גבורות ה'/פרק יב
פרק יב[עריכה]
כבר הודעתיך שלא היה השיעבוד הגמור לישראל כאשר יעקב עדיין קיים, כי כל זמן שהיה יעקב קיים, לא היה אפשר למצרים להיותם גוברים עליו מפני מדריגת יעקב, והוא היה מצרף אליו שבעים נפש שהם יוצאי ירכו, ולפיכך נסתמה פרשת ויחי להגיד כיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מן השיעבוד. ואין הפירוש שלגמרי התחיל השיעבוד אחר שמת יעקב שהרי אמרו (עי' רש"י וארא) למה נמנו שנותיו של לוי להודיע כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היו משועבדים, אלא פירוש הדבר, שכאשר מת יעקב היה שעבוד על ישראל, ולא היה השעבוד בקביעות עד שמת לוי אז היה השעבוד בקביעות, מ"מ לא היה וימררו את חייהם עד שנולדה מרים, ואז התחיל וימררו את חייהם וכל זמן שהיה הדור הראשון של שבעים נפש קיים לא היו פרים ורבים, כי אלו שבעים היו נמנים מוגבלים בשעור ובמספר שהוא שבעים נפש, והאחרים שלא היו במספר שבעים נפש בטלים אצל שבעים נפש. וכאשר כתיב (שמות, א) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, אז הבנים שלא היו נמנים ולא עלו במספר היו פרים ורבים מאוד שלא היה שיעבוד להם מצד עצמם. כי הדבר שאינו שלם ואינו בפעל הולך ומשתוקק לצאת אל הפעל, וכאשר היו ישראל שבעים נפש שזה מספר מוגדר שלם והיו נמנים לא היו פרים ורבים, רק כאשר מתו שבעים נפש ואז לא היו מן אותם שהיו מוגדרים ולא היה להם שלימות, היו מתנועעין מאוד לצאת אל הפעל. שכבר התבאר כי שלימות ישראל הוא ששים רבוא וכל דבר מתנועע אל שלימותו והיו פרים ורבים מאוד, וכאשר התחילו עוד מצרים לענותם והיו רוצים להפסידם, היו פרים ורבים עוד יותר, שכך המדה נותנת, כי על ידי העינוי של גוף הגוף חלוש, וכיון שהגוף חלוש הוא מוסיף ברכה האלקית כאשר כח הגוף חלש, לפיכך היו פרים ורבים כיון שהיו משעבדים אותם להחליש כח הגוף וכל שהיה כח הגוף נחלש, גבר כח אלקי יותר להיות ישראל דבקים בברכת אלקים. וזה כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ, וזהו דוקא בישראל שעיקר כחם הוא כח אלקי לא כח גופני. ואח"כ היו מוסיפים וימררו את חייהם מזמן שנולדה מרים, וזה כאשר נולדה מרים היה התחלת קורבת ישראל אל הגאולה, שגם מרים היתה צריכה אל ישראל כשנגאלו שבזכותה היה הבאר, ודור שהיתה בו מרים יותר הפך למצרים, שהרי מרים סבה לגאולתם, ומצרים סבה לשעבודם וכל הפך גובר על הפך. ומפני כך היה השיעבוד של מצרים עליהם יותר, כי היו הפכים ומתנגדים זה לזה בודאי בכל מה שאפשר. ולפיכך היה המרירות מזמן שנולדה מרים. והפך זה גם כן מיד שהשליכו משה ליאור בטלה גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, שכן דרשו (ש"ר פ' א') מילדי העברים זה זהו נופל ליאור ואין אחר נופל שם, מפני שכבר בטל דבר זה שכל הפך גובר על הפכו, שכבר הושלך משה ליאור שכך ראו אצטגנני פרעה:
ויש לך להתבונן במה שאמרו ז"ל בשמות רבה (פר' א') ובני ישראל פרו וישרצו כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד ויש אומרים שנים עשר פרו שנים וישרצו שנים וירבו שנים ויעצמו שנים במאוד שנים מאוד שנים ותמלא הארץ אותם שנים, ויש אומרים ששים בכרס אחד ואל תתמה שהרי עקרב שהוא מן השרצים מולדת שבעים, ר' נתן אומר ותמלא הארץ אותם כחושים של קנים ע"כ. ויש לתמוה למה ילדו ששה דוקא לא פחות ולא יותר, וכן למאן דאמר ששים טעמא מאי, שלא נוכל לומר שדבר זה במקרה שיהיו יולדות כך בלי סבה, כי סבה המקרית אינה תמידית ודבר זה תמיד היה. ויש לפרש כי כתיב כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ, ולפי שהיו מענין אותם ששה ימים רצופים בלי שום הפסק, ובשבת היו נחים כדאיתא במדרש (שמו"ר פ"א) שבא משה לפני פרעה ואמר וכי אפשר לבני אדם שיעשו מלאכה תמיד בלי הפסק ולא יהיה להם מרגוע בינתים, אמר לו לך בחר לך יום אחד שלא יהיו עושים בו מלאכה, ובחר משה ביום השבת, וכיון שנתן הקב"ה שבת על ידו אז שמח במתנת חלקו שבחר לחלקו יום השבת במצרים, וזהו שתקנו ישמח משה במתנת חלקו ע"כ, וא"כ לא עשו מלאכה רק ששה ימים, ואף על גב שבזה הזמן לא נולד משה עדיין, מכל מקום כיון שלא יהיו עומדים ישראל ז' ימים בענוי רק ששה ימים לא היה נחשב רק לששה, ולפיכך נגד העינוי פרו ורבו ששה בכרס אחד בלי הפסק, כמו שהיו עושים מלאכה ששה ימים. ולמאן דאמר י"ב היו יולדות, מפני שאף בלילה היו עושים מקרות הגבר היו מעמידים אותם למלאכה, והנה יש כאן משנה שכר שכיר לעבוד ביום ובלילה, לכך היו מולידים י"ב נגד יום ולילה. ונראה לי כי אלו י"ב היו ששה זכרים ושש נקבות, כי היום נקרא זכר והלילה נקבה, כי בלילה שולט המאור הקטן וביום המאור הגדול, וידוע כי המאור הקטן בשביל חולשת כח המאור דומה לנקבה והשמש כח פועל, וכנגד זה היו מולידים זכר ונקבה זוג אחד. ולמאן דאמר ששים בכרס אחד, דעתו כיון דכתיב כאשר יענו כן ירבה, והוי למכתב כאשר יענו כן יפרה, כי לשון ירבה פירושו יותר מאחד, ולפי פירושו שהיו יולדות ששים בכרס אחד, כי היו נגד כל יום ויום מימי השבוע ריבוי, וזהו עשרה שנקראים רבוי אבל הפרטים לא נקראים רבוי. ועוד שאם תאמר שלא היו יולדות רק ששה, קשיא שלא נקרא זה כאשר יענו שהרי יום ראשון לא היה כלום דבלאו הכי כל אשה ואשה יולדת בן אחד ולפעמים שנים, ולפיכך פירושו שכנגד כל יום ויום היה רבוי שהם עשרה, דכתיב כאשר יענו כן ירבה עד שהיו ששים, כך יש לפרש:
אמנם עיקר הדבר והפירוש, כי ישראל מסוגלים למספר ששה, וזהו כי כאשר היו ישראל במצרים היו שש מאות אלף, וכן היו תמיד במדבר לא נתרבו על זה המספר דבר חשוב, שנראה מזה כי מספר בני ישראל מסוגל במספר הזה, ואחר שהכלל של ישראל מסוגל במספר שש מאות אלף, היו הפרט ראוי להוליד שש פרטים, וכאשר היו עם ישראל יוצאים לפעל שש מאות אלף, היה תולדות הפרט דומה לתולדות הכלל שהוא שש מאות אלף, כי זהו לפי ערך הכללי, כי כמו שמספר שש מאות כללי כך מספר שש הוא פרטי שייך לפרטיים. ולמאן דאמר ס', סבר כי המספר שהוא שייך לישראל הוא ס', כי כאשר הזכירו חכמים מספר יוצאי מצרים, אמרו ששים רבוא וזה המורגל בפי חכמים, וכנגד זה הפרט הוא ששים כי זה המספר שהוא ששים הוא שייך לישראל. ומי שסובר י"ב, סובר כי בודאי היו ישראל שש מאות אלף רגלי הגברים, ואי אפשר בלא נקבות ונמצא שהיו מולידים שנים עשר ששה זכרים ושש נקבות. וכדי להבין ענין המספר הזה ואף כי נאריך בדברים שהם עמוקים מאוד, כדי שתבין ענין מספר ששה ומספר ששים איך שייך לישראל. דע כי ישראל בלבד נקראו אומה יחידית, ובשביל כך שייך מספר ששה לישראל שהיו שש מאות אלף, וזה כי מי שהוא יחיד אינו חלק, שכל שהוא חלק אינו אחד, וכל אשר הוא צד אחד בלבד אינו דבר שלם שהרי הוא צד אחד ולכך הוא חלק בלבד. וכבר אמרנו כי אשר הוא חלק אינו אחד, וכאשר יש בהם כל הצדדים שהם ששה צדדים אז אין כאן חלק כלל והוא כולל הכל שיש בו שש צדדין ובזה הוא אחד לגמרי. ולפיכך יבא מלכות שמים בשש תיבות שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, וזה מפני שאנו מודים שהוא יחיד בכל הצדדין, והצדדין הם מחולקים זה מזה עד שיש לחשוב שיש כאן שניות מצד הצדדין, וכאשר הוא יחיד מושל בכל הצדדין הששה שהם חלוק המציאות, בזה תדע שהוא ית' אחד שאין כאן צד אחד. ולפיכך היו ישראל מסוגלים במספר זה שש מאות אלף, כי המספר שש הוא מורה על יחידית הגמור, ולפיכך אמרו שהיו יולדות ששה בכרס אחד, כי מספר ששה הוא מסוגל לישראל באשר הם אומה יחידה. ואף כי אמרנו לך למעלה כי המספר ששה הוא מסוגל לישראל כי הוא מספר שלם וישראל הם אומה שלימה, היינו כי מספר ששה שלם הצדדין ושלימותו שאינו חסר, אבל שלם בשלימות הגמור לא תמצא רק מצד מספר ששים כמו שיתבאר. ולמאן דאמר שהיו יולדות ששים בכרס אחד סובר, כי מספר ששים מסוגל לישראל, לכך זכרו חכמים מספר ישראל ששים רבוא ביוצאי מצרים. וזה כי אף על גב שמספר ששה הוא כולל כל הצדדין, הנה השלימות הגמור על ידי ששים נעשה. וזה כי כל צד יש לו התפשטות באורך וברוחב, וכל התפשטות באורך וברוחב נעשה על ידי ששים, כי כל אורך נעשה על ידי שלש נקודות שהם הראש והאמצע וסוף, כמו שהתבאר למעלה, וכאשר תעשה אורך ורוחב כגון זה () הרי הם תשעה, ועוד אחד נבדל לעצמו שעל ידו נעשה החלקים אחד ומתחברים יחד, וכל זמן שאין העשירי הם מחולקים בחלקים, והעשירי הזה הוא נבדל מכל החלקים לעצמו והוא מאחד את כולם דמיון הנקודה שבעיגול שהוא נבדל מן העיגול עצמו מחבר כל העיגול, לכך כל התפשטות אורך ורוחב הוא עשרה וכן בכל השש צדדין הרי לך ששים גבולין כמו שנתבאר. הנה מספר ששים מורה על שלימות האומה, כי בזה המספר נעשה דבר שלם על ידי כל גבולין שהם ששים כמו שהתבאר. ולפיכך סובר כי היו ששים בכרס אחד. ולמאן דאמר ששה, היינו כי ישראל שהם נגד אחד יש בו מספר שש מאות אלף, שהאחדות יש בו מספר שש, וכמו שתמצא בכללות שלהם מספר שש מאות אלף, כך ראוי שיהיה כל אחד ואחד מישראל במה שהוא פרטי ראוי שיוליד ששה פרטיים, כי חלק הדבר יש לו סגולת הכל, כמו שתראה שטיפת מים שהוא חלק יסוד מים כאשר הוא תלוי באצבע נעשה כדורי, כמו שהיסוד המים בכללו הוא כדורי, וזה מפני כי חלק הדבר יש לו סגולת הכל. והבן הדברים האלו מאד, כי הם דברים אמתיים בעצמם כאשר תבין:
ולמאן דאמר שהיו כמו הקנים, רצו בזה שלא היה להם גדר כלל, רק שהיו פרים ורבים דרך רבוי כמו הקנים שהם גדלים דרך רבוי כך לא היה להם גדר וגבול, שכל כך היה ברכתם באה מן מדריגתם העליונה, עד שלא היה גבול ושיעור לברכתם. ולדעת מי שאמר כי היה רבוים בלי שיעור וגבול יש לפרש הכתוב שאמר פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, פרו שלא היה בהם עקר, וישרצו שהיו מולידים הרבה, וירבו שלא תאמר כי לא היה נמשך רבוים, ולכך אמר שהיו מתרבים אחר כך יותר על מה שהיו שורצים תחלה, ושלא תאמר שלא היה תמיד עד הסוף אמר ויעצמו שתמיד היו מתעצמים לצאת ברבוי ולא היה להם מיעוט, ובזה הלשון שייך ויעצמו, כי כל דבר שהוא יוצא מן השיעור לבסוף נחלש ואינו כל כך כמו שהיה בראשונה. ולפיכך אמר ויעצמו שלא היה נחלש וממעט וכל זה היה מאוד מאוד, ולא תאמר שהיו מתעצמים אבל אינו מאוד לכך אמר מאוד מאוד. ואם יש לך לב להבין תדע כי למאן דאמר ששה, בשביל זכות יעקב שנתברך בשש במזרח ובמערב ובצפון ובדרום בשמים ובארץ, דכתיב (בראשית, כח) ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה, (שם כ"ז) ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ. ששים נגד זכות יצחק שנתברך בבנים כאשר היה בן ששים, שנאמר (שם כ"ה) ויצחק בן ששים בלדת אותם. כקנים זכות אברהם שנקרא אב המון שהוא לשון ריבוי, ושנים עשר נגד השבטים שהיו שנים עשר. הבן הדברים האלו מאוד כי הם דברים גדולים כאשר תבין:
ואולי יקשה לך, איך היה דבר זה שיהיה אשה אחת מולידה ששים, והרי הולד יוצא מצורת אדם, ושיעור אדם שיהיה עד כאצבע או פחות או יותר ואין זה תואר וצורת אדם. דע הפירוש כך, שלא היה להם מניעה מצד כח ההולדה, רק כח התולדה היה גדול מאוד, שמצד כח התולדה היה ראוי להיותם ששים אם היה אפשר להיותם מצד השיעור שלהם היו עד ששים, שאף אם היה מונע מצד אחר כי אי אפשר להיות שיעור גדלם כך, מכל מקום כח התולדה היה עד ששים. ונפקא מינה לענין זה שאם לא חזק כח התולדה עד ששים, לא היה גובר כח התולדה בהם, ואם לא היה מוצא חומר מוכן לגמרי לקבל צורת הולד לא היה פועל, לפיכך נתן כח התולדה עד ששים שהיה כח התולדה כל כך גדול, ואף כי לא היה מוצא כל כך הכנה לקבל צורת הולד היה חלה צורת הולד מכח שהיה גדול כח ההולדה שהיה בהם. ואל תתמה על לשון שהיתה יולדת ששים בכרס אחד דמשמע שהיתה יולדת כך, דודאי אחר שהיה תולדה שלהם אילו היה אפשר כמו שנתבאר למעלה, נמצא כל מה שהיו יולדין היו דרך תולדות ששים, כי כך כח התולדה, אף כי לא היה ששים, אותם החסרים בטלים הם אצל השאר, ונחשב שהיו יולדות ששים בכרס אחד, כיון שכך ראוי להיות ששים אין להקפיד על החסר שהיה נחסר מצד שאי אפשר להיות מונחים ששים בנים בכרס אחד מכל מקום נאמר שהיו יולדות ששים, ועל זה ועל כיוצא בזה אמרו חכמים מקצת דבר ככולו. ועוד כאשר כח הולדה שלהם ראוי להיות עד ששים מצד עצם התולדה, נקרא שהיו מולידים ששים, משל מי שמוליד אדם ויש לו ארבע אצבעות ביד אחד, אין ראוי לומר שהוליד אדם בצורה אחרת אף אם חסרון בחומר עד שחסר להשלים אצבע החמישי, יאמר שהוליד אדם בעל חמש אצבעות, מצד כי צורת האדם שהוא בעל חמש אצבעות, וכך אף כי אין החומר מוכן כדי להוליד ששים בכרס אחד מ"מ צורת ההולדה שלהם כך הוא, והבן זה מאוד: