גבורות ה'/פרק נא
פרק נא[עריכה]
הא לחמא וכו' ה"ג ולא כהא לחמא דהא קרא כתיב (שמות, טז) למען יראו את הלחם אשר האכלתי אותם וגו'. מאמר זה סדרו חכמים ז"ל שיאמר כדי לפרסם ענין הלחם הזה, ושהוא לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים, שמפני שקבעו לסדר הגדה על הלחם כמו שדרשו לחם עוני שעונין עליו דברים לפיכך מתחיל בלחם וקורא קרואיו אל הלחם, כדי שיהיה נראה שכל מה שיאמר אח"כ הוא על הלחם שהתחיל בו, ואם היה מתחיל מה נשתנה לא נראה שהוא אומר דברים אלו על הלחם, וכשאמר הא לחמא וקורא את קרואיו אל הלחם ואח"כ מתחיל מה נשתנה אז נראה שהוא עונה על הלחם הדברים האלו. ולפי שאין זה רק דברי בעל הבית שקורא את הכל אל הלחם כדי לספר עליו הגדה, הוא בלשון שדרך לדבר אל בני ביתו בלשון ארמי:
הא לחמא עניא וכו'. יש לשאול למה נקרא המצה לחם עוני והרי אפשר שהיא נאה כמצת שלמה ועל שם מה נקראת המצה לחם עוני. וראיתי לקצת אשר רצו לפרש דברי הגדה הזאת דלכך נקרא עוני מפני שהיא נמוכה ואינה גבוה שהחמץ כאשר נתחמץ הוא נעשה גבוה ומצה היא נמוכה כמו העני הזה לכך הוא לחם עוני, הטעם השני פת המצה היא קשה להתעכל באצטומכא ולכך היא מאכל עני כדי שלא יתעכל המזון במעיו, וזהו שאומרים הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים פי' כי במצרים היו מצרים מאכילים את ישראל מצה כדי שיתאחר באצטומכא שלהם ולא יתעכל שדרך להאכיל המצה לעבדים העושין את העבודה, ע"כ דבריהם. והם דברים שיכחיש הכתוב והאמת, כי לא נמצא בשום מקום לא בכתוב ולא במשנה ולא בתלמוד שהמצרים היו מאכילים את ישראל מצה. ואדרבה בספרי אמרו בפרשת בהעלותך זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו' יש בענין שהמצרים היו נותנים להם דגים חנם, והלא כתיב לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם אם תבן לא היו נותנים להם חנם דגים היו נותנים להם חנם אלא חנם מן המצות. ועוד שהכתוב אומר (דברים, טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, ואם לחם עוני נקרא על שם שמאכילין אותו העני למה אמרה התורה תאכל עליו מצות לחם עוני שמאכילין אותו לעניים כי בחפזון יצאת, ולמה קרא אותו בשם עוני דאין ענין עניות במקום עשירות הגאולה. אמנם פי' הדבר כי המצה נקרא לחם עוני הפך מצה עשירה, שכאשר יש בה שמן ודבש נקראת עשירה כי הדבר הזה מעשיר הלחם, וזה כי העני שאין לו אלא עצמו ואין לו ממון רק עצמו וגופו, והמצה גם כן כאשר אין בה רק עצם העיסה שעצמות העיסה הוא המים והקמח וזהו עצמות עיסה ובזה הוי לחם עוני, ואם יש בו שאור או חמץ טעם השאור והחמץ הוא נוסף על עצם העיסה, וזה הוא יותר עשיר מן מצה עשירה כי מצה עשירה בשביל שיש בה משקה זה עשירות שלה, ואמנם עיסה שיש בה שאור או חמץ יצאה יותר מענין מצה שיש בגוף העיסה חמץ ולכך המצה היא לחם עוני. ואולי יקשה לך מה ענין העניות אל החירות והלא שני הפכים הם החירות והעניות. הלא דבר זה אין קשיא כי העניות בעצמו הוראה על הגאולה שאין ענין הגאולה רק שיוצא ואין לו שום צירוף אל זולתו, לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו ויש לו צירוף אל זולתו הוא האדון, לכך הדבר שיש בו עשירות אינו עומד בעצמו רק יש לו צירוף אל קנינו ואין בזה גאולה, אבל הדבר שיש בו עניות ואין לו קנין רק עומד בעצמו שייך בו גאולה, כי אילו היה המצה שהיא לחם עוני מורה על בני אדם שהם בני חורין היה לך לשאול והלא אין העניות סימן חירות כלל, אבל לחם עוני הזה הוא בא על עצם היציאה לחירות ועצם היציאה לחירות אינו כי אם בהסתלק ענין הצירוף שלא יהיה נמצא הצטרפות כלל וכאשר אין כאן הצטרפות אז נמצאת גאולה, ולפיכך צוה לאכול לחם עוני שהוא המצה בליל היציאה בעבור שאין במצה רק עצם הלחם ולא יצטרף בו דבר מן שאור והוא כמו עני, כדי שלא יהיה נמצא כלל שום צירוף בלילה שבו הגאולה ואז יקנו הגאולה שהוא סלוק הצירוף, אבל מצה עשירה אינו יוצא בה בעבור כי יש לזאת המצה צירוף והוא המשקה שנתן בה ואין כאן גאולה. ומזה תבין מה שהיה גאולתם בחדש הראשון דוקא, וזה כי אין גאולה רק כאשר נבדל מזולתו והוא עומד בעצמו ומזה תבא הגאולה, והחדש הראשון שאין בו התחברות זמן רק שהוא ראשון, כי החדש השני בעבור שהוא שני יש כאן חבור זמן ואין זה ראוי אל הגאולה שיהיו עומדים בעצמם. כלל הדבר כל ענין הגאולה הסתלקות מזולתו לעמוד בעצמו ולא יהיה להם צירוף וחבור אל זולתו, ודבר זה ראוי שיהיה בחדש ראשון כי הדבר שנתהוה מתיחס אל הזמן שנעשה בו אותה הויה, ולפיכך הזמן שהוא ראשון ואין בו חבור וצירוף זמן מיוחד לגאולה, שהגאולה היא שנבדל מזולתו ואין לו שום צירוף אל זולתו. ומזה תבין כי הכתוב הוא כפשוטו שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, פי' שתאכל לחם עוני שהוא הלחם העומד בעצמו ואין לו הצטרפות אל זולתו ולמה תאכל זה הלחם כי בחפזון יצאת ממצרים, וענין החפזון הוא מהירות ואין בו עכוב והמשך זמן, כי כשם שיצאו בחדש ראשון מפני שראוי חדש הראשון אל הגאולה דוקא מטעם אשר התבאר, כי אין גאולה רק כאשר אין כאן צירוף וזהו חדש ראשון שהוא ראשון ולא היה כאן חבור וצירוף חדשים, וכך ראוי שלא תהיה הגאולה בעכוב זמן רק בזמן הראשון מבלי המשכה ועכוב ואין בו צירוף כלל, שכל ראשון הוא מתיחס אל הגאולה לא חבור זמן שזה אין שייך לגאולה שצריך אל הגאולה הסתלקות הצירוף והחבור, ולפיכך הדבר הזה ברור כאשר תבין דברי חכמה:
ועוד תדע איך המצה שהיא לחם עוני שייך אל הגאולה, וזה כי העני שאין לו דבר וזה ענין פשיטות כאשר הוא עומד בעצמו, ודבר זה עם שהוא חסרון נחשב בעולם הזה שהוא עולם ההרכבה ומעלתו בהרכבה, מכל מקום הפשיטות מעלה הוא מצד עולם הפשוט ואין בו הרכבה, ובלילה הזה היו צריכים אל הגאולה ולא היתה הגאולה מצד העולם הזה שהוא עולם המורכב רק מצד עולם העליון הפשוט. ולפיכך צוה לאכול מצה לחם עוני שהוא לחם הפשוט שהרי אין בו דבר רק עצם פשוט, כי לשון מצה בא על דבר שהוא פשוט כמו שנקרא העור שהוא פשוט דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ והוא עור פשוט בשם מצה, ומפני שבלילה הזה היו נגאלים במדריגה העליונה למעלה מן עולם המורכב צוה שיהיה אכילתן מצה שהיא פשוטה. דמיון זה כהן גדול משמש בכל ימי השנה בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן לפני ולפנים, וזהו בשביל שהוא קונה מדריגה עליונה שהרי היה נכנס לפני ולפנים יש לו לסלק ממדריגות עולם הזה שמדריגתו אינו פשוט, ולכך יש לו לשמש בכל השנה בבגדי זהב בחוץ אבל כשנכנס לפני ולפנים יש לו לשמש בבגדי לבן לפי מעלת המדריגה שנכנס לשם, כי בגדי לבן הם פשוטים ולכך צוה בליל זה לאכול מצה שהוא לחם עוני פשוט מכל כי בליל זה נגאלו במדריגה עליונה וכל מדריגה העליונה יש בה פשיטות. וזהו פי' הכתוב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים כי מה שהיו יוצאים בחפזון בלי המשך זמן, מורה שיצאו במדריגה ובמעלה עליונה, והפעל שבא משם נעשה בלי זמן, לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן אבל כאן היה גאולתם שלא בטבע ולכך היה בחפזון בלי זמן ולכך ראוי שיאכלו לחם עוני הוא לחם הפשוט מבלי הרכבה, ודבר זה נתבאר למעלה באריכות עיין שם. גם עיין לקמן אצל מצה זו ותמצא עוד דברים ברורים בענין זה. וראיה ברורה לזה שלחם העוני מצד עצמו הוא החירות והגאולה כמו שנתבאר למעלה, שהרי קודם הגאולה בעודם במצרים אכלו בלילה הזה מצות כדכתיב (שמות, יב) על מצות ומרורים יאכלהו שמזה תלמוד ותדע כי לחם מצד עצמו הוא ראוי לחירות כמו שאמרנו, ורצה הקדוש ברוך הוא באותו הלילה שיהיו עושין דברים להיות נמשכין אחר החירות שעל ידו יזכו לגאולה כי שלשה דברים נאמרו בהבטחת אברהם כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הרי שלשה דברים, האחד שיהיו משעבדין את ישראל, השני הקדוש ברוך הוא הבטיח אותם לדון את מצרים, השלישי להיות ישראל יוצאים ממצרים, לכך עשו זכר במרור על השעבוד וימררו את חייהם, וכנגד וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי וזהו מכות בכורות שהוא גמר מכות מצרים, ורמוזה המכה במלת דן אנכי הדל"ת מן דן רמז דם ראשית המכות הנו"ן מן דן הוא נגע והיא שקולה נגד כל המכות, ולזה עשו זכר בלילה הזה פסח שאכלו כי שחיטת הפסח ואכילתו בעצמו שיהרוג בכורי מצרים ויפסח על בתי ישראל, ובמדרש רבה פרשת בא (פ' ט"ז) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל אתם שוחטים את הפסחים ואני שוחט את הבכורות כדלעיל, וההוצאה דכתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הרמז עליו המצה שהיו אוכלין בלילה שהמצה היא זכר לחירות. ולפיכך צוה לעשות אלו שלשה דברים בלילה הזה, כי אלו שלשה דברים תלויים זה בזה כי מצד שהיו משועבדים במצרים והיו בעבדות גדול ראוי שיהיו נגאלים, ומי ששעבד אותם ראוי לעונש וזהו פסח מצה ומרור שנאכלים כאחד, אמנם לקמן אצל פסח מצה ומרור יתבאר זה עוד בענין אחר. אמנם על כל פנים בליל היציאה אכלו מצה מפני שעל ידה יקנו החירות, והרמב"ן תירץ כי גלוי וידוע הוא לפני המקום שיהיו יוצאים בחפזון ולא יתחמץ העיסה לכך צוה קודם שיצאו על מצות מצה. אבל עיקר הפי' כי מצות מצה היא בעצמה זכר לחירות. ולפיכך אכלו מצה בלילה קודם שיצאו והקדוש ברוך הוא הוציאם בחפזון שלא יכלו להתמהמה מן הטעם אשר נתבאר והיא חכמה נפלאה. ועוד יתבאר לך דבר זה במאמר מצה זו וכן ראוי להיות עושה כל ענין המצה כדרך העני:
ואמרו ז"ל בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קטז.) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. פי' אף על גב שפשט הכתוב שתקרא מצה לחם עוני שהיא משוללת מכל שאור ואין לה דבר רק עומדת בעצמה, הוקשה להם למה צריך למיכתב לחם עוני פשיטא ידעינן שכל מצה שאין בה שאור שהיא עניה ולמה הוצרך למיכתב לחם עוני, אלא לכך כתיב לחם עוני לומר שעונין עליו דברים הרבה, פי' שהמצה מתפרסם על ידה יציאת מצרים. ואל תקשה הרי גם על הפסח והמרור עונין עליו דברים שהרי אומר פסח שאנו אוכלין מרור זה וכו', אין זה קשיא כי יציאת מצרים וכל ההגדה יספר על הלחם לפי שהלחם מגיד לך יציאת מצרים, לא הפסח שאינו יציאה רק שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי בני ישראל והמרור וימררו את חייהם בעבודה קשה, אבל המצה היא היציאה כדכתיב שבעת ימים תאכל מצות כי בחפזון יצאת ממצרים וכו', ונמצא כי המצה היא עיקר כי הכל תלוי ביציאה שהרי מה שפסח על בתי בני ישראל נמשך אל היציאה, וכן וימררו את חייהם אין זה עיקר אבל העיקר היא היציאה שממנה נמשך הכל לכך ראוי לספר הגדה על המצה לכך תקרא המצה לחם עוני שעונין עליו דברים. ומפני שלפי מדרש הזה קשה דהוי למכתב לחם עניה מה לחם עוני לכך דרשו גם כן מה דרכו של עני וכו'. ובמדרש הזה נמי לא סגי דאם כן לכתוב לחם עני מה עוני אלא תרווייהו שמעינן מיניה. וטעם דבר זה להיות נוהג כמו העני מה דרכו של עני בפרוסה, שמצות התורה לעשות ללחם הזה שהוא לחם עני דברים השייכים לעניים דהיינו שיהיה בפרוסה, כמו הלחם הזה שצותה התורה לאכול שהוא לחם עני לפי שהוא ראוי לחירות וכך יהיה נמשך אחריו כל ענין העני. שכבר התבאר שהגאולה היא מצד העניות כמו שנתבאר למעלה באריכות, לפיכך גם כן דרשו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כל זה נמשך לענין אחד. ועוד אמרו לחם עני פרט לאשישא וגלוסקא וכו' שאין זה לחם עני, שראוי ללחם הזה דברים אשר הם מופשטים מן העושר:
והרמב"ן בפרשת ראה אנכי פירש כי המצה היא זכר לשני דברים האחד שהיו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והשני שיצאו ישראל ממצרים בחפזון, וכן אמרו הא לחמא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כלומר שאכלו שם לחם צר מים לחץ ופירושו נוטה לפירוש אשר נזכר למעלה. ודע שאין הדברים נראין כלל כי אין המצה רק זכר לחירות ואין בה רק חירות, ומה שאמרו בהגדה די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הוא מאמר בעל הבית שאינו מדקדק בדבריו עם בני ביתו, ואין דבר ידוע יותר להמון רק שהיו ישראל במצרים ולכך אמר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים אע"ג שהיה ראוי לומר די אכלו אבהתנא בצאתם ממצרים, אלא שאינו מדקדק עתה לומר למה אכלו אותו לכך אמר בסתם שאכלו אותו במצרים כלומר כשהיו אבותינו עדיין בארץ היו אוכלין לחם עוני הזה, וכן הוא האמת דכשאכלו הלחם הזה עדיין היו בארץ שלא היו יוצאים חוץ לארץ מצרים מיד עד שתהיה סעודה ראשונה חוץ לארץ מצרים לגמרי, שהרי אותו היום לא באו למדבר עד ויסעו מסכות ויחנו באיתם בקצה המדבר וקודם זה הכל נחשב בשם מצרים לכך זכר המקום היותר מפורסם ויותר ידוע אל ההמון, אבל אין ענין המצה זכר רק לחירות ועוד יתבאר במקומו:
כל דצריך יתי וכו'. נקט תרי לישני, האחד לאותן שהם רעיבים יבאו ויאכלו לחם עוני וזהו כל דכפין יתי וכו'. ואם אינו רעב אך הוא צריך לצאת ידי חובתו בפסח ואין לו כל דצריך ייתי ויפסח פירוש יעשה סדר הלכות פסח. מפני שזכר סדר הלכות פסח אומר שיהיה מרוצה ומקובל אל הקדוש ברוך הוא מה שאפשר לנו לעשות, ואם היה אפשר שנוכל לעשות הפסח נעשה גם כן ועכשיו שלא נוכל לעשות יהיה מרוצה ומקובל אל הקדוש ברוך כאשר עשינו. וזהו על דרך שאמרו חכמים ז"ל (ברכות דף ו.) חשב לעשות מצוה ונאנס הקדוש ברוך הוא מחשב לו כאלו עשאה, ולשנה הבאה כאשר נקוה שנהיה בארץ ישראל נעשה פסח כהלכתו, כי מה שאנחנו אין עושין עכשיו מפני שאי אפשר לנו לעשות לכך יהיה נחשב להקדוש ברוך הוא כאלו עשינו. ומפני שיש שתי סבות המעכבות, שאף אם נהיה בארץ ישראל אם יש עלינו שיעבוד מלכיות אי אפשר לנו לבנות בית המקדש ולעשות הפסח, לכן אמר שיש עוד עכוב שני השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, וכאשר יסתלק מעלינו שני המעכבין עכוב שאין אנו בארץ ישראל ועכוב בנין בית הבחירה ואז נעשה הפסח כהלכתו. ואמר השתא עבדי הוא לשון ארמי לשנה הבאה הוא לשון הקודש שלא אמר שתא דאתית, והטעם כי רצה לומר לשנה הבאה יחדש לנו גאולה כאשר יהיה שנה אחרת, ומפני שבלשון הקודש נקראת שנה מלשון שנוי כלומר שהשנה נשנית פעם שנית, לכך אמר כי לשנה הבאה שנוי השנה יגרום גם כן שנוי זה שנהיה בארעא דישראל. וחלוק יש בין שנה ושתא, כי שנה מלשון שנוי וכל השנה נקראת על שחוזר הזמן, ולפיכך כאשר היה אומר על שנה העומדת אומר השתא עבדי, וכאשר יאמר שיחדש השנה שנוי שיגאל אותנו יאמר לשנה הבאה מלשון שנוי שתחזור השנה פעם שנית ואז יהיה שנוי גם כן של גאולה. ואפשר שכך הלשון השנה הבאה נקרא בלשון שנה מלשון שנוי שיהיה חוזר השנה ושנה העומדת נקרא שתא. ואפשר לפרש השתא מלשון התלמוד השתא אתינא מלשון עכשיו שאין לומר השנה עבדי שאולי נזכה ובשנה הזאת נהיה בני חורין, ולפיכך השתא אין פירושו השנה הזאת. ויש מפרש שלכך אמר בלשון הקודש שלא יבינו הפרסיים שהם רוצים לברוח, ולפיכך אמרו זה בלשון הקודש, ודברי הבאי הם שאם כן היה לו לומר לשנה הבאה בארץ ישראל למה לשנה הבאה בלשון הקודש בארעא דישראל בלשון תרגום, ודברים אלו אין בהם טעם כלל: