בקש שלמה/הקדמת בני המחבר
הקדמה מאת בניו ותלמידיו של הרב הגאון המחבר זצ"ל זיע"א
[עריכה]תכליתו של האדם בעוה"ז
[עריכה]והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה (איוב כח יב)
זאת תורת האדם, וזאת חובת המין האנושי, כלעומת שבא, יחפש במטמוני הנסתר ובחביון עז הצפון, יגלה עמוקות והמון נסתרות, יבוא פנימה בנבכי ים החכמה, לדרוש ולחקור מאין תמצא, ישקיף במבט שכלו הטהור הזך והישר לחזות בנועם הבינה איה מקומה, עיניו ולבו עד עלימו תמיד, נפש בנפש יתקשר בם, לאמר לחכמה אחותי את, והבינה מודע יקרא, יגביה עוף וידא על כנפי רוח מבינתו, ורעיוניו ימושו אנה ואנה, לתור בעד שאהבה נפשו, יהלוך ברגש בשבילי אור נתיבות החכמה, ויאחז צדיק דרכו, בדרכי נועם אמרותיה יתעלס גם באהבים וירוה צמאונו ממקור מים חיים הנאמנים, יתעדן וישתעשע בחפצי שמים היקרים מפז ומפנינים, כמאמר אדוננו המלך ע"ה, טובה חכמה מפנינים, ודעת מחרוץ נבחר (משלי ה), וכן הוא אומר קנה חכמה מה טוב מחרווץ, וקנות בינה נבחר מכסף (שם ט"ז ט"ז).
בם יסכן האדם למען יגביר כחותיו החיוניים הרוחניים הנחצבים ממחצב החיים הנצחיים והנאצלים מתעלומי החכמה העליונה, יכין כל כחותיו התחתונים לקבל השפע המקורי העליון ממאציל הכל ב"ה, בזה ע[וז] יהיה לו האדם פעם כפעם להרחיב ולהאריך רוח חכמתו בתפארת עז הדרת נצח לאור באור החיים, לחיות חיי נועם חיי אמת בהעולם האמתי הנצחי, זה חלק האדם הכשרוני אשר הרהיב עז בנפשו וישת אל האמת פניו אל המטרה הישרה והנכונה כל מעיניו, מבלי יחטא ימין ושמאל, אף כי צורי מכשול ואבני נגף חומר עכור תאות גופניות פזורים ונצבים מולו לשטנה לו, למען השיבו אחור ולחשוך בעדו מלהשיג המושג הנחוץ הישר והטוב, עקש ופתלתל יואלו כחותיו החומריים השפלים להעבירו לאדר מבוקשו וחפצו השלם, בכל זאת ידו נטויה בכח ואל להישיר דרך ולסקור המסילה המובלת את זכוך עיונו, את עיניו השכליים המביטים למרחק רב באין מעצור ותכלית, את כל העקוב לפניהם למישור יחשב, את כל גבנוני ? המעצורים דמה לאין, לפני האיש הישר החשוב הכי נבחר הזה, סביביו הנחה והשקטה מרגשת החומר הרוחני המקשקש בלבות בני תמותה השע עיני האדם והמשמין לב העם מלהשכיל להביט אל החכמה האמיתית הנעלמה מעיני כל חי ואשר בה תוצאות חיים לכל מוצאיה.
המושג הקדוש והמדעי הזה, יושב רק על פה הנהלת והדרכת תורתנו הקדושה, ובהדבקותה בה ישגה האדם תמיד, בה ישים האיש כל מעיניו, לשמור ולעשות את כל חוקותיה, ללמוד וללמד את כל מצותיה, היא המטהרת והמזככת את האדם, היא הבור המצריף לכל תערובי הבריאה ולכל תחלואי הנפש והגוף, המפרדת והמבדלת בין הטוב והרע, היא הנותנת את האפשרות לאדם לברר וללבן את חלקי נפשו רוחו ונשמתו מכל רע ומכל חלאה וזוהמה, היא המלבשת רוח עז לכל הדבקים בה ובחוקותיה, היא המדבקת ומקשרת התחתונים בעליונים הגופניים ברוחניים, מגבהת שפלים, ומ[ע]מדתם נכח שפע עליון, ולהתקשר יחד העולמות, מחברת חבור גמור והיו לאחדים, ממתחת קוים במרחבי כל הבריאה, להמשיך עלימו שפע אור תורה אור החיים, להאיר על הארץ ולדרים עליה ברחמים.
בלעדי כל אלה, מה תקות אנוש בכל עמלו שיעמול תחת השמש בימי מרוצו בעולם השפל הזה, אם רק למען כלות בטוב שנותיו הקצרים העוברים כצל עלי ארץ, וכחציר גגות שקדמת שלף יבש ללא הועיל, ענין ריק נבוב רעיון, דבר הבלי ורעות רוח, הוללות וסכלות תחשב לחושב זאת, כי אך למותר נהיית כל בריאתה של העולם התחתון הזה, בלי מטרה בלי נחיצות, בלי תכלית ומבוקש, אם לא כי העולם הזה רק כפרוזדור לפני העולם הבא, וכמאמר רז"ל, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, העולם הנצחי והאמתי, וכל ימי חיי האדם רק ימי עבודה, ימי עמל וארחה, כיום הששי להכנת שבת, שכל עמלו ליום העתיד והוא נעלם מכל חי, מתי יבוא, מתי יהיה במזומן, בטוח בהויתו ונסתר במועדו, מי ישיש לקראת בואו, מי יגיל בעת העריב שמשו, מי שטרח יגע ועמל מלא כל מבוקשו ותפקידיו לא חסר, בתורת ה' היה חפצו ובה הגה וישחק ליום אחרון, יום המות, יום מנוחה ושקט לפניו, שלום בנפשו שלום בעצמיו, בדממה רצויה ובקבלה לבבית הודו יחד לגזרת יוצרם, וישישו לתפקיד קונם, בעין בוכה ובלב שמח גברו עז ויתדבקו לרגעים בנשקות פה ויתפרדו איש מעל אחיו, הכח הנעלם חמק עבר טש ועף עלה עלה לשוב לאשר ממנו חוצב, בהקבץ יחד כל כחותיו כל מאודו לכל חלקיו אשר היו פזורים ונוחים מסיבות נעלמות הידועות לבורא הכל ב"ה, איש לפי ערך נצחונו הרוחני נגד הגשמי בימי חייו בעולם התחתון, כן יתגברו לו חיליו בעולם העליון, ואת פגר הגויה יובל לקברות למשמרת ליום העתיד, יום יגזור אומר חולל הכל להקיץ נרדמים ישיני מערה, יום המקווה אשר בוא יבוא בבטחה, לב אבות ישוב על בנים ולב בנים על אבותם, חרב המות תשוב אל תערה, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, רוח וגשם נשקו, ושלום שלום לרחוק ולקרוב, תקות עם ישראל ויעודו האמתי יקויים, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
תולדות המחבר, מילדותו עד פטירתו
[עריכה]דברנו מה שדברנו, לא להורות ולא להודיע, אף שהדברים עתיקים ונאמנים פשוטים הם לכל מבין מדע, ומה גם מה אנו להשמיע כזאת, כי לא לנו יאתה הדבר הזה, אכן רק מסיבה כי אלה הדברים המה נחום נפשנו, משען סומך אף לבטחה לכלכל צעדינו ותוגת לבבנו, על הלקח ארון הקודש, איש האלקים, גאון עוזנו ותפארתנו, הוא אבינו הוא רוענו, מורינו ורבינו, הגאון האמתי המפורסם, התורני התלמודי, המקובל האלקי, כקש"ת מוהר"ר אדוננו המלך שלמה אבן דנאן זצוק"ל זיע"א, מלך שהשלום שלו ילוה אליו השלום אמן.
קדוש הוא שקדשוהו שמים מהריון ומלידה, הן בעודינו פחות מבן עשר, ילד שעשועים, היה על ברכי מורים גאוני ארץ, לזכוך שכלו וסברת עיונו, וטרם מלאו לו העשר, לקח מעליו אביו הצדיק, האברך התלמודי, יושב אהלים, חכם חרשים, בגן של קדושים, הרב המופלא, וכבוד ה' מלא, מר זקנינו כקש"ת מוהר"ר משה זלה"ה זיע"א.
בתוך ימי החדש לפטירת האב הקדוש, רגזה עליו אמו הצדקת, כבודה פנימה, אשה עטרת תפארת שמה חנה מנוחתה עדן, ותכהו בשבט, עדי בכה בכי תמרורים. הבן החכם יעצוהו רעיוניו, והלך לו בהחבא אל קבר אביו, וישפוך שיחו בבכי, ויספר לאביו את כל אשר קרהו עם אמו, ויאמר לאביו, אבי, ראה המקל אשר הכתני בו אמי, ושב הביתה מבלי הודיע את הדבר. בלילה ההוא, בא האב הקדוש לאשתו בחלום, וידבר אתה קשות לאמר, למה הכית את שלמה בני, הידעת כי בא אלי והגיד לי אשר עשית לו, וגם המקל הראה לי, ועתה דעי לך, אם תוסף עשות לו כזאת, הלא אעניש אותך בפיק ברכים, ויחר אפו בה וילך.
בבקר השכם, ספרה האם לאנשי ביתה את החלום, ותפעם רוחם, וישאלו את הבן, ויגד להם כתום לבבו את אשר עשה.
נער רך וטוב יחיד לאמו היה, בכל זאת בן תורה היה, נובע מקור חכמה, הלוך וגדול בפלפול עומק הלמוד האמתי, כבן ששה עשר בא פנימה גם בחכמת הנסתר ותהי לו לשעשועי נפשו, מתחסד עם קונו, עובד יוצרו באהבה וחיבה כדת מה לעשות.
כבן שמנה עשרה היה למורה תלמודי מחדד תלמידים בטוב שכל לומד פלפולי. תלמידים רבים העביר ויהיו לכלי חפץ חכמים וגם רבנים תלמודיים.
בימים ההם וגם אחרי כן, רבני העיר וגאוניה אשר היו לפניו, מכבדים שמו ומיקרים כבודו לרוב חכמתו המזהרת באור השכל ומיוסדת על אדני הצדק והאמת, דעתו יחוו ברוב משפטים אשר יוגשו לפני הדרת קודשם, אף בימי עלומיו הרכים, ולפעמים הוא יערוך משט בכתב יושר דברי אמת והסכמתם תהיה רצויה להוציא לאור למפעל.
בן שבע ועשרים שנה נשא רגליו ארצה ישראל, בחברת דודו הרב הגדול ומפורסם, עטרת השקדנים, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, מר דיינא הוא כקש"ת מוהר"ר יצחק אבן דנאן זלה"ה זיע"א, בעל המחבר ספה"ק ליצחק ריח שו"ת ולקוטים.
שניהם הלכו יחדיו, ויבואו אל הארץ ארץ חפץ נפשם ותקות רוחם, אולי יחוננם ה' למצוא להם מנוח בקרב הארץ, ויעברו ברובה ל"ג יום, וזה היה להם לאות 'ג'ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך', משום שאמרו רז"ל אוירה של א"י מחכים, וישובו מארוק, פיסה עיר מולדתם, כי סבותו היו.
בעוברם במסעם זה, נתראו פנים עם רבנים גאונים במדינות שונות, וכה גם בהעיר הנאורה נא אמון, עם הגאון המפורסם מוהר"ר משה פארדו זצוק"ל זיע"א, שם נתאבכו יחד בפלפול עמוק עמוק בדברי תוספות אשר נתקשה בו הרב כשלשה ימים לפני בואם, ואחרי שעות אחדות במשא ומתן פלפולי [דאורייתא] וחריפות תלמוד, הודה הגאון הנז' לדבריהם ולפירושם האמתי, וגם ענה הגאון בלשון ערב 'טייב', ויהיו לו לשעשוע נפשו יום יום, ימי היותם שם באלכסנדריא.
אחרי שוב עט"ר מו"ר א"מ ממסעו זה, נתמנה לגזבר ופרנס על הצבור, כשלש שנים עבד עבודה זו, ותורתו עמו, לילה כיום יעיר כחשיכה כאורה, לא ימיש מתוך האהל, וידיו רב לו בנסתר ובנגלה.
כבן שלשים שנה נתמנה לרב ודיין על קהלת פאס הבירה, בית דינו היה מלא המונים הקרבים למשפט כמעט מן הבקר עד הערב, אור דיני ממונות אור דיני נחלות וכל דברי ריבות בין איש ובין רעהו, היו נשפטים על פה שופט דיין ישראל מטעם הממשלה המארוקאנית בימים ההם, ששים ושמחים נפטרים מבית דינו כל שתי המפלגות, ומקיימים כל הגה היוצא מפיו בחיבה, והיה בין דין לדין יחזור ללמודו להגות ? אשר פתוחים לפניו, נושא ונותן באמונה עם תלמידי[ו] ידידי נפשו.
ימים רבים היה לחבר תדירי בלמודו הרה"ג המפורסם בפלפולו השנון הדום המופלג בתורה כקש"ת מוהר"ר חיים הכהן זצוק"ל זיע"א, שניהם יחד קיימו תורתם כדכתיב ובלכתך בדרך, פעמים רבות בעוברם דרך נושאים ונותנים היו בלמודם מבלי נתון לב לכל העם הדורשים שלומם, אנוסים היו מעומק עיונם, באמת למופת הדור ויקרי המציאות כראשונים כמלאכים.
בשנת התר"ס ליצ', הוציא לאור ספרו המפורסם אשר לשלמה שו"ת. מאז והלאה, עול העבודה הצבורית הועמס עליו למכביד, הנהלת העם חומרית ורוחנית, הקהלה וכל דרכי הכשרתה, להרים קרן ישראל ולהנעירם מעפרות שפלותם.
בדרכים פוליטיקיים התנהל עם הממשלה הארצית, וגם עם ממשלות חוץ, ויהי אצלם אמון יקר ונכבד בעיניהם, כל צירי הארצות בבואם לפאס סרים לביתו וששים בלקח אמרותיו הישרים והשוים באהבה וחיבה לכל הברואים, יד ליד היתה לו עבודה עם הקונסולים הצרפתים אוהבי נפשו יודעיו ומכיריו, וכל מטרת חפצו להמשיך חסד לקהלתו ולכל עמו, להשיב להם הממשלה הרוממה והכבירה.
ממשלת צרפת חשבה אותו כנתין ארצה ולחוסה בצלה, אף בימי תוקף עז ממשלת מארוק, וגם אחרי כן כאשר בא מארוק חוסה בצלה, הכירה בו הטיב כי אוהב שלם דורש טוב, הנהו לגדול ונכבד בעיני כל שלטוני הממשלה הצרפתית, וגם גדולי ושרי המדינה הארציים וכל המון העם מנשאים אותו בכל יקר וכבוד, נותנים לו את השבח ומהללים שמו תמיד, יען אוחז צדיק דרכו היה תמיד על דרך וטוב והישר.
בשנת התרע"ט ליצ', הלך לעיר ראבאט יע"א מטעם הממשלה, לשרת שם בבי"ד הגבוה לחיקור משפטים, ימי שמחה וששון היו לכל הישראלים תושבי ראבאט כל עת שנח בתוכם, וימי עונג רוחני וחדוה לבבית לכל רבני העיר, ומה גם להרב הגדול הגאון המפורסם נשיא אלהים כקש"ת מוהר"ר רפאל אנקאווא הי"ו, שעשוע אלהי והנאה רוחנית היו נשפעים זה מזה, ואהבתם השלימה הנהיית לשם שמים הוסיפה אומץ יום יום בחשק נלהב תורני ודתי.
מקץ שנתים ימים שב העירה פאס, יען נלאה הכיל קושי פרידת החיים מבניו ובני בניו וכל משפחתו. הממשלה הנכבדה הואילה לעשות רצון צדיק, וישב בעיר מגורי אבותיו, שומר משמרת עבודתו עבודת הקדש, תורה וגדולה, להורות משפט ולנהל קהלה באמת ויושר השלוה, והביט בכל האהבה והחיבה מרחפת לפניו, אוהב טוב אוהב את המקום אוהב את הבריות, שקוד על למודו תמיד במשפטים ישרים ותורות אמת, מקובל אלהי בחכמת הנסתר, בא בימים וה' ברכו בכל, אף כי יסוריו תמיד אחוזים בעקבותיו לא יסורו ממנו אף רגע, בענים נפשו ענויים קשים ומרים עד מאד, בכל זאת יסורים של אהבה היו באמת, כי מעולם לא השביתוהו מעבודת קונו. מעיר שחר המיד בפתיחת שערי בית הכנסת, לעמוד על משמרתו, משמרת עבודה זו תפלה, בהתלהבות הזכה ובאמץ כח כמשוש חתנים וכשמחת נערים במשתה נגינתם, כן שמחתו ומשושו בעת תפלתו, כמלאך אלהים נצב בעדת אל, מלהיב עיני הרואים, ומחמם דמם בקרב עורקיהם לעבודת הבורא יתברך, כלם באימה עונים ומתפללים לחולל הכל, לקח אמרותיו ודרשותיו יוצאים מפי קדוש בשלמות לב, ונכנסים במשכיות לבב השומעים, ומתפשטים בקרבם בהתפעלות חזקה ובמסירות נפש וקבלה עצמית, תוכחותיו נאהבים לנאהבים באהבה רבה אהבה שלמה בחשק תוספת דברי לקחו.
בליל יום הכפורים שנה זו שנת התרפ"ט ליצ', בעת תפלת כל נדרי והוא עומד בקהל עם, נרגז בחרדה לבבית בהתלהבות עז כמשפטו, ומשמיע בקול 'מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה שבא עלינו לשלום', סמך 'נדרנא' וכו', ודלג 'ומיום הכפורים הזה עד יום הכפורים אחר שיבוא עלינו לשלם', עדי הרגישוהו כל העם בהערה, דבר דלוג זה לפי חוקת תפלתו אשר היתה תמיד שגורה בפיו בלבבו ובנפשו מבלי יחטא, סימן פלאי הוא, ואין ספק שבאותו העת רוח נבואה דברה בו, שאין לו עוד שנה זו, וכאשר הפתרון הזה בא כחרב פיפיות במשכיות לבבי (אנכי החו"פ שני) אותו העת ההוא, ורק בהתחזקות יתירה עצרתי בעד עשתונותי מלחשוב זאת, ואבליגה בנפשי וא[סתירה] שיחי, ואין אתנו יודע אם גם עט"ר זצ"ל נרגש בזה.
(כ)בתחילת חדש חשון חלה אך מעט בחלי הקדחת, וה' רפא לו, הלוך ישוב לאיתנו, עסקן בתורתו, תורת הנעלם, ופסקי הלכות, שומר עבודה, בתפלה זכה וטהורה.
ביום ארבעה ועשרים היה מן המוכן ללכת ביום המחרת לב"ד, נושא ונותן היה בבית אותו היום בדבר משפט כאשר היו לפניו, בשקט בנפש היו עשתנותינו [הוזים?] שוכבים בחיק תרדמת בור לבבם, כי עוד לאבינו לראות בחיים רבות בשנים, יען מראהו נאוה פניו פני להבים, עוד כפרו? רעננה, עינו לא כהתה אף ליחו לא נס, האמנם לא כך גזר הבורא אשר בידו נפש כל חי.
הוא אמר ויהי ביום החמישי יום המדרת? הנה אבינו חולה בתקף, חולה הלוך וגבור מעת לעת, דעתו צלולה זכה וברה, גם ביום השלישי גב ביום שב"ק. גם סמוך לעת מסור ופקדון אשר הופקד אתו, כל יום השבת שפתותיו דובבות והוגות תפלות בתבונת לב ובעיון עמוק כגבהי השגותיו, שואל ומשיב בהכרה עצמית כמשפט הבראים. אחר הערב שמש במוצאי שב"ק, צוה עלינו בחפזון להבדיל על היין, וכן נעשה בבשמים, ונהנה מן האור, וברך עליהם, ואחרי כן באו הרופאים ודבר עמהם מה שדבר בהשתכלות בינה.
בשעה שמינית וחצי, הכירו בו הנאספים כי בא עת הפקודה, במנוחת שלם עברו רגעים ונתבש"ם, ברוך דיין האמת.
החשך כסה פני חשך אפלה, ומכל עבר קול יללה, צועקים במר נפשם, ארון הקודש נשרף, ואסלדה בחילה, האריה שכב עלי עלי ארץ, והנה אימה וחלחלה, הוי הוי אהה ואבוי, איך הפה הרוחש חכמה בינה בנסתר ובנגלה, האנק דום ואין בלשונו מלה, השכל העיוני המוח הזך נסתר ונעלם נס ועף עלה עלה, החכמה התלמודית הבינה האלהית באו בחביון עוזם ועזבו משכנם סלה, אהה ה' אלקים נצחו העליונים, אבדנו את רבי, נתבקש בישיבה של מעלה, קול העם ברעה מספדים בתוגת רוח ומיללים באימה, יחד עם עדה גם קהלה, יום קינה יום בכי תמרורים, היום ההוא היה חשך ותשכון עליו עננה, יום אחד בשבוע היה אל יחד בימי שנה, בשעה שלישית אחר הצהרים היתה מצות הלויה, באבל כבד לכל העם הנאספים בהמון רב גם מערים אחרות, הקרובים לבוא, יללת תרועת ועטיפת שחורים, וזרם דמעה על כל פנים, בכל רחובות העיר, שרי הממשלה וכל גדולי העיר, לכל הדתות, ליוו בכבוד רב את ארון הקדש מטת איש האלקים עד מקום גניזתו, במעבה האדמה חביון מנוחת המנורה, להיותה שמורה לקבל בהעתיד טל אורות התחיה, עת יגזור חולל הכל לחדש בריאתה ביום שיהיה בבטחה ובאמונה רבה, היו יהיה היום ההוא ממנו ישע תקותינו ונחמת נפשנו.
גדולת הספר, וגדולת חכמי הדורות והפוסקים מעמידי התורה שבע"פ
[עריכה]העברנו בהשקפה כללית הליכותיו בקדש של עט"ר מו"ר א"מ הגאון המחבר זצ"ל, אלה תולדותיו מעשה הצדיקים, עבודתם הלבבית ומפעלם הטהור הישר והטוב, תורתם הנאמנה, הברה והתמימה, אשר הוציאו לאור ויגלו מצפוני אמריה הנאמרים באמת, כאשר קבלה נשמתם ביום המעמד הגדול והנורא מסיני, בא כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, בהנחל עליון גוי קדוש התורה והמצוה, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ע"י מרע"ה מסיני קבלה, בכללותיה ובפרטותיה, בדקדוקיה ובפירושיה, כדאיתא בת"ך, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' בהר, וכל מה שתלמיד עתיד לחדש קבל מרע"ה מסיני, שנאמר 'ועליהם ככל הדברים', כדאיתא במגילה וכמ"ש רבינו תוי"ט ז"ל בריש פרקי אבות, ע"ש.
ע"פ זה תדרוש החקירה, מה ר"ל 'תלמיד עתיד לחדש', הלא אין חדש, כי כל פרטי התורה קבל מרע"ה ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו', ומה יש לחדש עוד.
גם נוכח לדעת במאמר התנא משה קבל תורה מסיני ומסרה וכו', ולא אמר מסני נמסרה למשה. וכן משמעון הצדיק ואילך אמר בלי 'קבלה'.
והטובה הנצחת, כי במשה לא יוכל לומר כי נמסרה לו, יען לא נמסר לו שער הנ', כמבואר במס' ר"ה, אמנם מרע"ה מסר הכל בשלימות ליהושע, וכן לזקנים וכו'. אבל אח"כ כשנתמעטו הדורות, לא נמסרה כולה. כן דברי הרב תוי"ט ז"ל, וכן הוא האמת מדברי רז"ל.
מזה הוכרח להיות שחכמי דור ודור בפלפוליהם ובחדודיהם ישיבוה לאיתנה בהשלמתה כקבלתה ממר"עה. וזה אומרם שכל ב"ד וב"ד שעמדו על ישראל הרי הם כב"ד של משה, ר"ל שע"י משפטיהם האמתיים והצדיקים אשר שפטו בם את ישראל ע"י חכמתם בתורה באמת וישר כהתאמצותם להשלמתה, הרי הם כב"ד של משה אשר היתה להם התורה בשלימות מאת מרע"ה.
וזו תשובת החקירה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שמחדש כנשר נעורי התורה כקבלתה מסני ע"י זכוך שכלו האמתי.
וזה בא לרמוז הכתוב 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', דיש לדקדק, למה כנה הכתוב כאן ישראל בלשון 'קהלת יעקב', ולא בלשון 'בנ"י', ככל התורה כולה. וע"פ האמור ניחא, כי ידע מה שאמרו רז"ל כי כנוי יעקב הוא לת"ח, כמ"ש 'ויעקב איש תם יושב אהלים', אהלה של תורה, וכן הוא אומר 'מה טובו אהליך יעקב', וזה בא ללמד 'תורה צוה לנו משה' בשלימותה בכל פרטותיה, וכך מסרה וכו', אמנם בהעתיד כשיתמעטו הדורות מוכרח להיות 'מורשה קהלת יעקב', שתהיה נשלמת ע"י מקהלות יעקב שהם חכמי ישראל באהלה של תורה.
דרך זו נשכיל לדעת כוונת הכתובים, וז"ת, 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא, לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענה אתה ונבנה, כי קרוב אליך דובר מאד בפיך ובלבבך לעשותה'.
פשט מקראי קדש אלה, חזיון סתום מקט שכלינו. ורז"ל מפרשי התורה, דברו בנועם, הלא בספרתם. וזה מה שנלע"ד, וה' יכפר אם שגגה היא.
בהקדם מה שאמרו רז"ל על הפסוק 'עלי אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה', התורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו תורה שבע"פ. שמרע"ה קבל מסיני תורה שבכתב עם תורה שבע"פ בכל פרטותיה כאשר בארנו, וכך למדה לכל ישראל, שכולם שמעו מפי משה, כמ"ש בגמרא כיצד סדר משנה וכו', כי כן צווה מפי הגבורה, דכתיב 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם' וכו' זו תורה שבע"פ, כמ"ש ז"ל, ויהי העם בדור ההוא דור הדיעה מלא רוח חכמה, כי שמעו ולמדו מפי המורה הגדול איש האלקים, וגם אוכלי המן היו, תורתם אומנותם, אין שכחה ואין נפתל ועקש בזכוך שכלם, ואף כי תורה שבע"פ ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, אין חקר לתכליתה, רחוק רחוק מי ימצאינה בשלימותה, ועמוק עמוק מי ישגינה, עם כל זה למרבית הכשר הדור ההוא והתדבקותו אל האלקים, הן מצד עצם השגתו, שזכו וראו על הים ובמעמד הגדול מראות נבואה ויחזו את האלקים, הן מצד קבלתם ממרע"ה, זה הדבר זכה אתם לקבל השפעת תורה שבעם בכל פרטותיה, כי כולם בסוג נביאים נחשבו, כמבואר הכל בדברי רז"ל, אמנם על הדורות הבאים אחריהם, קשה הדבר למאד להשיג השגה שלימה מחוקי תורה שבע"פ בכל גדרותיה ובעיותיה ועומק הבנת למודה בפלפול זך למצוא נתיבות אור אמתה של תורה.
וכן היה, שבמאה האחרונה לבית השני, החילה רוח המחלוקת בישראל בתורת ה', מחלוקת לשם שמים, מסיבת תלאות העם הישראלי אשר החלו להקיפו מסביב ולהפיצו החוצה מארצו, ערי הימי, רבינו הקדוש גזר אומר והתיר לכתוב תורה שבע"פ, ויסדר המשנה ע"פ הדת והחוקה בברור ההלכות, ע"פ הקבלה ממרע"ה, וע"פ המדות המסורים מאדון הנביאים אשר תורה שבכתב נדרשת בהם, להצמדה יחד עם תורה שבע"פ. וכן היה אחרי כן בימי רבינא ורב אשי בחתימת התלמוד. וכן היה בכל פעם בהתאסף יחד כל חכמי הדור וגדוליו ימים מספר עדי הוציאו לאור כל תעלומה, ובגודל חכמתם חרצו משפט בסברת אלו נגד אלו, מבלי חסו לחדודי סברתם ולפלפול חכמתם. והכל נעשה ע"פ דרכי החוקים הנמסרים מאת מרע"ה.
גם לדבר הזה, את העתידות הלזו, צפו והביטו הדור ההוא מקבלי התורה, ויגורו ממנו לדורות הבאים, בבואם אל הארץ וישבות המן, ויהל העם להתעסק בעיניניו ובעסקיו כמ"ש 'ואספת דננך', ומה גם אם יצאו חוץ לגור בארצות, כמ"ש בתוכחות התורה, ואזי תורה שבע"פ הארוכה ורחבה מני ים הלוך ושכוח דור אחר דור, ומי ימלל גבורות ה' בשלימותם, מי ישמיע כל תהלותיו בקרב העם להודיע לבנ"י תורת ה' חוקותיו ומשפטיו, מי יביע מצפוני התורה מחדרי חדריהם.
הלא מן המוכרח שתתקיים התורה שבע"פ רק על שני פנים, האחד שיעמיד האל ב"ה נביא לישראל בכל דור ודור כמרע"ה אשר יפסוק ההלכות הנשכחות ברוח נבואה מן השמים, להביע בקהל עם מאמר ה' בכל עת שיתעלם דבר הלכה כאשר היה הדבר בימי מרע"ה.
או ע"פ אופן שני, והוא, בכל דור ודור יהיו מנהליו הדתיים מלאים רוח חכמה באין מחסור והגרעה כלל מיהושע ן' נון, דכתיב ביה ויהושע ן' נון מלא רוח חכמה, ותורה שבע"פ בשלימותה מונחת בכיסם תהיה, ונהירין להו כל שבילי החכמה לכל עבריהם אשר יוכלו להשיב שואלם דבר [כל] אשר ידרוש, באין ספק, כי אין שכחה לפני כסא כבודם.
דברים אלה מופלאים להיות, יען דברה תורה כי עם ישראל יגלה מארצו יפוץ על פני תבל, תלאות ומגורות מסביב לו, בכן לשקט את התורה הזאת, אמר הכתוב, כי 'המצוה הזאת' היא תורה שבע"פ, 'אשר אנכי מצוה' וכו', 'לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא', כנגד שני דברים האמורים דברה תורה, על הפן הראשון אמר הכתוב 'לא נפלאת הוא ממך', ר"ל אינה מכוסה ונעלמת, ועל הפן הב' אמר, 'ולא רחוקה הוא', כמשמעו, שאין הדבר קשה ורחוק מלהשיגו.
ועוד חוזר לבאר כל פן בפני עצמו, וז"א 'לא בשמים הוא לאמר מי יעלה' וכו', ר"ל אין צורך עוד לדברי נביא לגלות דבר הנעלם מאת ה' מן השמים.
'ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר' וכו' ר"ל, גם אין מן המוכרח שמורי העם תהיה למו תורה שבע"פ בשלימותה וים החכמה לכל עבריו לפניהם נהיר באין שום ספק, כי אין שכחה, ושני אלה קשים להמצא.
על זה בא כמשיב, שאין לך לדאוג לכל אלה, יען, 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'. וכתב רבינו בעל הטורים בפסוק זה, 'בפיך' כי חיים הם למוצאיהם, 'ובלבבך', אגרא דשמעתתא סברא. ר"ל, כי העקר תלוי רק ע"פ חכמתך האמתית והישרה, תגזור אומר ע"פ המשטר והחוקה אשר נתתי לפניך, וע"פ סברא זו תקיים לעשות, וזהו רצון וצווי הבורא יתברך, וזוהי תורה שבע"פ.
וכאשר נהיה הדבר בימי רבינו הקדוש ע"ה ובימי רבינא ורב אשי ע"ה, וכאשר נוהג בקרב עם ישראל עד היום, שמרכזי התורה המה החכמים אוחזים צדיקים דרכם בלמודם הלבבי במסירות נפש בזכוך שכל ועיון עמוק באהבת האמת הנכון מבלי יחטאו מטרתם, הדרושה הצמדת האמת והשקפת הצדק, ודור דור הולך בעקבות אבותיו.
והא לכם זרע קדש, תורת אמת משפטים ישרים, תורתו שבע"פ מעשה רבינו הקדש עט"ר מו"ר א"מ זצ"ל, זה הספר הקדוש אשר קראו רבו בשם בקש שלמה, שו"ת אשר השיב לשואליו תשובה נצחת והלכתא רווחת, צדק ומשפט צדקו יחדיו, ברוח גבוה בהתרוממות החכמה והמדע, כראשונים כמלאכים, אין דבר נגרע, אמרותיו טהורות ומזוקקות שבעתים, שקולים בפלס הדעת והתבונה, בתורת ה' הנאמנה, כל צמא לכו למים, המים החיים זאת התורה, עדינו נפשכם במשא ומתן בעמקי ים החכמה ובנבכי נהרות התבונה, אשר נאשרו יחד בספר הקדוש הזה, אין חקר לתבונתו, לפני חכמים גאוני ארץ יתודע, על שולחן מלכים מלכי רבנן יעלה לרצון, בו ימצאו חפץ כל המני ישראל, ומה גם הבאים פנימה בעומק העיון וחדוד הסברא, אשר הצדק אזור מתניהם, והאמונה אזור חלציהם, בו יתעלסו כל אדירי התורה ותופשי דגלה לשעשוע נפש, וחדות רוח יהיה למו.
באמת, ספרי קדש כאלה יקירי המציאות וחשובי ערך המה בכל תקופות ישראל, מחבריהם המה כהרי העם הישראלי ותפארת רום מעלתו. העדרם, חסרון לאומי דתי, שפלות מצבו הרוחני של עם ישראל. יען, בהתגברות כחותיו הפנימיים, גם חצוניותיו יתאמצו יפרחו כגפן יתנו פרי כמגד תבואות דשנים ורעננים יהיו, עציו ופריו שוים, גם קליפותיו ירוין דשן הדרת יופי ונעימות חן.
באמת, מרכזי האומה והדת המה, סוכת שלום וענני כבוד לכל היהדות כולה, זיום והדרם מפיק חן ונעמות יראת ה', יראת הרוממות, יראת האהבה, כבוד ה' והדר גאונו. קרני פניהם מופיע ומזהיר נגד רואיהם ומאציל עלימו רוח חכמה ויראת ה', כל הדבק בם כאלו נדבק בשכינה, עורקי לבבו יסכנו מאמריהם מכל הגה אשר תצא מפיהם, שעשוע ועדנה ליושב למולם ומקשיב לקול רביבי לקחם, עמם מקור חיים ימציא, עליהם אמר הכתוב 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום'.
לזאת יחרד לבבנו, ורבה למאד צרת נפשנו על האבדה העצומה והאיומה, אשר חסר עינן נהירו דעינין וכשימו? דרוחא, גאון עוזנו ותפארתנו, א"מ, המאור הגדול חשך ועד יריח ולא יאהיל, ההניות הרוחניות הדתית אשר היינו נשפעים ממנו יום יום בכל עת ובכל רגע, הפניות התדיריים אשר היינו פונים אליו לשמוע בלמודים אמרי קדוש הנאמרים באמת, חדלו, אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, מי ימלא תפקידינו, ולאן נפנה לדעת מוסר הדרכת התלהבות יראתו הרוממה והנשגבה, דבר נסתר מלך עליון מי ישמיענו כזאת, ההדבקות והתקשרות נפשנו בנפשו, מי ינתק מוסרותימו ? מי יכרת עבותות אהבתינו התקועה במשכיות לב ? גם המות לא יפריד בינינו, אין בו כח ואונו חדל להתר חרצובות קשר אהבתינו הנצחי, אהבה תמה שאינה תלויה בדבר, אהבה רוחנית דתית, אהבת נצח לא תשכח לעולמים.
באמת תמורה אין להעדר הורים, חומרי וגשמי, אב ואם, פסידה נצחית דלא הדרא לעולם. גם התקוה הנותנת אומץ לחיים עלי אדמות אין בה מועיל למלאות החסרון הנצחי הזה. אהה, אבדנו את רבינו אבינו הקדוש.
אשת המחבר, ייחוסה, ופטירתה
[עריכה]אבדנו גם האם הצדקת, בת מלכים מצוקי ארץ, אדירי התורה והחכמה, אשת חיל עטרת, יצא שמה בעיר מקדשת, רבת המעלות, מרת אמנו סולטאנה מ"ע, בת המפורסם בחכמתו התלמודית וביושר משפטיו של שם, גאון עוזנו ותפארתנו הרב הגדול, הדו"מ, המקובל האלקי, כקש"ת מוהר"ר שאול אבן דנאן זצ"ל זיע"א, ביום שב"ק עשרים ושלשה לח' סיון שנת התר"ף ושש ליצירה, נקראת לבא אל האלקים להחיות החיים הנצחיים בעדן עליון, כבת שבעים שנה, זכה וברה, נקיה וטהורה, אחרי סובלה יסורי ענויי הגויה, גם ענויי תוגה ודאגת לב, על בתה העדינה והרעננה, הרכה והענוגה, האהובה והחמודה, אחותנו פריחא מ"ע, אשר נפרדה ממנו בחיים, פרידה קשה ממות, לרגלי חוליה ומכתה האנושה, לעי"ת מארסיליא מדינת צרפת, כי אמרנו אולי יש תקוה לגהות מזור למחלתה, האמנם המות דלק אחריה, שלח חציו ויבואו עדיה, כי זה דרכו עלי אדמות רודף באף את כל חי, יחד זקן ונער איש שיבה ובן חמודות, מפריד נוטש ועוזב אח מאח, בנים מעל שולחן אביהם, אך אמנה גזרת מלך היא מלכו של עולם, המאציל העליון חולל הכל, הוא אמר ותהי הוא צוה ויהי כן, ותמות שם ותקבר שם בהעיר הנזכרת בקברה אשר כרה לה אבינו הקדוש זצ"ל, כ"ח אב שנת התר"ף ושתים ליצירה, כבת עשרים ושבע שנים, היתה מנוחתה כבוד.
מאז והלאה, האם הצדקת הלוך וחסור באפיסת הכוחות ושבר לב עדי נגועה, ותאסף אל עמה, למנוחות שאננות, בהעולם הנצחי. יה"ר מלפניו יתברך, שנפשן תתעדננה בעדן עליון בצל שדי גן חביון עוזו, לאור ולצרור נפשן בצרור, אמן.
ואת נפש רוח ונשמת עט"ר מו"ר אבינו הקדוש, בחסדי אל הגדולים וברחמי ה' המרובים, צרורות יחד יהיו בשלימות נפש רוח ונשמה לפני ולפנים, אל מקום הקדש עין לא ראתה אלהים זולתך, ויקויים בו מקרא שכתוב, 'ונחך ה' תמיד, והשביע בצחצחות נפשך, ועצמתיך יחליץ, והיית כגן רוה, וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו', 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר'.
סיום ההקדמה
[עריכה]ואנחנו עבדיך, בני ידידיך אבותינו הקדושים, יהי נא חסדך לנחמנו ולטוב לנו כל הימים בעבודתך ויראתך הרוממה, עשה עם עבדיך כחסדך, וחקיך למדנו. אתנו יחד האח נפשנו אור עינינו ושעשוע רוחנו, החכם המשכיל כליל המדע והתבונה, כש"ת אליהו הי"ו, כלנו כאחד צוה אתנו ברכותיך וישועותיך, עינינו יחזו נחמת ציון ובנין ירושלים, חזיון תקותנו וכל חיי רוחנו, סוכת שלומיך פרש על עם מקדשי שמך, המיחלים עז תפארתך בגילוי שכינתך, להנשא על כל הארץ ביקרך, ולהופע בהדר גאון עזך, על כל יושבי תבל ארצך, ויקויים בנו ובכל עמך ישראל מקרא שכתוב 'שלם רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול'.
הכ"ד החו"פ פאס יע"א, בעי"א לחודש אייר הוא זיו, דהאי שתא הוד והדר ת'ע'ט'ר'ה'ו' פ"ק
ע"ה משה אבן דנאן ס"ט
ע"ה שאול אבן דנאן ס"ט
בניו ותלמידיו של הרב המחבר זצ"ל זיע"א