בראשית רבה יד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · בראשית רבה · יד · ז · >>

הוסף ביאור

ז. [עריכה]

עפר, ר"י בר סימון אומר עופר, עולם על מליאתו נברא אר"א בר שמעון אף חוה על מליאתה נבראת, אמר רבי יוחנן אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו, רבי הונא אמר עפר זכר, אדמה נקבה, היוצר הזה מביא עפר זכר, ואדמה נקבה, כדי שיהיו כליו בריאין, מעשה בא' בציפורי שמת בנו, אית דאמר מינאי הוה יתיב גביה, סלק רבי יוסי בר חלפתא למחמי ליה אנפין, חמתיה יתיב ושחיק, א"ל למה אתה שחיק, א"ל אנן רחיצן במרי שמיא, דאתחמי לאפויי לעלמא דאתי, א"ל לא מסתייה לההוא גברא עקתיה אלא דאתית מעקא ליה, אית חספין מתדבקין לא כך כתיב (תהלים ב) ככלי יוצר תנפצם, אתמהא, א"ל כלי חרש ברייתו מן המים והכשירו באור, כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשירו באור, זה נשבר ויש לו תקנה וזה נשבר ואין לו תקנה, אתמהא, א"ל ע"י שהוא עשוי בנפיחה, אמר לו ישמעו אזניך מה שפיך אומר, מה אם זה שעשוי בנפיחתו של בשר ודם יש לו תקנה, בנפיחתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, אמר רבי יצחק ככלי חרס תנפצם אין כתיב כאן, אלא ככלי יוצר תנפצם, כלי יוצר שלא הוסקו יכולין הן לחזור.