו בו איסור למדינת אשכנז והנהיגו את העם מחוסר ידיעה למנהגם.
ומעתה אביא לך עוד ראיה והוא ממ״ש הרמב״ם פ"ב מהלכות ממרים וז"ל "גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר שנים רבות ולאחר זמן עמד ב״ד אחר ובדקו בכל ישראל וראה שאין אותו הגזירה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל ואפילו היה פחות מב"ד ראשון בחכמה ובמנין" עכ"ל, וכתב הכסף משנה הרי כאן מפורש דר״י נשיאה לא היה גדול כראשונים וגם איסור השמן היה לסייג כדאמרינן בשבת גזרו על שמנן משום יינן כו׳ ואפילו הכי התירו רי״נ לפי שלא פשט בכל ישראל עכ״ל .
ומכל זה תראה אהובי דאף בדבר שעמד שנים רבות ונגזר עליו בוועד מב״ד הגדול בחכמה ובמניין והוא לסייג לתורה אפילו הכי כיון שלא נתפשטה בכל ישראל, ב״ד קטן יוכל לבטל, פשיטא ופשיטא בנדון מיני קטניות דנמי לא נתפשט בכל ישראל דבני מערבי וספרדיים אוכלין אותן בפסח ומעולם לא עמדו עליו במניין ולא נעשה תקנה על זה רק שנהגו כן באיזה מקומות בלי ידעו מה טעם יש בזה ואפשר שסברו שגם מיני קטניות מחמיצן או שמן הצדוקין בא להם המנהג וברוב פוסקים רוב מניין ורוב בניין התירו למיני קטניות להדיא ולא חשו לכלום וכ״כ בשו״ת מוהרשד"ם בסימן מ׳ ובסימן קכ״ט ולהיות כי המנהג אשר אתם אומרים שנוהגים האונגארוס הם מנהגים זרים ובטלה דעתם אצל רוב העולם ואפילו שימצא איזה פוסק אומר כן כיון שרוב הפוסקים רובא דרובא גדולים בחכמה ובמנין לא סברי הכי הלכה כרבים ויש התרה למנהג זה כמי שנהג איסור בדבר המותר ויודע שהוא מותר, ויש לסמוך על הרא״ש והמסכימים לדעתו שיש התרה וכן ראיתי למורי מהרי"ט כו׳ עכ״ל.
ואף הסמ״ק אפשר דלא חש להעמידם על מנהגם אלא בימיהם דהיו עושין קמח ממינים הללו, משא״כ בזמנינו ובטל הטעם ובטלה הגזירה פשיטא דל״ש בזה למיחש לכלום (ובפרט כאשר כתבנו בהיתר שלנו דיתירו להם ע״י שלשה כיון שכבר נהגו כן משנים רבות) ולכ"ע תו לא חיישינן לאחלופי, וכעת ראיתי לבעל פ״מ דכתב בספרו לא"ח בסימן תס״ז ס״ח דבדבר המצוי בינינו וניכר לא שייך למיחוש לאחלופי ומיני קטניות ואורז ודוחן מצוין הרבה ונכרין היטב וכדאמרינן בגמרא דע״ז חיטי בדשערי מידע ידיע ומעולם לא שמענו מאנשי ספרד ומערבי שטעו איניש בזה לאחלופי, וגם כשנדרוש בפירקא להורת לעם ה׳ ודאי דליכא למיחש למידי וגם ה"מגיד משנה" אחר שהביא כל דעת הפוסקים בענין מנהגים העלה להלכה כהרא״ש והטור דהתרה מהני ומכ"ש במנהג שאפשר בהמשך הימים יבואו לעבור על איסור תורה ואף המהריק"ו דהחמיר בדיני מנהג מודה בזה וחזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה הגאון החסיד יעב״ץ על אביו בעל חכם צבי וחשבו למצוה לפרסם הדבר, ונוסיף על זה אנשי מלחמה מבני עמינו ובלי ספק אילו עלה בימיהם כך היו מתירם אותו בלי ספק כאשר עשינו גם אנחנו ונקוה שכר על זה מן השמים –
וידעתי שרבים מעמי הארץ מתייהדים ומתחסדים ושגור בפיהם לומר מנהג של ישראל תורה היא - ומנהג עוקר הלכה – אמנם דברי בורות הוא זה ואין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, דכבר כתב המרדכי בפרק הפועלים בבבא מציעא וכן כתב התרומת הדשן – דהא דאמרינן מנהג של ישראל תורה וכה״ג היינו מנהג ותיקן אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת ומנהג שלנו דאיסור מיני קטניות לא מיבעיא דאין לו ראיה מן התורה אלא אדרבה בגמרא מפורש ההיפוך ובספר שבות יעקב חלק ב' סימן ו׳ כתב דהא דמנהג עוקר הלכה דוקא במנהג שהוזכר בש״ס שהיו נוהגין בו מקודם שנפסקה הלכה בגמרא בהיפוך המנהג כיון דכבר נהגו כך אין לעקר המנהג שנהגו מקודם שנפסקה ההלכה משום ההלכה שנפסקה אח״כ ע״ש.
וא״כ מוכח בבירור דמנהג איסור מיני קטניות לא שייך ביה מנהג עוקר הלכה ולא מנהג של ישראל תורה היא ומה שכתבתי בספרי דברי מנחם בתשובה ב׳ להתיר הטע של כל השנה לפסח אם לא משום דברים המותרים.
האמת אגיד גם באותו זמן כבר הייתי מצטער על כל זה בראותי החמס בעיר בדברים כאלה לגנוב דעת הבריות במכרם כל אלה לפסח ביוקר הרבה אמנם יראתי להתיר להדיא מפני חמת המקנאים והמציקים ובפרט בהיותי בשנים האלה רך ויחיד אבל עתה שבאתי בימים, ועמי הסכמת חבירי הגאונים הנ"ל כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותי ממקומי ותודה לאל קיימנו בעצמינו לא תגורו מפני איש ולא זו בלבד שאני עומד בדיבורי ובהיתר מיני קטניות ואורז ודוחן, אלא שאני נותן שבח והודיה למקום ברוך הוא שהניח לנו מקום להתגדר בו ולתת לדל די מחסורו אשר יחסר לו, ואקיים בנפשאי יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
שאלה ב'
[עריכה]ואת אשר שאלתנו שהתרנו את הצוקר לפסח וכן טע וטאבאק והוא נגד הרמ״א סימן תס״ז סעיף ח' וזה לשונו צוקער אסור לאכלו בפסח ואפילו להשהותו אסור. תשובה
המעיין בתרומת הדשן סימן קי״ט אשר משם הוציא הרמ״א הדין הזה, יראה כי שם בתרומת הדשן משמע היפוך דברים דבצוקר עצמו ליכא שום חששא, כי זה הוא לשונו: מיני מרקחת העשוין מבלילות צוקר ודבש, ומחפים בבלילה זו מיני קטניות וגרעינים שרי להשהותם בפסח או לא?
והשיב דיש לחוש לאיסור משום דיש לחוש דלמא נזדייפו בקמח במקום צוקיר. עד כאן הצריך לענינו, הרי דתרומת הדשן לא חש לזיופיי בעצם הצוקיר לומר שנזדייף הצוקר במקום עשיתו ותיקונו, רק שמא הרוקחים העושים מיני מרקחת ומחפים מיני קטניות בצוקר בללו המטעמים האלה בקמח תחת הצוקר ובזה באמת יש לחוש ואסור לאוכלם בפסח, ואם כן הרמ״א שכתב וצוקר אסור לאכלו, על כרחך צריך לומר דכונתו גם כן אבלילת צוקר מרוקחי המרקחת ומה שנכתב וצוקיר הוא טעות הדפוס וכן צריך להיות: ובלילת צוקר אסור לאכלו וכו׳ וכן מ״ש במהרי"ל בתשובה כ״ה וצוקיר רגילים ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי הרוכלים מערבים בהם כמה מינים. הרי דגם המהרי״ל לא כתב על האומנין המבשלים את הצוקר במקום גידולו מקני הדבש, רק על הרוכלים כי רוכלים המה עושים מסחר במיני מרקחת העושין מבבילת צוקר ומטעמי הדבש ובזה יש לחוש כמו שכתב התרומת הדשן.
אמנם בעצם הצוקר לא יעלה על הדעת לומר דיש בזה חשש חימוץ דהספיקות בזה רבו מספר ספק אם נתערב בו או לא נתערב, ואם תמצי לומר נתערב דלמא בטיל קודם פסח וכהאי גוונא יש להרבות בזה ספקות, ואם תמצי לומר נתערב דלמא הוא לפגם דמותר כיון שנעשה קודם פסח, וגם בבישולו אפשר נתהפך הקמח לצוקר עצמו וכמו שכתב רבינו יונה דאף אם נתן בשר נבילה בדבש כיון דנימוח ונתהפך לדבש מותר דבתר השתא אזלינן, וכן כתב הרא״ש בתשובה כלל כ״ד והובא בט״ז סי׳ תס״ז סק״ו, ע״ש. וגם כבר כתב הגאון בעל נודע ביהודא בתשובותיו ששמע מאיש אחד הבא מארץ ישראל גדול בתורה ובר אבוהון, שבמצרים גדלים הקנים הללו שם עושין ג״כ הפודיר צוקר ואין בו חשש חימוץ כלל, ואם בכל זאת לא התירו בפומבי היינו כמו שכתבתי בתשובה שלפני זה, או שלא היו בקיאים בזמנו אופן עשיית הצוקר אמנם כעת שמבשלין הצוקר גם במדינתינו וידענו היטב אחר דרישות וחקירות מאנשים נאמנים אשר היו עומדים על משמרת עשיית הצוקר ויודעים מהותו ואיכותו ואופן עשיתו ותיקונו, וכולם יעידון ויגידון שאין בו שום חשש חימוץ וגם שמעתי מפי ישרים ותמימים, כי הסוחרים הרמאים למען הרבות בעול הונם עושים בפתוחי חותם תיבת פסח ולזכות בכסף דלים ולשודד את המחזיק בתומת ישרים.
וז"ל בית יהודה בסופו במנהג אלגאזיר אשר היו שם גדולי ישראל הר"ן והריב״ש והתשב״ץ וכהנה וז״ל וצוקר הבא מפארטיגאל הוחזק שאין בו חשש זיוף ונאכל בפסח, וכל שכן אותו שהוא כמין דפוס (הוטצוקער) שאין בו חשש חימוץ ואמר מורי ז״ל דצוקר כשנתן במים הוא נמס ונעשה מים ואם יש בו סולת הוא נגבל ונעשה כמין עיסה וניכר, (ומאגאלב) שהוא צוקר קאנדיל הבא מקאנדייא הוא נעשה מתמצת הצוקר הזך והנקי , שמבשלין אותו ומבררין מתוכו (מאגאלאב) והוא זך בלי שמרים ובלי פסולת עכ״ל ויש רוצים לומר דיש לחוש שמא משלחים לשם חביות קמח ובאותם החבית הצוקר נשלח אצלינו. וידענו בבירור שדבר זה איננו אמת כי המה נמי על נקיות הכלים מקפידים, גם שמעתי אומרים דאפשר שהפועלים העוסקים במלאכת תיקן הצוקר טובלים בו את פתם ואף אם כדבריהם כן הוא ליכא שום חששא, אם משום הטעם הפת בצוקר הלא הוא בטל בכמה אלף קודם פסח, וגם מאן יימר שהוא לשבח, ואין לומר אפשר דנפלו פירורי לחם לתוך הצוקר ואתי למכלינהו תוך הפסח, הלא עינינו רואות דמעולם לא שמענו ולא ראינו שמצא אדם פירורי לחם בתוך הצוקר הנעשה בדפוס, ואי משום הפודר צוקר הלא מבררין אותו קודם פסח ובלאו הכי נמי אחזוקי איסורא לא מחזקינן עיין בתשב״ץ ח״ג סימן יוד מה שכתב מזה בדבש לפסח ואין להאריך יותר בחששות וחששי חששות ספיקות וספק ספיקות במשהו דרבנן ובמלתא דלא שכיח דלא גזרו ביה רבנן.
והגהות מיימוני בפ״ז מהלכות חמץ ומצה כתב על הרמב"ם לאפוקי מאותן בני אדם שאינם רוצים לאכול גרוגרות וצמוקים באמרם כי הלובן שעליהם הוא קמח, או מלבנים אותן בקמח כדי שיראו טובים, והרבה חקרו ודרשו מחכמים ויראי שמים אשר יודעים בטוב גידול התאנים והצימוקים העידו והגידו יען כי גדלים המה בארצם ונודע להם בבירור גמור שאין לחוש על זה, עכ״ל. הרי שסמכו על החקירה והדרישה ואף כי בנידן הצוקר שכבר נתבטל וכמ״ש.
ומכל זה תראה שמכל הצדדי היתר הנ״ל האף שיש לחוש שאפשר הקמח הוא בעין ואפילו הכי התיר הגהות מיימוני על אחת כמה וכמה בחששים כאלה שאינן רק חששא וחששא דחששא במשהו דרבנן שיש היתר גמור בצוקיר וכמו שבררתי וכל המרבה לספר בחששים וחומרות כאלה, לטובות עצמו הוא דורש למען הרבות שכר למביאיהן עקב גמול רב חזניהם על כן ידיד נפשי אם דבש מצאת אכול דייך.
מענדל שטיינהרט.
שאלה ב'
[עריכה]ואת אשר שאלתנו שהתרנו את הצוקר [סוכר] לפסח וכן טע [תה] וטאבאק [טבק] והוא נגד הרמ״א סימן תס״ז סעיף ח וזה לשונו: "צוקער אסור לאכלו בפסח ואפילו להשהותו אסור".
תשובה
המעיין בתרומת הדשן ס״י קי״ט אשר משם הוציא הרמ״א הדין הזה, יראה בי שם בתה"ד משמע היפוך דברים דבצוקר עצמו ליכא שום חששא, כי זה הוא לשונו:" מיני מרקחת העשוין מבלילות צוק ודבש, ומחפים בבלילה זו מיני קטניות וגרעינים שרי להשהותם בפסח או לא? והשיב דיש לחוש לאיסור משום ליש לחוש דלמא נזדייפו בקמח במקום צוקיר. עד כאן הצריך לענינו,
הרי לתרומת הדשן לא חש לזיופיי בעצם הצוקיר לומר שנזדייף הצוקר במקום עשיתו ותיקונו, רק שמא הרוקחים העושים מיני מרקחת ומחפים מיני קטניות בצוקר בללו המטעמים האלה בקמח תחת הצוקר ובזה באמת יש לחוש ואסור לאוכלם בפסח, וא״כ הרמ״א שכתב וצוקר אסור לאכלו,על כן צריך לומר דכוונתו ג״כ אבלילת צוקר מרוקחי המרקחת ומה שנכתב וצוקיר הוא טעות הדפוס וכן צריך להיות: ובלילת צוקר אסור לאכלו וכו׳ וכן מ״ש במהרי"ל בתשובה כ״ה וצוקיר רגילים ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי הרוכלים מערבים בהם כמה מינים.
הרי דגם המהרי״ל לא כתב על האומנין המבשלים את הצוקר במקום גידולו מקני הדבש, רק על הרוכלים כי רוכלים המה עושים מסחר במיני מרקחתהעושין מבבילת צוקר ומטעמי הדבש ובזה יש לחוש כמ"ש התה"ד. אמנם בעצם הצוקר לא יעלה על הדעת לומר דיש בזה חשש חימוץ דהספיקות בזה רבו מספר ספק. אם נתערב בו או לא נתערב, ואם תמצי לומר נתערב דלמא בטיל קודם פסח וכה״ג יש להרבות בזה ספקות, ואם תמצי לומר נתערב דלמא הוא לפגם דמותר כיון שנעשה קודם פסח, וגם בבישולו אפשר נתהפך הקמח לצוקר עצמו וכמו שכתב רבינ ו יונה דאף אם נתן בשר נבילה בדבש כיון דנימוח ונתהפך לדבש מותר דבתר השתא אזלינן, וכן כתב הרא״ש בתשובה כלל כ״ד והובא בט״ז סי׳ תס״ז סק״ו ע״ש.
וגם כבר כתב הגאון בעל נודע ביהודא בתשובותיו ששמע מאיש אחד הבא מארץ ישראל גדול בתורה ובר אבוהון,שבמצרים גדלים הקנים הללו שם עושין ג״כ הפודיר צוקר [אבקת סוכר] ואין בו חשש חימוץ כלל ,ואם בכל זאת לא התירו בפומבי היינו כמו שכתבתי בתשובה שלפני זה שאלה א', או שלא היו בקיאים בזמנו אופן עשיית הצוקר אמנם כעת שמבשלין הצוקר גם במדינתינו וידענו היטב אחר דרישות וחקירות מאנשים נאמנים אשר היו עומדים על משמרת עשיית הצוקר ויודעים מהותו ואיכותו ואופן עשיתו ותיקונו,וכולם יעידון ויגידון שאין בו שום חשש חימוץ וגם שמעתי מפי ישרים ותמימים,כי הסוחרים הרמאים למען הרבות בעול הונם עושים בפתוחי חותם תיבת "פסח" [כשר לפסח] ולזכות בכסף דלים ולשודד את המחזיק בתומת ישרים.
וז"ל בית יהודה בסופו במנהג אלגאזיר אשר היו שם גדולי ישראל הר"ן והריב״ש והתשב״ץ וכהנה וז״ל וצוקר הבא מפארטיגאל [פורטוגל] הוחזק שאין בו חשש זיוף ונאכל בפסח, וכל שכן אותו שהוא כמין דפוס [קוביה] ( הוטנוקער )שאין בו חשש חימוץ, ואמר מורי ז״ל דצוקר כשנתן במים הוא נמס ונעשה מים ואם יש בו סולת הוא נגבל ונעשה כמין עיסה וניכר, (ומאגאלב)[שם מסחרי] שהוא צוקר קאנדיל בא מקאנדייא (כרתים) הוא נעשה מתמצת הצוקר הזך והנקי , שמבשלין אותו ומבררין מתוכו (מאגאלאב)והוא זך בלי שמרים ובלי פסולת, עכ״ל ויש רוצים לומר דיש לחוש שמא משלחים לשם חביות קמח ובאותם החבית הצוקר נשלח אצלינו. וידענו בבירור שדבר זה איננו אמת כי המה נמי על נקיות הכלים מקפידים, גם שמעתיאומרים דאפשר שהפועלים העוסקים במלאכת תיקון הצוקר טובלים בו את פתם ואף אם כדבריהם כן הוא ליכא שום חששא, אם משו הטעם הפת בצוקר הלא הוא בטל בכמה אלף קודם פסח, וגם מאן יימר שהוא לשבח,ואין לומר אפשר דנפלו פירורי לחם לתוך הצוקר. ואתי למכלינהו תוך הפסח, הלא עינינו רואות דמעולם לא שמענו ולא ראינו שמצא אדם פירורי לחם בתוך הצוקר הנעשה בדפוס [קוביות] , ואי משום הפודר צוקר [אבקת סוכר] הלא מבררין אותו קודם פסח ובלא״ה נמי אחזוקי איסורא לא מחזקינן עיין בתשב״ץ ח״ג סימן יוד מ״ש מזה בדבש לפסח ואין להאריך יותר בחששות וחששי חששות ספיקות וספק ספיקות במשהו דרבנן ובמלתא דלא שכיח דלא גזרו ביה רבנן . והגהות מיימוני בפ״ז מ״ה חמץ ומצה כתב על הרמב"ם לאפוקי מאותן בני אדם שאינם רוצים לאכול גרוגרות וצמוקים באמרם כי הלובן שעליהם הוא קמח, או מלבנים אותן בקמח כדי שיראו טובים , והרבה חקרו ודרשו מחכמים ויראי שמים אשר יודעים בטוב גידול התאנים והצימוקים העידו והגידו יען כי גדלים המה בארצם ונודע להם בבירור גמור שאין לחוש על זה,עכ״ל. הרי שסמכו על החקירה והדרישה ואף כי בנידון הצוקיר שכבר נתבטל וכמ״ש. ומכל זה תראה שמכל הצדדי היתר הנ״ל האף שיש לחוש שאפשר הקמח הוא בעין ואפילו הכי התיר הגה״מ על אחת כמה וכמה בחששים כאל ה שאינן רק חששא וחששא דחששא במשהו דרבנן שיש היתר גמור בצוקיר וכמו שבררתי וכל המרבה לספר בחששים וחומרות כאלה , לטובות עצמו הוא דורש למען הרבות שכר למביאיהן עקב גמול רב חזניהם. על כן ידיד נפשי אם דבש מצאת אכול דייך.
- מנדל שטיינהרט.
שאלה ג'
[עריכה]ועל דבר השאלה אשר שאלת ממני מחדש על מה שאנו נוהגים בבית הכנסת של חינוך נערים פה שלא לקרוא בתורה בשם אלא ברמיזה בעלמא?
תשובה
אמת הוא הדבר הזה כן עשינו וכן הורינו. ראוי לעשות בכל ישראל ומותר לשנות המנהג מפני המחלוקות ומשום שלא לבייש,כדמצינו כמה פעמים בש״ס ובפוסקים ותרווייהו איתנוהו ביה בהמנהג הזה לקרוא בשמו ובשם אביו,שלזה יקרא (בעבור רוב עשרו) בשם החבר ולזה בשם מורינו ולזה בשם בן מורינו או מורי מורינו וכל הקודם בו זוכה לקרוא ראשון בתורה וכמה מחלוקת וביושים יצאו מזה ומה טוב אם יאבד שם החבר מתוך הקהל ושם מורינו לא יזכר עוד אם לא לאנשים אנשי שם הראוים לאותו איצטלא )ומשום זה יצא ג״כ מאתנו יושבי קונסיסטאריום שלא ליתן החבר או מורינו כי אם למי שיצא שמו הטוב ואו בלימוד ש"ס ופוסקים או במעשים טובים הנחמדים בעיני אלקים ואדם ( וגם בימי חכמי התלמוד והראשונים נהגו כן לקרוא רק ברמיזה וכמ״ש המרדכי בגמרא דגיטין אות ת״ב הובא דרכי משה לאורח חיים סימן קל״ה:"דאין לקבוע חובה לקרוא פלוני להכהן אלא שנהגו לקרות בשם הקרואים משום דלמא אתי לאינצוי מ״מ אינו חובה להזכיר , ואפילו שמו אין צריך להזכיר אלא מרמז לו שיעלה וכ״כ בעל אור זרוע דאינו אלא מנהג מה שקורין פלוני להכהן ובימי הלמוד לא נהגו כן "הרי דבזמן התלמוד לא היו קורין אלא ברמיזה ובזמן המרדכי שהיה אשכנזי לא היו קורין אלא בשמו לבד ולא בשם אביו , ונישנת דבר זה בר"מ סימן קל״ט אות א׳ וז"ל עיין לעיל סימן קל"ה דשם כתבתי דא"צ לקרות לעולה בתורה בשמו אלא ברמז לבד סגי אלא דנהגו כן ״ובודאי המנהג הזה לקרא בשמו ובשם אביו נתהוה מאנשי זחוחי ל ב , אחר שנתחדש שם חבר או מורינו למען ישמעו העם שהוא איש חבר או בן מורינו וכדומה ועכ״פ לכ״ע די אם רק שמך יקרא עלינו.
שאלה ד'
[עריכה]ואשר אוותה נפשך לדעת מהות השירים שמשוררים הילדים אשר פה בחינ וך נערים בבית הכנסת שלהם ועל מה הוטבעו ומה תועלת יש לתינוקות בשירים האלה ?
תשובה
השירים האלה מדברים מגדולות השם מרוממותו ומעוררים בלב המשוררים יראה ואהבה, יש מהם בלשון הקודש ויש מהם בלשון אשכנז מהם מזמורי תהילים מתורגמים וכולם מדברים משבחי האל וממידותיו, ) והנה אני שולח לך בזה כרך אחד מהשירים לדוגמא). ואל תתמה על האופן כי כבר היה לעולמים בימי רבינוהרמב"ם כמו שתמצא בפירושו למסכת אבות פרק א׳ אמשנה: "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים" כו' בחלק החמישי, וז״ל: "ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיה , צריך שיבחינו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדיבור אשר חלקנוהו,ואמנם בארתי זה אף על פי שהוא מבואר , מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתינו כשהיינו במסיבה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו ענין השיר ההוא הוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או שבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן הרחקה ואין מותר אצלם לשמעו, וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, עם היות הדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס, וזה סכלות גמורה שהדיבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס באמירתו מצד הלשון שנעשה אבל מצד ענינו שאם יהא הענין ההוא מעלה, יתחייב לאמרו באיזה לשון שיהיה ע״ש שמאריך עוד בזה, ואם זה בשבחי היין לא כ"ש בשירים הלל ואשר הילדים משוררים שהם מלאים משבחי הקב״ה ומלותיו, ומאהבת אדם לחבירו ומידות טובת וגם לא שייך בכזה משום ובחקותיהם ודרכיהאמורי דלא שייך אלא בדבר שהוא חוק ואין טעם בדבר או שהוא פריצות כדאיתא בש״ע י״ד סי׳ קע״ח וגם לשיר שירים בבה״כ לאו מינייהו גמרינן ומידי דלאו מינייהו גמרינן וליכא חק בלי טעם ואין בו פריצות לית ביה משום ובחקותיהם ולא משום דרכי האמורי עיי׳ בסנהדרין נ״ב ע״ב ובע״ז דף י״א בתוס׳ שם ובלא״ה תמה אני לתמיהתך וכי גרעו השירים האלה מקריאת שמע ותפילה וברכת המזון אשר נתקנו בלשה״ק ואפ״ה נאמרו בכל לשון וכדאיתא בסוטה ריש פרק ואילו נאמרין בכל לשון וכן פסקינן בש״ע סימן ס״ב רק שיזהר משיבוש באותו לשון וכ"כ החסיד המפורסם בעל דבר שמואל שאלה שכ"א עשרה יהודים לועזים שאינם יודעים לשה״ק יתפללו בלשון שמבינים וסיים שם שהוגד לו ממגידי אמת שבעיר הגדולה לאלקים סאלונכי יש חוק וקבוע לנשים שאינן יודעות לשה״ק ומוציא עצמו ואותן בתפלת לע"ז,עכ"ל. והלואי שכל מי שאינו מבין לשה״ק שיתפלל בלשון שמבין כי רחמנא לבא בעי ואין הלב מתעורר באין מבין מה ידברו, ומזה בא שטורח רב הוא לההמון שאינם יודעים מה שיתפללו ואינם יודעים מה לעשות בבהיכ"נ ומדברים בדברי הבאי ודברים בטלים ודברי ליצנות רחמנא ליצלן והרבה יש לי לדבר בזה אבל מה לעשות ולמען כבוד בית ישראל אחשה כי עת לדבר ועת לחשות.
- מענדל שטיינהרט
שאלה ה'
[עריכה]שאלתנו ששמעת מכמה תקנות שתקנינו מחדש וכלתה נפשך לדעת טעמינו ונימוקינו?
תשובה אהובי מה אומר לך בזה כולם אין להם שורש בגמרא, ולכך אל תקוה לשמוע ממני בזה פלפול או סברה, רק שיקול הדעת, דעת תורה, כי כל כווניתינו לרומם ולהדר בית אלקינו ולמנוע מצה ומריבה מבינינו בפרט במקום הקדוש אשר בית תפלה יקרא מלבד טעמים הכמוסים אתנו אגלה אזנך שמץ מנהו ואפס קציהו תראה וכולו לא תראה, אך לא תמהר עליו להשיבך על כולם בפעם אחת, כי מלבד הטרדות דשמיא ודעלמא הכתיבה קשה עלי מכאב עיניה אשר לי בטול תורה ,ורק אשיב לך אחת אחת כפי הזמן והפנאי וכיד ה׳ הטובה עלי. ראשון שאלתני על מה שתקנינו שלא להקיף בלולב בחג הסוכות רק העוסקים בצרכי ציבור וכן שלא לחבוט הערבה בבהכ״נ רק הש"ץ, דע אהובי מנהג זה להקיף בלולב בגבולין אחר החורבן משום זכר למקדש אין לו זכר בש״ס ולא מבוא בהרי״ף והרא״ש, אמנם הרמב״ם והטור והבאים אחריהם הביאו למנהג זה ובהגהת הרא״ש לסוכה מ"ד כתב בשם הריב"ן ״היכא דליכא לא לולב ולא אתרוג לא מקיפין סביב הבימה פ"א בכל יום ושבת יוכיח שאין בו לולב ולא מקיפין", עכ״ל .
ומזה הלשון יש רוצים להוכיח דמי שיש לו לולב צריך להקיף, וזה הוא דקדוק עניות דלדעתי כוונת הריב"ן וכן משמע מלשונו היכא לליכא לולב כלומר שאין בכל אותו העיר לולב אין מקיפן בלא לולב אבל בעיר שיש בו לולב צריכן להקיף עכ"פ באותו העיר לעשות זכר למקדש וכ"כ בעל מ״ז להדיא אם אין לולב בעיר לא יקיף אבל למאן יימר דכל מי שיש לו לולב צריך וחובה עליו להקיף ובפרט ליש מי שאומר לכל המנהג הזה הוא משום שמחה וכבר כתב הרמב״ם פ"ח מהלכות סוכה בענין שמחת בית השואבה "מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי ישראל וראשי הישיבות וסנהדרין וחסידים וכל העם באים לראות ולשמוע", הן אמת דהטור שינה לשון הריב"ן וכתב בסי׳ תר״ס מי שאין לו לולב לא יקיף דמשמע הא מי שיש לו לולב צריך להקיף. מ״מ נראה דהטור שגירא ושיטפיא דלישנא נקט ולא בכונה שינה לשונה ואף אם נאמר דבכוונה עשה מ"מ אני אומר לדיוק מי שאין לו לולב לא יקיף רוצה לומר דאינו רשאי להקיף דמחזי כיהורא וכמ״ש המגן אברהם בשם רש״ל הא מי שיש לו לולב יוכל להקיף אם ירצה והיינואם יש מקיפין באותו בית הכנסת זכר למקדש בלא הוא, דזיל בתיר טעמא, דכל ההקפה שאנו עושין היינו משום זכר למקדש ואילו במקדש גופיה לא היו מקיפן רק הכהנים היו מקיפן את המזבח וא״כ טפי הוא זכר למקדש כשאין מקיפין רק אנשים ידועים )כאשר באמ תתקנוהו בכמה קהילות( שלא לבוא לידי שחוק וקלות ראש כאשר ראיתי בעצמי כמה פעמים מאיחוכא וטלולא הנעשה מההקפה דוקרין ודוחפין זה את זה בלולבין שבידיהן וברגליהם תכעסנה ופעמים הרבה בא מזה מחלוקת ושנאה זה אומר אני אלך ראשון כי חבר אני וזה אומר אני אלך ראשון כי אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, ותחת שיעלה על לבינו זכרון ירושלים עיר קדשינו ובית מקדשינו תוב״ב אין איש שם על לב וציון דורש אין להעל כן למען ציון לא אחשה וארים כשופר קולי הכזאת יקרא בית אלקים וזה שער השמים? הלואי שתהא יציאתם מבהכ״נ בלא חטא כביאתם, בכניסתו מהו אומר מה נורא המקום הזה כו׳ וביציאת ומהו אומר רק אין יראת אלקים במקום הזה וכמערת הפריצים היה הבית הזה ובטוח אני בשיירי כנה״ג אילו ראה וידע את כל הנעשה בהקפה לא היה כותב מה שכתב, ואם כי לא ראיתי בספרו ״׳דמי שאינו מקיף רעה עושה" אדרבה טובה עושה במה שאינו מקיף כאשר באמת ראיתי ושמעתי מאנשים יקרים ונכבדים לומדים מופלגים אשר כל מעשיהם לשם שמים שלא הקיפו מטעמים הנ״ל ובלא״ה לא ידעתי מי הגיד לו לבעל כנה״ג לעשות רעה מלבו בדבר שאינו אלא מנהג שאין לו שורש בגמרא ואפשר דגם בימי הרי״ף לא נהגו כן כאשר באמת לא הביאו וכי שיח או שיג הוא לו או איזה רוח עבר עליו שהגיד לו את כלזאת. ואודות החיבוט ערבה, אשר לדעת רש״י בלא״ה חיבוט הערבה אינו רק נענוע בלבד, ואף לדעת הרמב״ם דחיבוט הוא שמכה ע״ג קרקע או כלי היינו פעם אחת ושתים (וכל המוסיף גורע שמחלל המועד וכאותו ששנינו בגמרא לביצה אין חותכין את הנייר וכו׳ אע״ג שמקלקל מ"מ לכתחילה אין להתירו) ולא כההמון שמכין בכל כחם מבלי להשאיר בערבה עלה אחד בבד אחד וכלחוך השור את ירק השדה והתינוקות משחקין בו ומי אשר חנן אלהים אותו בדיעה יראה זאת ולא ישתומם לעשות קלות ראש כזה בבית אשר נקרא מקדש מעט ומי אשר נפשו אותה לקיים מצות חיבוט הערבה יקיימנו בביתו וכאשר עשה ר״א בר צדוק מצא בסוכה דף מ״ד ע״ב אמר איבו הוי קאימנא קמיה דרבי אלעזר ב"צ ואייתי ההוא גברא ערבא קמיה שקיל חבוט ולא בריך, וכתיב הטור משום בעל העיטור דלכך לא בדיך ראב"ץ משום דיחיד הוי ואין יחיד קובע ברכה לעצמו, הרי דאף ראב״ץ חביט לערבים בביתו ואנן דאף בבהכ"נ לא מברכינן פשיטא ופשיטא שכל מי שנגע יראת ה׳ על פניו יקיים המצוה הזאת או המנהג הזה בביתו, ואתה אחי האוהב האמת והשלום כאשר ידעתיך תשמח בזה התקנה וישמע חכם ויוסיף לקח וע"י התקנה הזאת יקוים בנו אל תבואינו רגל גאוה ויד רשעים אל תדיננו.
שאלה ו'
[עריכה]ואת אשר תקנינו שלא לומר שיר הייחוד רק בליל יוכ"פ ואנעים זמירות בכל שבת וי״ט כבר נודע מה שצווחו אהשיר הזה הגאון רש״ל ובעל לבושים (עיין בשו״ת רמ״א טעמו) וגם המקובל המפורסם, מהר"ל מפראג התמרמר נגדו, והרמ״א הליץ בעד המחבר וגם מלמד עלי׳ זכות מ״מ אומר שיזהרו שלא יאמרוהו במרוצה ובהבלעה רק ישוררוהו בנחת ובנעימה והאומרים אותו בחטיפה לא די שאינם נוטלים שכר אבל יצא שכרם בהפסדם, ואנו אי אפשר לאמרו בכל יום כי אם באנו לגמור אין מפסיקין ומלאכתינו מתי נעשית ע״כ מנהגינו להשלימו בליל יום כפורים שאז אין ממהרין לצאת ויוכל לאמרו מלה במלה ובכוונה רצויה ופעם אחת בשנה יכפר.
שאלה ז'
[עריכה]ומה ששמעת עלינו לאמור שתקנינו במדינתינו שכל האבילים יאמרו כולם קדיש ביחד הלא מצינו בספרי האחרונים דינים ודיני דינים מי ומי הקודם וזוכה באמירת קדיש?
תשובה
אמת שמצינו באחרונים דיעות שונות באמירת קדיש ולפי התקנה שתקנינו בטלה המחלוקת ת"ל בדברים שאין להם מבוא בתלמוד בבלי וירושלמי והראשונים וכל דברי הקדיש פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו רק על גירסת שונות במדרשים, ולכך כתב בעל מענה לשון המובא באחרונים כמה פעמים בענין אבילות "האב יצוה לבניו להחזיק באיזה מצוה ואם בניו יקיימו נחשב לו יותר מקדיש", עוד כתב בשם החסיד בעל יש נוחלין זכיות שעושה הבן אחר מיתת אבותיו מועיל יותר מקדיש יתום שלא נתקן רק לקטנים, עכ״ל.
ומי לא תסמר שערת ראשו בראותו הריב ומצה בבהכ״נ אודת הקדישים זה אומר כולה שלי וזה אומר נפיל גורל בתוכינו עוד זה מדבר וזה בא נשאלה נא את פי המורה וכאשר יצא מפיו כן נעשה וכמעט פתח המורה את פיו חוטף הקדיש לאומרה במרוצה מדאגה בדבר שמא יקדימנו אחר ואין קול ואין קשב עד שאין רוב הציבור יודעים מתי יענו איש״ר [אמן יהא שמי רבא] אשר גדול כחו שכל העונה איש״ר וכו׳ וע״י תקנותינו בטלה מחלוקת וכל החששים האלה ובלא״ה לא ידעתי מי עדיפא קדיש אשר ממש אין לו שורש ויסוד, מברכת המזון דאורייתא שיוצאים השומעים בשמיעה מהמזמן, אפ״ה מחשש דלמא לא יכוונו בבה"מ [בברכת המזון] לקול המזמן ולא ישמעו לקולו מתחילה ועד סוף תקנו שכל אחד יברך עם המזמן ולא חששו משום ברכה שאינה צריכה ומכ"ש בקדיש שהוא מנהג בעלמא, צא וראה ילידי מ"שבתפילת עמודי שמים וז״ל בחילוקי דינים של האשכנזים מי ומי הקודם באמירת קדיש, לא אטפל, כיון דמילתא דמנהג בעלמא הוא ומה טוב וישר מנהג הספרדים שאם רבים המה האבלים כולם זוכים בו ואומרים כאחד ובטלה מחלוקות ודיני דינים בדבר שאין לו שורש בגמרא, עכ"ל. ומצאתי כן בשו״ת הלכות קטנות סימן מ״ז מח״ב שנשאל: "לפעמים אומרים ג׳ וד׳ בני אדם קדיש ביחד ואחד מקדים לחבירו עם מי יענה איש״ר? תשובה, אם באים כל אחד תוך כדי דיבור של חבירו יענה עם הראשון ואם יש הפסק ביניהם נראה שיענה אחר כל אחד ואחד". העתקתי לזה באשר שיש נפקותא לדינא למנהג שלנו עכ״פ מזה תראה שאף שהתקנה שתקנינו בזה היא תקנה גדולה אבל אינו חדשה כי כבד היה לעולמים.
- מענדל שטיינהרט.
שאלה ח'
[עריכה]אודות השאלה אשר שאלת ממני שעשינו תקנה שלא לאמר קרובץ קודם תפלת י"ח בכל השנה מלבד בר״ה ויוה״כ, הלא הראשונים אשר תקנוהו היו גדולי עולם כמו ר"א הקליר וחביריו?
תשובה
אהובי, מי לא ידע כמו אלה ובוודאי כל מהרהר אחר הגדולים האלה כמהרהר אחר השכינה, אבל לדעתי מתחילה לא תקנוהו לאמרו בכל קהל ישראל, רק יחידים ואנשי מעשה, וכבר דברו מזה הראשונים ולכך לא אעתיק לך רק מעט מדבריהם, זהו לשון הטור א"ח בסימן ס״ח: בענין ההפסקה שמפסיקין בברכת ק״ש לאמר קרובץ ראוי היה שלא להפסיק והרמ״ה נשאל על זה והשיב כך ראינו שלא להפסיק ובפירוש שנינו כל המשנה ממטבע וכו׳ ואין בידי למחות וכן ראיתי מרבותי שלא הפסיקו בברכות אלא באמירת פיוטים וכ״כ הרמב״ם: ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן וכו׳ מכל מקום טוב לבטל ומה שפירש הר״ת לקיים המנהג לא ישר בעיני א״א ז״ל. עכ״ל הטור. וכ״כ המחבר שנכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק ואפילו הרמ״א לא כתב רק דאין איסור בדבר והמיקיל שלא לאמרם לא הפסיד, ובשביל זה היה משבח הגאון החסיד בעל דבר שמואל לכמהר"ר עמנואל שניאור בשו״ת דבר שמואל סימן קמ״ט על שביטל להמנהג להפסיק ביום א׳ של פסח ובש״ע בחזרת מוסף בפיוטים ובקשות של טל ומטר ע"ש ואם זה בחזרת מוסף לכ״ש בברכות ק"ש שאסור להפסיק וז״ל הריב״ש בסמן ע״ה בקיצור: וכן ראיתי לרב רבינו ניסים שלא היה אומר קרובץ עם הצבור בברכות ק״ש שלא להפסיק ואין הדור דומה יפה לשמוע לקול מוכיח. עוד אעתיק לך בקוצר מה שכתב הרשד״ם חלק א"ח סימן ל"ד על אותם האשכנזים הדרים ביניהם ורוצים לשנות מנהג אשכנז למנהג ספרד ויש מוחים,כתב דטוב ויפה להניח המנהג ההוא ולאחז במנהג ספרד שידוע שבתפילות כמו י"ח שבחול ושבתות וי״ט ושבר״ה ויוהכ״פ אינו רואה בהן שינוי כלל כי תורה אחת לכולנו וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים טועה ואינו יוצא ידי חובת התפלה ואין הפרש אלא בפיוטים וקרובץ שאומרים בתוך התפלה וזה יוכל האדם לראות כי העדרם טוב לנו ממציאותן ובפרט בזמן הזה שאין אחד מעיר שיודע ומבין מה שאומר ולמה לא נלמד משלמה שתפילתו שהתפללאינו חידות ומשלים וכל יודע לשון הקודש יבין וכל התפילה הקבועה (מאנשי כנה"ג) היא כולה דברי צחות וכל המרבה דברים מביא חטא עוד האריך שם הרבה ־ והחו״י [חוות יאיר] בתשובה רל״ח על ענין הנ"ל אחר שהאריך בענין הזה כתב ואיך נפסיק אנחנו באמירת פיוטים ארוכים אשר לא ברוח הקודש נאמרו ואף כי נראה לי שלא תקנו הראשונים אשר בימיהם עדין לא היה דפוס לאמרו בצבור רק הש״ץ,ע״ש. ולי נראה שלא תקנוהו כלל לאמרו בצבור רק לעצמם תקנוהו הם היו יודעים מוצאה ומובאה בתלמוד ומדרשים כמו דיני הקרבת פסח ודיני עומר ובכורים ודיני מעשר שני במערבות ואזהרות לרשב״ג וכאלה הרבה שכתב בחו״י שאינו אלא כקורא פרק משניות או ש"ע אבל לא לאמרו בצבור שמצפצפים ומהגים בל ידעו מה ואף כמה לומדים אינם יודעים מה שידברו אלא ודאי שלא תקנוהו כלל לאמרו בצבור ובוודאי לא נעלם מהם מה דאיתאבגמרא ריש ברכות, בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש,ולמה לא תקנוה משום טרחא דצבורא הר י דלא תקנו פרשה קטנה משום טורח הצבור ואף כי אמירת פיוטים הרבה כאלה שלפעמים ע״י אמירתם זמן ק'ש עוברת ואל תאמר דווקא בחול הקפידו על טורח הצבור ומשום ביטול מלאכה נגעו בזה דהרי מצינ ו דאף בשבת שאין בו ביטול מלאכה להעם אפילו הכי חששו משום טורח הציבור דאיתא בסוכה נ״ה ע״א: ועוד תניא בחשה"מ בראשון היו אומרים הבו לה' וכו ואם חל שבת באחד מהם ימונו ידחו ופרש״י ידחו שיר המועד מפני שיר של שבת. הרי דדחו שיר של מועד ולא תקנו שיאמרו שניהם אלא דאי יחששו משום טרחא דצבורא אפילו ביום שאין בו ביטול מלאכה להעם ועוד ראיה מגמרא דברכות כ"א גברא בר חיובא הוא ורבנן הא דלא אטרחוהו משום הטורח , הרי דבדין היה להתפלל בשבת י"ח ברכות של חול ורק מפני טורח לא אצרכוהו .ובשביל זה כתב הגאו ן בעל פנים מאירות בחלק ראשון סימן ס"ג בזה הלשון: ראיתי בקצת מקומות שנהגו לומר בשמיני עצרת אחר התפלה מזמור למנצח על השמינית והוא על פי תוספות בסוכה דף מ״ז ע״א ד"ה שיר שמשמע כן בירושלמי ובמסכת סופרים ופעם אחת חל ש"ע בשבת ואמרתי דראוי לדחות מזמור זה ולאמר רק מזמור של שבת והראיה מגמרא דסוכה הנ״ל דאמרו ימוטו ידחו וא"ל שיאמרו שניהם דא״כ אמאי ימוטו ידחו יאמרו שיר של שניהם אלא ע"כ משום טרחא דצבורא לא רצו לאומרם , ומכאן תשובה לאותן אשר תקנו כמה מזמורי תהלים אחרי התפלה ולא חשו לטורת הצבור ע״כ אין לומר אחר התפלה רק מזמור אחד בשביל ק״י[קדיש יתום] ע כ ״ ל .
הרי חזינן דשיר זה של ש״ע [שמיני עצרת] הוא מגמרא ירושלמי ואפילו הכי בשביל טרחה דצבורא דחו אותו מכל שכן בפיוטים האלה אשר כמה גדולי הראשונים מיחו במירתם משום הפסק ומשנה ממטבע שטבעו חכמים פשיטא שיש למנוע מלאמרם ולא לחנם אמר המלך החכם, שמור רגליך כאשר תלך בית אלהים על כן יהיו דבריך מעטים.
שאלה ט'
[עריכה]ועתה לך נא ואקחך אל מה שכתבו בעניין אמירת יהי רצון אשר שאלת ממני על מה שתקנינו שלא לאמרו וז״ל חו״י בתשובה סימן ר״י אחר שהאריך מאוד בענין הקבל: כ"ש שירחיק מלומר תחינות ובקשות שנזכר בהם שמות וספירות המיוסדים על אדני הקבלה שפשטן של דברים מורים פירוד וגשמות חלילא ושאלני אחד שאפרש לו מה שכתב המסדר התפילה לומד קודם הנחת תפילין וציצית וכהנה בכמה דוכתי לשם יחוד ואמרתי שלא נתקנו כ"א לת״ח מופלגים בתודה ולא נח דעתו בזה עד שאמרתי לו שיאמין לי בהן צדקי שגם אני אינני מבין תכלית דבור דברים האלה ע״ש שהאריך הרבה בדבר זה וז״ל שבות יעקב בספרו חק יעקב בסימן תפ״ט: וחדשים מקרוב באו והדפיסו נוסח ספירת העומר עפ״י הסוד וכוונת הספירות וכה״גבהקפת לולב אומרים פסוקים על סדר כוונת האר״י וכה״ג הרבה ליקוטים ממקובלים ונתפשט דבר זה בעיני ההמון וכאילו כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול ובאמת לא נאה לכסיל כבוד וכבוד אלהים הסתר דבר וכיוצא בזה כתב מהרש״ל בתשובה עכ"ל.
ואל תאמר אם לא יועיל אמירת דברים כאלה לא יזיק טועה אתה בדבר זה כי הזיק תזיק ושנית הזיקא הבט נא וראה מהשכתב הגאון המפורסם מוהר"ר יחזקאל לנדא אב"ד דק״ק פראג זצ"ל ה"ה בספרו הנחמד והמפואר נודע ביהודה בתשובה צ״ג וז׳״ל, ואשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב באו שנתפשט ונדפס בסידורים בזה אני משיב עד שאתה שאלני נוסח אמירתו טוב היה לישאל אם נאמר ני טוב באמירתו וכו׳, וזה רעה חולה בדורינו שעזבו את תורת ה׳ ומקור מים חיים תלמוד בבלי ירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם לאמור אנכי הרואה ובעבורי העולם מתקיים ולי נפתחו שערי השמי אלו הם מחריבי הדור, ועל הדור הזה אני אומר צדיקים ילכו בה וחסידים יכשלו בם והרבה היה לי לדבר בזה אך כשם שמצוה לומר וכו' והמקום ירחם עלינו עכ״ל .
שפתים יושק דברים נכוחים ובאמת רבתה המספחת הזאת בינינו בעו״ה יש אנשים אשר לא השביעו נפשם בצחצחות תורתינו הקדושה השופעת חיים טובה וברכה לבעלי עניים בתורה וערו מים במוסר ויראת ה׳ , וכל מנהגים שאין להם עיקר בתורה שבכתב ושורש בתורה שבע״פ רק משיחת נשים זקינות יסודן בהמה החזיקו עצמן לעשות כמצותן, יותר מדברי תורתינו הנתונה לנו מרועה נאמן ויותר מן המצות ואזהרות וגדרים שגזרו חכמינו ז"ל חכמי התלמוד, מהם אשר קבלום איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, ומהם התקנות והגדרים אשר תקנו לפי המקום והזמן כאשר גזרה חכמתם והן המה הלימודים אשר חייב כל איש מישראל ליודעם כי מבלעדם לא יגיע איש ישראלי אל ההצלחה המיועדת. אבל הדור הזה לא כן ידמה כי המה תופשים הטפל לעיקר ובדעתם השפלה על כל פשעים תכסה אמירת ועשיית דברים הרבה כאלה ובשפתם יכבדו ולבם רחוק ממנו . ושמו אחורי הדלת מצות ה׳ שבין אדם לבינו, ושבין אדם לחבירו כי נפשותיהם תאבה בלחם הקלוקל.
וכאשר תקינו ויבינו המנהגים הפחותים, אשר מנעוריהם בהם ישתרגו , יוסיפו עוד להמרות, ונקל לבבם הערל לעבור גם על התורה והמצות אשר נחלנו מאבותינו הקדושים כי רחוקים המה הנבזים האלה מחכמה, ודבר אין להם עם בינה, להבין ולהבדיל בין קודש לחול בין טוב לרע ובין אמת לשקר, ומק ר ה אחד לכולם ע"כ תפוג תורה אין דורש ואין מבקש אותה, וכרחל נאלמה בירכתי הבית דומיא כסתה פניה וכל הקלקול הזה לא נתהוה רק מאשר לא שמעו לקול מוריהם , כי חכמים המה בעיניהם,ונבונים נגד פניהם, והן המה המתקדשים והמטהרים לעשות כמעשה פנחס המקנא, ובקרבם ישימו לארוב אל נקי חנם, פערו פיהם על איש צדיק ומרשיעים ההוגה בתורה לשמה כי לא מחשבותיהם כמחשבות ולא דרכיהם דרכם טחו עיניהם מראות ומהשכל לבותם ע"כ במר תילל נפשי נוחם יסתר מפני בראותי ריב וחמס בעיר ירהבו נער בזקן ונקלה בנכבד ותורתינו הקדושה תרד פלאים.
ולאמת הדבר עוד אעתיק לך מה שראיתי בספר תשובה מאהבה , נדפס מחדש לחד מתלמידי הגאון בעל נודע ביהודה וז"ל,ומעיד אני עלי שמים וארץ שראיתי אחד היה רוצה לברך על אתרוג המהודר של רבינו הגאון האמיתי זצ״ל וכאשר ראה שאותו פלוני אומר יהי רצון קודם נטילת לולב הנדפס במחזורים ובלקוטי צבי כעס ורגז ואמר בקצף גדול האומר יהי רצון איני מניחו לברך על אתרוג שלי.ולא הניחו לברך, עכ״ל ע״כ גם אני אומר יהי רצון שלא יאמר עוד יהי רצון.
הלא טוב לנו להתפלל תפלה הקבועה מלה במלה ולומר מזמור תהלים בכוונה רצויה וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה ולהעלות על לבנו בעמדנו בבית ה׳ בחצרות בית אלהינו לפני מי אנו עומדים ולפני מי אנו מתפללים וליראה את ה׳ הנכבד והנורא לדבקה בו לשמור מצותיו חוקותיו ומשפטיו ולהחזיק במדות טובות ולאהוב את כל אדם כמוהו כי אב אחד לכולנו ומבטן אחד יצאנו ואל אחד בראנו המקום יהפוך לבבינו לטובה ויקוים בנו מהרה,כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
שאלה י'
[עריכה]עוד שאלת ממני כעת שחננו ה' ברוב רחמיו וחסדיו להיותינו יושבים במדינתנו בשלום ובשלוה ואין פגע רע ואחינו בני ישראל הדרים במלכות וועשטפאנלען[וסטפליה] יושבים השקט ובטח הארץ רחבת ידים לפניהם ככל שאר יושבי הארץ מה נאמר ובמה נצטדק באמרנו הרבה תפלות ופיוטים וסליחות הנעשים בעת השמד ר״ל בעת אשר באמת היינו בין העמים להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה?
תשובה
ברוך אתה לה׳ שעוררת על דברים אשר דורש אין להם והכל הולך אחר הרגיל ואין איש שם על לב להסיר המכשול הזה מבינינו וגם יכול לבוא לידי סכנה בקום עלינו רשעי ארץ להלשין עלינוומלבד שהוא שקר ים אשר לא יכון לנגד עיניו אלא שהוא כפוי טובה נגד המקום ברוך הוא אשר ראה את ענינו ואת לחצינו ונגד המלך והשרים היושבים ראשונה במלכות ותחת שמוטל עלינו לתת שבח והודיה למקום על כל הטוב אשר גמלנו ואשר סר חרפת עמו ונתן בלב המלך והשרים להטיב עמנו בכל מילי דמטיב,אנו מתפללים תפלות כאלה המעוררים שנאה בין העמים ובמה יודע איפוא כי מצאנו חן בעיני מלך מלכי המלכים ובעיני המלך אם לא בהכרת הטובות אשר עשו עמנו! לא כן אתנו יושבי קונסיסטוריום אשר המלך יר״ה בחסדו שם על שכמנו הנהגת עבודת ה׳ בחצרות בית אלהינו, שמנו על לבנו את כל הדברים האלה והנהגנו במדינתנו שלא לאמר עוד, זולתות ואיזה פיוטים וגם תפלת הבט שאנו אומרים בכל ב׳ וה׳ אחר תחנון שקרוב לודאי לא נתקנו אלא בעת הרג רב ושמדות ולא נודע מי תקנהו וכבר נצטוינו מדבר שקר תרחק, וכיוצא בזה מציגו בגמרא דיומא דף ס״ט ע״ב: משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר גוים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר הגבור וכו׳ ופריך הש״ס האיך עבדו הכי ועקרו תקנתא דתקן משה ? אמר ר״א,מתוך שיודעין בהקב״ה שאמיתי הוא לפיכך לא כזבו בו ופירשי׳ שהוא אמיתי, מסכים על האמת ושונא השקר ע׳״כ.
הרי לעקרו מה לתיקן משה והוא מגדולי שבחי הקב״ה ואפ״ה לא אמרו כלי שלא לאמר שקרים אשר לא יכון לפני מי שחותמו אמת, על אחת כמה וכמה בדברים כאלה שהם שקרים וכפותם טובה וגם אפשר להביא אותנו לידי סכנה פשיטא שיש למנוע מלומר תפלות כאלה, עוד מצינו כזה בגמ׳ דבברכות דף פ״ב ע״א דתנן אלו מביאין ולא קורין אמר לי׳ ר״א ברי לר״א מכדי פסוקי נינהו ליקר ? אמר ליה משום דמחזי כשקרא ע״ש פירש״י הרי קפדו שלא לקרא אפי׳ פסוקים בעלמא משום דמחזי כשקרא.
ושמעתי שיש מתחסדים לומר שתפלת הבט וכדומה היא על מה שקרה לנו בימים העוברים. וזה שקר מפורסם כידוע לכל מבין וגם המתרגמים מתרגמין על ההוה וגם יגיד עליו רעו ארחת זרים, וחוסה וכו', ועוד שמעתי מחכמים בעיניהם שאמרו האף שתפילות האלה באמת אין להם שחר ליושבי מדינת אשכנז היושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנה אמנם היא תפלה שאנו מתפללים על אחינו שבברברייא וכדומה אשר עדיין הם לבוז ולחרפה. ואינם כדי להשיב על טענותיהם מלבד הלשון וסתירת דברי אלה כן משמע וגם למה לנו להכניס עצמנו בדחוקים כאלה הקרובים להפסד ורחוקים משכר הלא בלא״ה אנו מתפללים בכל ב׳ וה׳ עליהם באמרנו אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ושביה וכו'.
ובוטח אני בכל מי שיש לו עינים לראות ואזנים לשמוע יראה כי כל המעקשים האלה המעוררים מדנים בין האחים המה מעדת קרח אשר כל קנאתם למחלוקת שלא לשם שמים וכל מי שיש בידו למחות באמירת תפילות ופיוטים כאלה ואיננו מוחה, הקולר תלוי בצווארו ואנחנו נקיים מה' ומישראל.
הנה השבתי ת״ל על כל שאלותיך, ואם יש לך לישאל עוד שאל בני ואני אשיבך כי על כל מה שעשינו ותקננו יש לנו ראיות חבילות מש״ס ופוסקים וגם אתה כשתעיין היטב בפוסקים תמצא טעם נכון עליהם מלבד הטעם הגלוי לכל ירא אלהים להשבית מבינותינו כל הדברים המביאים בבהכ"נ לידי מחלוקת ושררה ואם רבים קמים עלינו, ופערו פיהם לבלי חוק לתת אותנו כמתעתע אל תפן אליהם ואל תשמע לדבריהם כי זה דרכם כסל למו להתכבד בקלון חביריהם, ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא אפתח פי, כי כבר הכניעוני השנים והמקיים ואף אם יכתבו עצי מרורות אשים מחסום לפי ולא אשים חורפי דבר כי אם ישים האדון מגמת פניו שיכעוס ויקצוף,על כל מי שיסכל האמיתיות לא ימנע באמת מן הכעס תמיד וכל ימיו יהיו מכאובים וכעס ענינו ואין זה ראוי ואני מוחל על כבודי ומותר על עלבוני אבל היטב חרה לי ששמת בלבך להתעצב על זה ואתה כשתלמוד בע״ה ותדרוש ותחקור ותבין מה שיתחייב להבין ותטיב העיון ותסתכל בלימודך וגם תועיל לזולתך יהיה יותר טוב לך ממה שתעמוד להתגבר ולהתנצח כנגד אלו, וכ"ש רבינו הגדולהרמב׳״ם לתלמידו ר' יוסף ברבי יהודה על כיוצא בזה וע״ש היטב ואין ספק אצלי שאז תנוח נפשך וישקוט לבבך נאות נפשך וכנפש אחיך הדורש שלומך תמיד.
- מנדל שטיינהארט
הערות המגיה - וואלף היידנהיים
[עריכה]הערה 1: (*) אמר וואלף היידנהיים המגיה, הן זאת מצאתי להרמב״ם באחת מאגרותיו שהשיג לשואלים ממנו על דבר ההליכה בנהרות גדולות בשבת ו״ל: תשובה-אין הפרש בין ההליכה בימים המלוחים וכו', אבל מה שזכרתם מהתלותם במנהג המנהג ידוע הוא דבר שצריך להזהר בו מאוד, ובביאור אמרו ז״ל דברים של התר ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם אבל צריך לתנאי שבארו התלמוד הירושלמי והוא שצריך לידע שאותו דבר מותר ואוסרו על עצמו מצד שמדקדק על עצמו אבל אם היו אנשי אותו המנהג חושבים בדבר המותר שהוא אסור והם מתמידים על מחשבת האיסור בו וכ״שכ אם נמחבר בו היקש מיוחד שדמה להם אסורו ואז אין ראוי להניחם בזאת המחשבה בשום פנים אבל צריך למחות בידם ומודיעים להם שזאת שחשבו נו שהוא אסור הוא מותר ונפל לה ׳באסור טעות', לפי שאין ראוי לקבוע הטעות בשום• פנים, ואין הפרש בזה בין אסור,המותר והתרת האסור.וכו', עכ״ל.
הערה 2: (**) אמר וואלף היידנהיים המגיה:אחרי שהרשות נתונה מאת הרב החכם המחבר נר"ו להמציא תרוץ יותר מורווח, אמרתי אחוה דעי אף אני. הברייתא הזאת נישנת בשלושה מקומות ובשלושה לשונות משונות ומשמעות כל חדא וחדא דלא כמשמעות אחריתא.תניא חדא (בפסחים) דברים המותרים ואחרים נהגו בהם אסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם עכ"ל הברייתא ותו לא מידי ,ומשמעות לשון זה הוא כדאוקמה רב חסדא, בכותאי ודדמי להון דלאו בני תורה ומשום דמסרכי מילתא של קולא ומזלזלין ביותר, ולכן בפניהם דוקא הוא דאי;אתה רשאי להתירם לך אבל שלא בפניהם או אפילו בפניהם אם הם בני תורה מותר כמפורש שם ,וכן הלכתא. תניא אידך (בפרק שני דנדרים) דברים המותרים וכו' אי אתה רשאי להתירם לפניהם (כן גירסת רש"י וגם הרא"ש בפסחים לפניהם ונכון הוא) משום שנאמר לא יחל דברו עכ"ל ומשמעות לשון זה כמו שמבואר בירושלמי דברים המותרים ואחרים שיודעים שהם מותרים נוהגים בו איסור מצד חומרא ודקדוק אי אתה רשאי להתירם לפניהם ולבטלם משום שנאמר לא יחל, וזה בל יחל דרבנן וכן הלכתא. ותניא אידך (בפרק י"א דנדרים) דברים המותרים וככו אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלם משום שנאמר לא יחל דברו וכו', ולשון זה כולו מוקשה דלא ראשו סופו ולא סופו ראשו וקשה מדידיה אדידיה וכו' וכמדמסיים משום בל יחל נתברר שמה שאחרים נהגו בו איסור הוא מצד נדר או מנהג דדמי לנדר, ומדאמר לשון אי אתה רשאי לנהוג בו היתר ולא אמר כלשון אידך ברייתא להתירם לפניהם משמע מיניה שאתה בעצמך אין לך רשות לנהוג בו היתר לעצמך כדי לבטלן, וזה דבר שאין לו שחר כי מאי אכפת לן בנדר או מנהג שאחרים נהגו בו איסור לעצמן, ואיזה ביטול יש כאן, ואין לומר שהנדר היה באופן שנהיה גם אנחנו מודרים מהדברים כגון מי שנדר והדיר פירותיו או חפציו וכל דבר שהוא ברשותו להדיר, א״כ האיך קרי להו דברים המותרים? ועל כרחינו צריכין אנו לומר שהברייתא מיירי בנדר שיש בו הפקעת שעבודא דיליה כגון אשה שנדרה שלא להציע מטתו של בעלה או שלא למזוג לואת הכוס ודדמי להון שהם דברים המותרים מצד מה דלאו כל כמיניה ואסורים מצד מה משום ליתא דבל יחל , ועל לשון זה שבברייתא זאת שפיר שאל התלמוד מאן תנא וכו ' מני ר"ג היא וכו' ,אחרי שברייתא נישנת אליבא דר״ג לכן אידחא לישנא דברייתא זו איקבע להלכתא לישנא דברייתא אחריתא בפרק שני דנדרים שהוא עולה לכולא עלמא. ונראה שזה שדייק הרא״ש בפרק מקום שנהגו נבאומרו בהעתקת הברייתא הזאת כדאיתא בפרק שני דנדרים ולא אמר כדאיתא בנדרים או כדאיתא בפרק שני ובפרק י״א דנדרים כי להורות בא דלשון הברייתא דפרק שני לחוד איקבע להלכתא ודפרק י״א אידחא. כן נראה לי פירוש שמועה זו בבירור וכל דברי הפוסקים הקדמונים למר כדאית ליה ולמר כדאית לי על מקומה יבואו בשלום.
הערה 3: (***) אמר וואלף היידנהיים המגיה: האי עובדא דבני בישן מלבד מה שהקשו מיניה לדינא הוא קשה מתחלתו ועד סופו,שאמר כי בני בישן לא הוו אזלי מצור לצידון, ומה לבני בישן היושבים על הירדן אצל צור וצידון היושבים על הים ומה רחוקים מהם דרכך שלשת ימים כנימר לקמן, והוי לי למימר בני ביישן לא הווי אזלי ממקומם למקום אחר במעלי שבתא אפילו דרך מועט. גם תשובת ר״י היא זרה מכמה פנים,שאמר כבר קבלו אבותיכם עליהן שנאמר שמע בני וגומר, דמשמע מניה שאבותיהם הם שכבר קבלו עליהם משום שנאמר לא שהבנים חייבו לנהוג כן משום האי קרא , שאילו הייתה כוונתו כך הוי ליה למימר ונאמר שמע בני וגומר; ועוד שלא מצאנו בשום מקום בתלמוד שסמכו חיוב מנהג האבות לבנים על האי קרא אבל אמרו הזהרו במנהג אבותיכם אקרא משום כך וכך, ואמרו נהרא נהרא ופשטיה ולא אסמכוהו אקרא, ואפילו תימא שמ"מ כוונת ר"י היה כך ואסמכיה אהאי קרא,א״כ היה די לו להזכיר רישא דקרא שמע בני מוסר אביך, ולאיזה צורר הזכיר סיפא דקרא ואל תטוש תורת אמך? ועוד לא ידענו היכא רמיזא במוסר אביך מנהג אביך, ולמה לא הזכיר להם הכתוב נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך,תנינא דמשלי סימן ו',ובמקום אחר מצאנו מדרש רז״ל שדרשו מוסר אנין לשון מסירה ואמרו שמע בני מוסר אביך מצוות דאוריתא שנמסרו לך בסיני מפי הגבורה , ואל תטוש תורת אמך מצוות דרבנן, ומדרש זה ודאי נתיסד על ההנחה שהניחו במסכת ברכות לה' ב' וסנהדרין ק״ב א׳ אין אב אלא הקב״ה ואין אם אל כנסת ישראל. מכל הלין כשמע שהאי עובדא איננו כפי המובן ובתחלת ההשקפה אבל יש בו עניין צריך שנדעהו. לכן נ״ל ברור שמעולם לא עלה על דעת בני בישן להיות מתחרט על מנהגם ולבקש התרה עליו, אבל חשבו שאינם זקוקים למנהג מקומם כשהם במקום היתר,גם תשובת ר"׳ לא היה כלל משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור, אבל משום נותניו עליו חומרא המקום שיצא משם. ונתבאר זה ע״פ מה שאמרו ז"ל במסכת שבת י"ט א׳ אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת , ומצור לצידון מותר אפילו בערב שבת עכ"ל )ונשנה ההלכה בילמדנו וברכות ריש פ' שלח לד אלא ששם מסיים ומצור לצידון וכיוצא בו מותר לו לפרוש אפילו בע"ש מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, בד״א בשלוחי הרשות וכו', (ולי זה נראה כמתנגד אל לשון הרב ב"י בא"ח סימן רמ״ח). והנה ספר לנו התלמוד כי רק בני בישן לחודא היו נהיגי דלא למיזל מצור לצידון אע״פ שכולא עלמא דהון תמן אזלי, וזה מפני שבני בישן היו נוהגין במקומם שלא להפליג בספינה בע״ש כלל וכלל ולכן כד הווי אזלי לשוק דצידון ואיתרמי דאתו לצור במעלי שבתא לא הוי אזלי מתמן לצידון אע"פ שצור וצידון היו מקום היתר,ואתו בייהו לקמי דר״י (בצדון כדאיתא בברכות ל״ג א׳ גם כתובות ז' א') ואמרו לו אבותינו אפשר להו. כלומר אבותינו עשו כאן לפנים משורת הדין לכי שהיה אפשר להון, אנן דלא אפשר לן מאי, כלומר מה אני כאן במקום היתר? ועליה השיב ר"י כבר קבלו אבותיכם כדינא שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך שפרשו תורת כנסיה שלך והיינו מקומך, ומהאי קרא נפקא חיוב קבלת חומרא המקום שיצא משם כדאיתא בהדיא חולין דף צ"ג ב' א״ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך , ופירש רש"י מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגים בו איסור עכ״ל, זהו הנראה לי עיקר בפירוש שמועה זו ובו יתישבו כל הדקדוקים,וגם כל מדרשי רז"ל הנאמרים בענין זה יחדיו יתאחדו ולא יפרדו וכולם על יסוד אחד הם נשענים. וזהו ג״כ שיטת הרמב"ם ז״ל בסוף הלכות שבת שאמר ומצור לצידון ויוצא בו מותר. אבל במקום שנהגו שלא להפליג כלל אין מפליגין עכ״ל. ור"ל שאיננו מנהג בטעות שאילו כן היה צריך ר"י למחות ביד בני נישן ולא להניחם על זאת המחשבה המוטעת כמו שכתב רבינו בתשינה שהזכרתי לעיל. אולם מה שאמרתי כי בני בישן היו יושבין על הירדן דרך שלשת ימים מצור, דבר זה ודאי צריך ביאור כי לאו כולא עלמא חושננא דעלמא ידע, לכן דע כי מדרך רז״ל להבליע התי״ו ולומר בי תמורת בית כמו בי תפילה (גיטין ל״ט ב')שהוא ביתתפילה, וכן בי כסי (סוכה לד א')שהוא בית הכוסות, ורבים דכוותהון כגון בי דרא, בי הלולא, בי ציבי, בי תמר, בי דגים , ואמרו(מגלה כח ב' )מאי בי רבנן? ביתא דרבנן; ועל המנהג הזה קראו לכרך גדול הידוע בשם ביתר וצ״ל בית תר כדאיתא בהדיא בשיר השירים רבא דף יט ב׳ בפסוק עד שיפוח היום, ועל ההיקש הזה הבליעו הת״ו של בית שן ) הנזכר בספר ש"א סימן ל״א פסוק י' וי״ב גם ש״ב כ"א ב'( וקראו לו בישן )והוא בית שאן בשאר קריא( ודכל זה בפירוש איתמר במסכת מגילה כ"ד ב׳ היפני ובישני )כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן( לא ישא את כפיו, תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי חיפה וכו', עכ״ל הרי לן בהדיא כי בישן היא בית שאן, והמיוחס למקום חיפה ובישן נקרא חיפני ובישיי כמנהג לשון עברי כמו שמצאנו במקרא אחיה השילוני מן שילה,ומשפחת הדני מן דן וסננלט החורוני מן חורון ודומיהם, וזהו לדעתי ג״כ זית בישני שהזכירו במס׳ פיאה פ״ז מ״א ור"ל זית הבא מבית שאן והיה לו שם כי בית שאן ארץ שמינה מאוד כדאיתא במסכת עירובין דף י"ב ב׳ בא״י הוא בית שאן פתחו, ובמסכת כתובות קי"ב ב׳ אמר ר"מ אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עשה שבעין כורין, גם בב״ר ריש פ' י״ט וסוף פ׳ כ' כלי פשתן הדקין הבאים מבית שאן. ומה שאמרתי כי בית שאן יושבת על הירדן ידוע מסיפורי בעלי המסעות גם הוא מפורש בקרא בהדיא דכתיב בית שאן אשר אצל צרתנה )מ״א ד יב( וכתיב בככר הירדן יצקם בין סוכות ובין צרתן (שם ז מו)גם בספר יהודה המכבי (ספר א׳ סי׳ ה׳ פסוק כ״ב)ויעבור את הירדן ויעמוד בככר נוכח בית שאן,וכ״ה ביוספון, ולפי עדות בעלי המסעות ההנדסיים הנה בית שאן ברוחב העולם ל״ב מעלות ואיזה דקים וצור ברוחב ל"ג מעלות ואיזה דקים מלבד מהבדל שביניהם באורך לכן הם רחוקים זה מזה דרך שלושת ימים,והכל שריר וקים. ואולם הארכנו מעט בזה כדי להורות לתלמידים עד כמה מן הדיוק והדקדוק אנו צריכן במאמרי רז״ל גם במליצותיהם גם במנותיהם כדי להעמידם על בורים ולהנין דברי חכמים וחידותם.