בני אהובה/הלכות אישות/יד/טו
הלכות אישות/יד/טו
המורד על אשתו וכו' וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב וכו'. הא אם אינה מרוצית כתב הטור דיוציא מיד והא דלא נותנין לו זמן ז' ימים כמו להמדיר את אשתו מתשמיש דהתם נותנים זמן עד שימצא פתח לנדרו אבל כאן הא בידו לחזור כל שעה ומאן מעכב והב"ש סעיף קטן ה' כתב דשם הוי יותר פת בסלו לא הבנתי דבריו רק העיקר כמ"ש וכן הוא בפרישה.
והנה הב"ח בסימן ע"ז סעיף קטן ט"ו הקשה דברי הרא"ש פרק אע"פ אהדדי דבדינא דמתיבתא כתב להדיא כדעת הירושלמי דבמניעת תשמיש אין כופין לגרש כמבואר שם ברא"ש סימן ל"ה ובסימן ל"ב כתב דבמונע מתשמיש כופין אותו להוציא וכן בסוף פרק המדיר כתב דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ומשמע שם להדיא דכופין והב"ח הניח דברי הרא"ש בצ"ע. והרב בית שמואל דחק עצמו ס"ק ה' לתרץ דברי הרא"ש דאף דלא ס"ל כירושלמי היכא דהוא המונע רק מ"מ בענין דינא דמתיבתא דהיא מונעת עצמה ודאי דאין לזוז מפסק הירושלמי דאין כופין אותו להוציא עיי"ש ובאמת מלבד הדוחק שיש בדבריו תמהני הלא ביבמות סוף פרק הבא על יבמתו ברא"ש סי' י"א הביא תחילה דעת רבינו חננאל דס"ל דאין כופין ואח"כ הביא דעת רש"י והרי"ף דס"ל דכופין ואח"כ כתב להדיא וכיון דפליגי ביה רבוותא לא עבדינן עובדא וראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים עיי"ש הרי אף דמסתבר ליה כדעת רש"י והרי"ף מ"מ למעשה לא הורה נגד דעת ר"ח וכהירושלמי.
על כן מה שנראה לי בדעת הרא"ש דבסימן ל"ב פלפל בסוגיא דשמעתין והיה דעתו כדעת הרי"ף דבכל מקום כופין בין שהוא המונע ובין שהיא המונעת אבל לקמן סימן ל"ה דפסק למעשה איך לעשות בדינא דמתיבתא כתב כפי הראוי למעשה דאין לזוז מפסק רבינו חננאל שלא לכוף בשוטים ומכ"ש בהיא המונעת. ועוד נראה לי לומר דהא לכאורה דברי ר"ח סותרין אהדדי דכתב דהא דאיני זן ואיני מפרנס מפרשינן בהדיא כופין והאי דהחולץ דחוזרין אצל גדול האחין למיכפייה היינו שבשביל שמונע ממנה כל עניני אישות הן דאישות הן דמזון אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין ולכאורה דבריו סותרין דהא באיני זן גריס ר"ח כופין והאיך מסיק דבמזונות לחוד אין כופין ודוחק לומר דאיני מפרנס היינו כסות דבפרנסה הכסות בכלל וכיון דמונע ממנה שני דברים שאר זו מזונות וכסות יש לכופו אבל בתשמיש או במזונות לחוד אין לכופו (ועיין במהרש"א ביבמות דף ס"ד משמע דעתו כמ"ש) דמלבד דזה דוחק אף גם דהרא"ש בתשובה כלל מ"ג סימן י"ב הביא ג"כ דעת רבינו חננאל דאין כופין בשוטים וכתב דגריס האומר איני זן ואיני מפרנס כופין ויוציא ויתן כתובה וכן מסתבר שאי אפשר לה שתמות ברעב והאי דהחולץ דחוזרין אצל גדול האחין למיכפייהו היינו שמנע ממנה כל מיני אישות אבל משום תשמיש לחוד אין כופין הרי דס"ל דמשום מזונות לחוד כופין שלא תמות ברעב וא"כ בהאי דהחולץ למה צריך לתרווייהו. ועל כרחך צ"ל דיש חילוק בין מורד בפירוש או המונע לבד דהמורד בפירוש ואומר בפה מלא אני מורד ואיני זן בזו כופין כמ"ש הרא"ש דלא תמות ברעב אבל המונע בסתם בדחיה בעלמא שלא בדרך מרד כהאי דהחולץ בהא בעינן תרווייהו וכן המדיר את אשתו מלהנות לו דלרבינו חננאל אין כופין בשוטים והאומר איני זן כופין אלא דגבי המדיר דבכעסו נדר ועכשיו אי אפשר בחזרה לא מקרי מורד כולי האי ואין לכוף בשוטים וכן כתב מהרש"א ריש פרק המדיר עיי"ש.
ומעתה אתי שפיר דברי הרא"ש דהך דסימן ל"ב דמיירי דמונע תשמיש דרך מרד דעלה קאי דמורד מתשמיש פשיטא דכופין מידי דהוי כאומר איני זן ואיני מפרנס וכי יהיה גרע מרד דתשמיש ממרד דמזונות כמ"ש הרא"ש להדיא משא"כ בסימן ל"ה דכתב הרא"ש רק ממניעת תשמיש וממניעת מזונות הא התם לא הוא המורד רק הוא מונע תשמיש כתב הרא"ש בזה דלפי הירושלמי אין לכוף מכ"ש בהיא הגורמת המניעה וזה נראה לענ"ד ברור ונכון ולק"מ.
המורד על אשתו וכו' הרי הוא עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנאה ישלחה וכו'. הרי כתב להדיא הטעם דהיה לו לגרשה ולכאורה יש לפקפק בזה דהא לפעמים שכתובתה מרובה ואי אפשר לו לגרשה ומה יעשה הלזה שאין בידו לפרוע הכתובה המרובה וצ"ל דס"ל לרמב"ם דיתן גט ויבקש ממנה להמתין בכתובה ואי היא מעכבת על ידו מבלי להמתין לו בכתובה הרי הוא פטור ולכך כתב הרמב"ם סתם ישלחה דיבקש ממנה להרויח לו זמן כדי פרעון כתובה ואי היא ממאנת אין לו דין מורד ואינו עובר על לאו דלא יגרע ונראה דמזה למד הרמ"א סימן ע"ז סעיף א' דהוא הדין מי שיש בידו כתובה רק הוא אנוס מחמת חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בעל כרחה הרי הוא אינו קרוי מורד דמה לי אנוס בשעבוד דכתובה ומה לי אנוס בחרם דרבינו גרשום סוף סוף ידיו אסורים לו מבלי לגרשה והוא עומד וידו נטויה לגרשה וכל זה דוחק.
והרב מהר"א מזרחי בתשובתו כתב דהרוצה לגרש אשתו והיא מעכבת עליו מחדר"ג פטור ממזונות וראייתו מהאי דמסכת כתובות דף ב' ע"ב בהגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו דאמרינן שם אי דקא מעכבין אינהו אמאי אוכלת משלו והאחרונים החלקת מחוקקוהבית שמואל השיגו עליו. ומלבד דדחו ראייתו אין כאן ראיה מהך דהגיע זמן ולא נישאו דכאן דתקנת רבינו גרשום היתה שלא לגרש בעל כרחה ואם אתה אומר שהרשות בידו לעגנה עד שתקבל ממנו הגט אף אתה בטלת התקנה לכך נראה ברור דאף הרא"ם לא אמר אלא בטוען מאיס עלי או בשאר טענות שאלו ידעינן שהאמת כדבריו היה בידו לגרשה רק דאין אנו מאמינים לו א"כ לענין הוצאות מזונות יש לו לומר אני יודע דהאמת הוא כדברי וא"כ אני יכול לגרשך ואת היא דמעכבת והדין שוה עם הך דהגיע זמן ולא נישאו ואי משום דאין אנו מאמינים לו דהאמת כדבריו מ"מ הממע"ה ואין כח בידינו לכופו למזונות או לכסות ואפשר דבעונה ג"כ הממע"ה וזה ברור לפי הדין משא"כ כשהוא מורד דאף לדבריו אין לגרשה בעל כרחה פשיטא דמודה הרא"ם דחייב בשאר כסות ועונה ככל בעלי נשים כשרות. ורא"ם אמר להדיא למילתיה בהך גוונא כמ"ש ולק"מ מכל קושיית האחרונים עליו.
ואפשר דגם רמ"א מיירי בהך גוונא דטוען מאיס עלי או שאר טענות ולכך אין להוסיף על כתובתה כיון דלדבריו האמת אתו ואין מוציאין מיד המוחזק ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות מכ"ש באיש שהוא טוען כן שלא יהיה כשבוי. ואע"פ דלא קי"ל כרמב"ם היינו לגבי אשה בספק איסור דאורייתא דשמא נתנה עיניה באחר דגט מעושה פסול שלא כדין וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כותיה אבל בענין חרם דרבינו גרשום וגם רק בענין ממון (כדי) [כדאי] הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חרם דרבינו גרשום ופטור ממזונות דהא לדינא דרמב"ם אפילו לגרשה בעל כרחה מותר ולית כאן חרם דרבינו גרשום וגם אין להוסיף כתובה ולא להקרא מורד כלל זה מה שנראה לי בדעת רמ"א ולענ"ד נכון וברור הוא אבל בלי טענה כלל ודאי נקרא מורד וחייב להוסיף על כתובתה דאם לא כן אתה מפקיע חרם דרבינו גרשום מכל וכל ובפרט שאפשר לו להיותו נודר ממנה וא"כ אפשר דנאמן בטענת מאיס עלי והדבר צריך תלמוד בזה במקומות אחרים.