גור אריה על רש"י במדבר לב

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · לב · >>

פסוק ג

[א] מארץ סיחון ועוג. פירוש, אף על גב שכתוב זה אחר מלחמות מדין (לעיל לא, א-יב), ויש להעלות על הדעת שהיו אלו המקומות ממדין, אחר שלא אמרו בני גד ובני ראובן אלא אחר מלחמת מדין, ואין הדבר כן, אלא מארץ סיחון ועוג היה, כדכתיב בסוף הפרשה "ויתן משה וגו'" (ר' פסוק לג):

[ב] כך שמה. בשתי תיבות "קדש ברנע". ומה שכתוב במקום אחר "קדש", דמשמע "קדש" לבד שם המקום, זה אינו, אלא 'שתי קדש הוי', אחד נקרא "קדש" לבד, והאחד נקרא "קדש ברנע" (כ"ה ברא"ם):

פסוק יב

[ג] חורגו של קנז היה וכו'. פירוש, מה שקורא אותו הכתוב "הקניזי", היינו משום שהיה חורגו של קנז. 'וילדה לו אמו של כלב את עתניאל', פירוש ראיה לזה, שהרי מצאנו בדברי הימים שעתניאל בן קנז הוא אחי כלב, ואם כן על כרחך צריך אתה לומר שעתניאל בן קנז הוא אחיו מן האם, וילדה לו אמו של כלב לקנז את עתניאל, והיה אחי כלב. ולפיכך קורא הכתוב כאן את כלב "קניזי" על שם חורגו:

פסוק יז

[ד] וישב טפנו בעודינו אצל אחינו. לא כמו מצב המקרא "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנום אל הארץ וישב טפנו בערי המבצר", דמשמע אחר שהביאו את בני ישראל למקום נחלתם, אחר ירושה, דאם כן יקשה למה יהיו אז יושבים טפם בערי המבצר, ולא קודם לכן. או מה יעשה טפם קודם לכן, בעת כבוש וחלוק. אלא פירושו 'בעודנו אצל אחינו', דהיינו מיד ישבו טפנו בערי המבצר וכו':

[ה] בערי המבצר שנבנה עכשיו. שהרי עדיין לא היו ערי מבצר, שהרי בנו אותם, כדכתיב בקרא (פסוק טז), אלא 'בערי המבצר שנבנה עכשיו':

פסוק יט

[ו] בעבר המערבי. פירוש, אף על גב דכתיב סתם "מעבר הירדן", היינו עבר הירדן המערבי, לא עבר הירדן סתם, דהא נחלתם גם כן בעבר הירדן היה, אלא מה שכתוב "מעבר הירדן" היינו בעבר הירדן המערבי. וקרא אותו "עבר הירדן" סתם, מפני שהיו ישראל במזרח של עבר הירדן, נקרא הצד השני שכנגדו "עבר הירדן" סתם וכו':

פסוק כד

[ז] מגזרת צנה וכו'. ונראה לי מה שלא כתב 'לצאנכם' האל"ף אחר הצד"י, וכתב לשון "צנה", שלשון "צנה" הוא נאמר על רבוי צאן, וכן "צונה ואלפים שתה" (ר' תהלים ח, ח), רוצה לומר רבוי צאן. ולפיכך כתב כאן "לצנאכם":

[ח] והיוצא מפיכם תעשו לגבוה. דאין לפרש "תעשו" על התנאי שהתנה עמהם, דלא שייך לומר "היוצא מפיכם תעשו", שהרי כך התנה עמהם, ומחויבים על כרחם לקיים התנאי, ולא היה לו לתלות ביוצא מפיהם. אלא שיצא מפיהם דבר נדר - לעכב עוד שבע שנים - זה תעשו:

פסוק כח

[ט] כמו עליהם ועל תנאם מנה יהושע ואלעזר הכהן. מפני שכל "צו" שהוא ממנה את האדם על דבר אחד, שהרי אצל צוואה שייך 'צויתי על דבר זה'. לכך אמר 'ציוה עליהם ועל תנאם'. ומפני כי לשון "להם" משמע שציוה אל שבט גד וראובן בעצמם, הוצרך להביא ראיה שהוא כמו "ה' ילחם לכם" (שמות י"ד, י"ד), שפירושו בשבילם (רש"י שם), דאין פירושו כמשמעו. אף כאן שציוה עליהם, שהצוואה עליהם הוא בשבילם. ומכל מקום לא רצה לפרש לגמרי כמו "ה' ילחם לכם", שפירושו 'בשבילם', אלא פירש 'עליהם ועל תנאם', מפני שאצל צוואה שייך לשון 'עליהם', שצוהו על דבר זה:

פסוק לב

[י] כלומר בידינו וברשותינו וכו'. כלומר, הא דכתיב "ואתנו אחוזת נחלתינו", לא שיהא נחלתם אתם, שהרי הם כאשר יעברו חלוצים יהיו בעבר הירדן המערבי, ונחלתם בעבר הירדן מזרחה (רש"י פסוק יט), ואם כן על כרחך צריך לפרש שיהא נחלתינו ברשותינו, ולא "אתנו" ממש. ומפני שכתב סתם "מעבר הירדן", ומשמע סתם עבר הירדן, וזה אינו, שהרי גם כן במערב - שהוא הצד שירשו ישראל נחלתם - נקרא "עבר הירדן" (פסוק יט), הוצרך לומר 'בעבר הזה'. אף על גב שפירשנו למעלה (אות ו) דסתם "עבר הירדן" הוא עבר הירדן מערבי, הכא שאני, דבעת שירשו הארץ יהיו בעבר הירדן מערבי, ויהיה סתם "עבר הירדן" בצד השני, שהוא במזרח, כמו שפירשנו למעלה (שם) סתם "עבר הירדן" מערבי מהאי טעמא:

פסוק לו

[יא] סוף הפסוק מוסב על תחלת המלה ויבנו בני גד את הערים האלו להיות ערי מבצר וגדרות צאן. פירוש, שאינו כפי מצב הפסוק - כי בנו את דיבון ואת עטרות וגו' שהם ערי מבצר, כי אם היו ערי מבצר לא היה צריך להם לבנות, אלא סוף המקרא [מוסב] על תחלתו, שהוא "ויבנו" (פסוק לד), וכאילו כתב 'ויבנו בני גד לערי מבצר את דיבון' (כ"ה ברא"ם):

פסוק לח

[יב] שמות עבודה זרה הם והיו האמוריים וכו'. הקשה (הרא"ם) [הרמב"ן], דהא כל הערים קראו להם שמות, כדכתיב "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו", והאי "ויקראו" על כל הערים קאי, אף אותן שלא היו על שם עבודה זרה, ואם כן מאי שינוי היה באותן שהיו נקראו על שמות עבודה זרה, כיון שכל הערים קראו להם שמות. והרא"ם תירץ, דאותן שהיו נקראים על שם עבודה זרה - קודם שבנה אותם קראו להם שם אחר, שלא יהא נקרא עליהם שם עבודה זרה. ושאר הערים לא קראו להם שמות עד שבנו אותם הערים:

ולפי דבריו, ראוי שכל ישראל - מיד שכבשו אותם - יקראו להם שמות אחרים, כדי שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה. ואחר שבנו בני גד ובני ראובן את הערים, קראו להם שמות מה שרצו לקרות להם, דלמה יש לתלות קריאות "מוסבות שם" - שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה - לבני גד ולבני ראובן, ולא לכל ישראל, אחר שכבשו כל ישראל את הערים. בשלמא אם קריאת השם היה אחר שבנו המקומות, ובני גד ובני ראובן בנו אותן, לכך בני גד ובני ראובן קראו להם שמות. אבל אם נאמר שקודם שבנו המקומות קראו להם שמות כדי שלא יהיו נקראים על שם עבודה זרה, היה ראוי שמיד שכבשו את המקומות לקרות להם שם כל ישראל, ולמה יתלה זה בבני גד ובני ראובן דווקא. ומדברי רש"י משמע שבני גד ובני ראובן קראו להם שמות, ולא כל ישראל:

ויש לתרץ, כי מה שפירש רש"י כי בני גד ובני ראובן הסבו שמות עבודה זרה שלהן, ולא תלה בכל ישראל, לפי שלא הוצרכו לקרוא להם שמות אחרים כאשר כבשו אותם מיד - קודם שירשו בני גד ובני ראובן הערים, מפני שהיו ישראל רוצים להניח הערים כמו שהם, ולא ליישב אותם בעבר הירדן. דודאי לא עלה על דעתם מתחלה ליישב את המקומות האלו, ושלא לעבור הירדן, שהוא עיקר ארץ ישראל, עד שבקשו בני גד ובני ראובן לשבת באלו הערים. וכן כתב הרמב"ן בעצמו בפרשת חקת (לעיל כא, כא), עיין שם. וכאשר היו רוצים ליישב בני גד ובני ראובן המקומות, אז קראו להם שמות אחרים שלא יהיו על שם עבודה זרה. ואחר שבנו את הערים קראו לכולם שמות אשר רצו לקרות להם:

ומכל מקום דוחק שלא יהיה חילוף השם אלא בשעה שבנו, ואם כן למה הוצרך הכתוב לכתוב "מוסבות שם", אחר שבלאו הכי היו קוראים לכל הערים שמות אחרים:

ולפיכך נראה, שדעת רש"י אף על גב שקראו לערים שמות אחרים, אי אפשר שלא יהיה נשאר שם המקום הראשון, שכן תמצא שמקום אחד נקרא בהרבה שמות, ואף אחר שנקרא בשם החדש - לא נתבטל השם הראשון. והוצרך להחליף שם הראשון שנקרא על שם עבודה זרה, לא שינוי גמור להיות קורא בשם אחר, אלא הסבו שמם הראשון, כמו "בעל מעון" שינו את השם במקצת, שנקרא 'אל מעון' (ר' ירמיה מח, כג, ורמב"ן כאן), ובזה יודע שלא יהיה נקרא בשם "בעל מעון". וזה יקרא "מוסבת שם", שכאשר יקרא שמות הערים - השם מוסב לשם אחר. אבל ערים אחרים שקראו להם שם אחר, אין מניעה לקרותן על שם הראשון גם כן. שכאשר נקרא בשם "ישראל" (בראשית ל"ב, כ"ח), נקרא גם כן בשם "יעקב", שנקרא לו שם אחר, וזהו נכון. אי נמי, כי הערים שהיו להם שמות עבודה זרה הם מוסבות לגמרי, שלא היו נקראים בשם הראשון כלל. ואילו הערים אשר בנו, אף על גב שקראו להם שמות אחרים, אינם מוסבות שם לגמרי מן שם הראשון, שגם בשם הראשון היו נקראים:

ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל, שלא כתב בפירוש מה היו השמות אשר קראו להם, שאין הכתוב רוצה להגיד לך רק שאין אלו השמות הניחו להם ישראל, שאין ראוי לקרוא בשם עבודה זרה, אלא הסבו שמם:

[יג] ואת שבמה בנו את שבמה. כלומר "ואת שבמה" קאי אמה שכתוב לפניו "ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה" (פסוק לז), וכן בנו את שבמה. ולאפוקי דלא קאי "ואת שבמה" על מה שכתוב בקרא בסמוך לו "ואת בעל מעון מוסבות שם ואת שבמה", שיהיה "שבמה" גם כן "מוסבות שם", דאם כן לכתוב 'את נבו ואת בעל מעון ואת שבמה מוסבות שם', אלא קרא רוצה לומר שבנו את שבמה. והשתא כל המקרא כסדר, שכל המקרא מדבר מה שבנו הערים האלה; שבנו את חשבון, וגם בנו את נבה ואת בעל מעון, שהם מוסבות שם, לפי שהיו נקראים על שם עבודה זרה. ובנו גם כן את שבמה, ולא היתה היא מוסבת שם, שלא היתה נקראת על שם עבודה זרה. וביש ספרים '"ואת שבמה" - בנו אותה בשמה'. ומפרשים שבנו אותה בשמה, ולא היתה מוסבת שם. וכדי שלא יקשה לך, הרי הסבו גם כן שם המקום, שהרי למעלה כתיב (פסוק ג) "שבם", וכאן "שבמה", אמר (רש"י) 'והיא שבם'. כלומר שהוא אחד עם שבם האמורה למעלה, שאין חילוק בין "שבם" ל"שבמה":