דברים רבה ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

א.    [ עריכה ]
הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם. למדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות אמר רבי חייא בר גמדא לפי שכתוב (משלי ג, יא): "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" אל תעש את התוכחות קוצין קוצין אלא אחד קורא את כולן.

ד"א דבר אחר - פירוש נוסף למה אין מפסיקין בקללות א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר הקב"ה אני כתבתי על כבודי (תהלים צא, טו): "עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה" אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך כיצד אם יקראו את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך ב"פ לפניה ולאחריה אלא אחד קורא את כולן.
רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר מנין ממה שקרינן בענין "רְאֵה אָנֹכִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם וְגוֹ'":