גור אריה על רש"י בראשית י
<< · גור אריה על רש"י · בראשית · י · >>
[א] תירס זה פרס. דכיון דמדי ופרס קרובים זה לזה, והזכיר הכתוב "מדי" - והיכן הזכיר פרס, דפרס ומדי נראה שהם משורש אחד, שהרי בכתוב נמצא כי פרס מדי כאילו הם אומה אחת, דמלכות אחת הם, כדמוכח בכמה דוכתי:
[ב] להמריד כל העולם. דאם לא כן "החל" למה לי, הוי למכתב 'הוא היה גבור ציד הראשון', אלא דהוא התחיל להמריד כל העולם על הקב"ה, ובשביל שהיה כאן חלול כתב לשון "החל" לשון נופל על הלשון. ואם תאמר הרי כמה עובדי כוכבים היה לפני זה, ואיך יאמר בזה שהוא החל, אין זה קשיא, כי "החל להיות" גבור ציד, שצד דעתן של בריות (רש"י פסוק ט). ואין להקשות על דברי רז"ל (ב"ר כג, ז) - מאחר שדרך הכתוב שלא לכסות פשע הרשעים והחוטאים, למה לא כתב בפירוש שהיה רשע, דע לך כי כל מקום הכתוב מדבר בעבודה זרה סתם, ולא כתב בפירוש, מפני כי אין עבודה זרה דבר נגלה בימיהם, כי לא נודע עבודת השם יתברך לכל עד שלא היה נקרא עבודה זרה, ולכך לא כתב גם כן בפירוש, וכתב "הוא היה גבור ציד", כלומר שבחו של נמרוד להיות גבור ציד לפני ה'. ופשוטו של מקרא הוא שהיה מלך תקיף, וכן תרגם אונקלוס, מכל מקום בזה שמזכיר הכתוב תקפו וכחו לפני ה' תלמוד שהיה ממריד בהקב"ה, שאין שייך גבורה לפני ה',והוא החל להיות גבור לפני ה' במקום שראוי לו ההכנעה, זה רמז על שתוקף שלו תוקף המרד וענין מענין עבודה זרה, וכי בזה היה ממריד על הקב"ה, ולפיכך נקרא "גבור ציד", שהגבור ציד הוא בעל תחבולה וערמה, ואינו הולך דרך תם וישר, וזה היה גם כן אומנתו, ומדכתיב "לפני ה'" בא לומר שלא היה בלבד גבור ציד כמו שאר אנשי ציד, רק גם כן היה בעל תחבולה וערמה בדברים אלקיים עד שהיה ממריד הבריות בו יתברך. וכן בעשו כתיב (ר' להלן כה, כז) "איש ציד" נגד יעקב שהיה "תם" (שם), מזה תדע כי הציד הוא בעל תחבולות וערמה, יוצא מן היושר. והוא היה מלך הראשון, וסתם מלכות הארץ מתנגד למלכות שמים, ולכך לא היה חפץ הוא יתברך שימליכו ישראל עליהם מלך, וזה היה מלך הראשון אין ספק שהיה ממריד העולם עליו, ונאמנו דברי חכמים:
[ג] ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים. ובב"ר (לז, ד) אמרו - לא ידענו אם נינוה העיר הגדולה או רסן היא עיר הגדולה, כשהוא אומר (ר' יונה ג, ג) "וננוה עיר גדולה" אם כן נינוה העיר הגדולה. והקשה הרא"ם שתימה למה אינם מסופקים גם כן בכלח, ד"עיר גדולה" סמוך ליה, ואפשר לומר דמדהקדים נינוה לכלח שמע מינה דנינוה היא גדולה מן כלח, ואם כן על כלח לא קאי, אבל ברסן לא מצי להוכיח מדהקדים רסן - דהיא גדולה, דודאי צריך להקדים רסן דאיירי בה קרא. ואין זה סברא, דיותר מסתברא לומר דקרא קאי אסמוך לו, ויותר מסתבר דהכי פירושו - לא ידענו אם נינוה גדולה, דהא נינוה ידוע שהיא גדולה, או רסן, דכן משמע הכתוב "ואת רסן בין ננוה", ומתרץ כיון דכתיב "וננוה עיר גדולה לאלקים" יש לנו לומר שקרא הכתוב כאן "גדולה" מי שנקרא גם כן "גדולה" במקום אחר. ובתוספות פרק קמא דיומא (י. ד"ה איני) הקשו התוספות קושיא זאת, ותרצו דמדכתיב "היא העיר הגדולה", ולא כתיב 'העיר הגדולה', משמע דלא קאי אמה שכתוב סמוך לו, אלא אלפניו קאי, והיינו או רסן או נינוה, אבל בכלח הסמוך לו אין להסתפק, דהוי ליה למכתב 'בין נינוה ובין כלח העיר הגדולה'. אמנם לי יראה עוד דהכי פירושו - 'איני יודע אם נינוה כו, כלומר נינוה הכתוב היינו מסופקים בו אם היא עיר הגדולה, דיש לומר רסן היא עיר הגדולה, דמשמעות הכתוב דרסן עיר הגדולה דאיירי בה קרא, ולכך בודאי היה מסופק לך אם נינוה עיר גדולה, דשמא רסן עיר גדולה - דבה איירי קרא, ואף על גב דבכלח נמי איכא לספוקי, לא איירי רק בנינוה. והא דלא קאי רק על נינוה לומר דבה היינו מסופקים, ולא קאי על כלח, משום שהאמת דנינוה עיר גדולה, לכך נקט בלישנא נינוה, ורוצה לומר נינוה זאת הכתובה כאן, שהאמת הוא שהיא גדולה, היינו מסופקים אם היא 'עיר גדולה', משום שיש לפרש דרסן היא עיר גדולה, דקרא איירי ברסן, ומשמע דעל רסן קאי לומר שבנה עיר גדול, אי לאו שמצאנו מפורש במקום אחר דנינוה עיר גדולה, וזה פשוט:
[ד] שפניהם דומים ללהב. דכל שם אשר יש לו פירוש כזה, שהוא לשון להב וכיוצא בזה, על כרחך נקראים על עניין מה, דאין אדם קורא אותו בשם להב אלא אם כן יש לו שייכות, דאם לא כן למה יקרא אותו בשם להב - אחר שאין לו שייכות לו, בשלמא שאר שמות "ענמים" ו"לודים" וכיוצא בזה כיון דאין שום עניין נקרא בשם "ענמים" יש לקרא אותו בשם ענמים, אבל להיות קורא אותו בשם להבים - למה יקרא אותו בשם להבים, ולפיכך צריך לומר דפניהם דומים ללהב:
[ה] ואחר נפוצו משפחות הכנעני - מאלה נפצו משפחות הכנעני. פירוש דאין לפרש "ואחר נפוצו משפחות הכנעני" בכל הארץ, דלא שייך "נפוצו" כיון דהיה להם גבול, כדכתיב (ר' פסוק יט) "ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה סדומה", וכיון דהם מיושבים בארץ אחת - אין זה "נפוצו":
[ו] סוף ארצו וכו'. פירוש דאין לשון "גבול" רק על הסוף. ואין לפרש על כל שטח המקום שיהיה נקרא "גבול", ויהיה פירוש "ויהי גבול הכנעני" כלומר שטח ארצו (קושית הרא"ם), וזה אינו, כי נמצא לשון זה דווקא על הסוף, כדכתיב (ר' שמות יט, כג) "והגבלת את ההר", וכן הרבה מאד, שמוכח כי הוא נאמר על הסוף ועל הקץ:
[ז] בואכה שם דבר הוא. ואינו כינוי, דלמי יהיה כינוי זה, אלא שם דבר הוא, וה"א הוא נוסף:
[ח] ולי נראה. פירש דלעולם הכ"ף הוא לנוכח, ומה (שהקשה) [שקשה] דלמי קאי כ"ף הנוכח, כך פירושו, כאדם האומר לחבירו גבול זה מגיע עד אשר תבא לגבול פלוני:
[ט] אף על פי שנחלקו כו'. דאם לא כן יקשה לך למה לי "למשפחותם ללשונתם בארצותם", אלא לומר לך אף על גב שהם וכו' - אלו כלם בני חם הם, והשתא אתי שפיר:
[י] אבי כל בני עבר - הנהר היה שם. דאין פירושו שהוא "אבי כל בני עבר" שהוא בן בנו, כדכתיב (ר' פסוק כד) "ושלח הוליד את עבר" (קושית הרא"ם), דמאי שנא עבר דנקט, שהוא אחד מבני שם, משאר יוצאי חלציו של שם, שיאמר שהוא 'אבי כל בני עבר' - משיאמר שהוא 'אבי בני ארפכשד', או שאר שהם מיוצאי חלציו של שם. ומה שהוסיף 'היה שם', שלא תאמר "ולשם ילד" פירושו דנולד לו בן שהיה אותו בן אבי כל בני עבר הנהר, דזה אינו, דהוי להזכיר את הנולד קודם ואחר כך יאמר "אבי כל בני עבר", ועוד - דלא ידענו מי הוא אותו הנולד, שלא הזכירו הכתוב, אלא "אבי כל בני עבר" קאי על שם, ולשון "ילד" דכתיב בלשון יחיד - רצה לומר ילד זרע - עד שהיה אבי כל בני הנהר:
[יא] שהרי בן ת"ק שנה וכו'. פירוש דאין לומר דהא דכתיב (ר' לעיל ה, לב) "ויהי נח ת"ק שנה" היינו כשפסק להוליד (הערת הרא"ם), דאם כן יהיה הקטן שבבניו כשבא המבול בן ק' שנה, וזה לא יתכן, דהא שם היה בן מאה - שנתיים אחר המבול (להלן יא, י). ואין לומר דחם נולד בן ת"ק, ושם בן תק"ב, ויפת בן תק"ג, ושם גדול מיפת (קושית הרא"ם), דודאי או יפת הגדול או שם הגדול, אבל שיהיה חם הגדול זה לא יתכן, דהא כאן כתיב "אחי יפת הגדול", וסתמא כתיב, דמשמע הגדול בכל הבנים, כיון דלא כתיב 'אחי יפת הגדול ממנו'. והרא"ם תירץ דודאי כיון דסתם כתב לך תולדותיו, אם כן לא היו גדולים זה מזה רק שנה מחבירו, ומכיון דהיה שם בן מאה - שנתיים אחר המבול, אם כן נולד בן תק"ב, וממילא למדנו כי יפת הגדול - בשנת ת"ק, ואחריו חם בשנת תק"א, ושם היה הקטן - בשנת תק"ב. וכן אמרינן בסנהדרין (דף סט:) דכל אחד היה גדול מחבריו שנה. והאמת שכך איתא בגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט:), אלא שאני אומר דהא דקאמר שם 'שם גדול מחם שנה וחם גדול מיפת שנה' זהו באשר היינו סוברים דחשיב להו תנא דרך תולדותן, אז אמרינן דכל אחד ואחד גדול מחבירו שנה כמשמעות הכתוב, אבל לפי המסקנא דחשיב להו דרך חכמתן, והא דכתיב (ר' לעיל ה, לב) "ויהי נח בן ת"ק ויולד את שם ואת חם ואת יפת", ושם נולד בן תק"ב לנח, ויפת נולד בן ת"ק, שפיר מצינו למימר דחם נולד אחר שם, ולא ידענו מתי. וכן [נראה] מדברי רש"י, דכתב רש"י למעלה (ט, כה) 'ארור בנך הרביעי שיהיה משמש זרעם של אלו הגדולים', משמע דאלו ב' הם הגדולים, וכך היה; דיפת נולד בשנת ת"ק, ושם בשנת תק"ב, ובשנת תר"ב לנח היה שם בן מאה שנה, וזה "שנתיים אחר המבול":
[יב] נתבלבלו הלשונות. פירש דמשמעות הלשון דהארץ נתחלקה, שהיו חולקים הארץ ביניהם על ידי מעשה, כי אומה פלוני לקח לו גבול פלוני ואומה פלוני גבול פלוני, ואין זה, אלא נתבלבלו הלשונות, ומתוך זה נפוצו מן הבקעה ונתפלגו בכל העולם:
[יג] ואם תאמר באמצע ימיו. והשתא לא יהיה צריך לומר שהיה נביא, דיש לומר שקרא לו שם "פלג" כשנפלגה הארץ באמצע ימיו. אבל בסוף ימיו - לא שייך לומר שקראו לו שם בסוף ימים של אדם - כשמת:
[יד] שהיה ענו וכו'. דאם לא כן למה יקרא אותו בשם "יקטן", כדלעיל גבי "להבים" (אות ד):
[טו] על שם מקומו נקרא חצר מות. כדאמרינן בבראשית רבה (לז, ח) דהיו יושבי אותו המקום 'מלפין למימת', פירוש רגילים למות בכל יום: