בת העורב והשועל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פַּעַם יָשְבָה לָה בַּת-עוֹרֵב עַל עָנָף שֶל עֵץ וּבִמְקוֹרָה חָרִיץ גְבִינָה.

עָבַר שָׁם שׁוּעָל וְחָמַד אֶת הַגְבִינָה.

פָּנָה הַשׁוּעָל הַעַרְמוּמִי אֶל בַּת הַעוֹרֶב וְאָמַר:

"בַּת עוֹרֶב, חֲבִיבָה אַת כָּל כּךְ וְיָפָה, אֵיזֶה צַוָאר אָרֹךְ, אֵילוּ צְבָעִים נִפְלָאּים! יְפֵהפִיָה אַת מַמָשׁ, פָּשוּט אֵין מִילִים! אֳנִי יוֹדֵעַ שֶגַם קוֹלֵךְ, כְּמוֹ מַרְאֵךְ, נִפְלָא מַמָשׁ. הֲתַסְכִּימִי לְהַנְעִים לְאָזְנִי שִיר אוֹ שְנַיִם?"

הִתְרַגְשָׁה בַּת-הָעוֹרֶב מִמַחְמְאוֹת הַשוּעָלַ, זָקְפָה רֹאשָה, פָּצְחָה מָקוֹר, וְנָפְלָה הַגְבִינָה.

מִיָד חָטַף הַשׁוּעָל אֶת חָריִץ הַגְבִינָה, וּבָרַח בְּלִי לְהַמְתִין לְסִלְסוּלֵי קוֹלָה....