דברים רבה י א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דברים רבה · י · א · >>

הוסף ביאור

א.    [ עריכה ]
הלכה: אדם מישראל שהיה חושש באזנו, מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת? כך שנו חכמים: כל שספק נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן, אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת.

רבנן אמרי: מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך? הטה אזנך לתורה, ואת נוחל חיים, מנין? שנאמר (ישעיה נה, ג): "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם". א"ר חנינא בר פפא: כל מי שמסיר אזנו משמוע תורה - תפלתו נמאסת, שנאמר (משלי כח, ט): "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה".
רבי לוי אמר: האוזן לגוף כקינקל לכלים. שכן הקינקל כמה כלים ניתנין עליו ואת נותן מוגמר תחתיו - וכולם מתעשנים. כך מאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם הזה על ידי האוזן - כולן חיין, מניין? שנאמר "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם". אמר הקב"ה: אם הטית אזנך לתורה - כשתבא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך, כשם שהטית אזנך לשמוע דברי תורה. ומהיכן את למד? ממשה רבינו, שע"י שהטה אזנו לתורה - בשעה שבא לפתוח בדברי תורה, נשתתקו העליונים ותחתונים והאזינו דבריו, מנין? ממה שקרינו בענין: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְגוֹ'".