בני אהובה/הלכות אישות/ט/כב
הלכות אישות/ט/כב
האשה שיצא עליה קול וכו' וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין וכו'. עיין בלח"מ שם שהאריך ותמצית קושייתו היא מנא ליה לרמב"ם בהך עובדא שנים ששמעו עד מפי עד שיהיה ג"כ שמחת אירוסין כי בגמרא לא נזכר מזה כלום ועוד קול בגירושין מה איכא למימר עיי"ש שהאריך ועיין בגיטין דף פ"ט ע"א ונראה דרבינו הרמב"ם יליף לה מדברי הירושלמי דאמרינן בירושלמי סוף פרק המגרש אמר ר' יסא נרות דולקין ושיחת בני אדם משיחין התיב ר' זעירא וכו' יצא שמה בעיר מקודשת מקודשת מגורשת מגורשת אית לך למימר נרות דולקות לא שיחת בני אדם משיחין והכא שיחת בני אדם משיחין ע"כ. וס"ל לרמב"ם פירושו דלא הדר ביה מהך דאמר נרות דולקין ודלא כמו שחשב הרשב"א בחידושיו למסכת גיטין דהדר ביה דפירוש זה דחוק וגם יהיה צריך לומר לפירוש הרשב"א דתלמודא דבני מערבא חולק אתלמודא דידן כמ"ש הרשב"א להדיא ולכך ס"ל לרמב"ם דשיחת בני אדם פירושו שמשיחים בו בני אדם טובא כמ"ש הר"ן בפירוש הרמב"ם עיין בכ"מ וא"כ משני הירושלמי דהא דאמרינן נרות דולקין ושיחת בני אדם משיחין הוי"ו היא וי"ו המחלקת דהיינו נרות דולקין או שיחת בני אדם דבשיחת בני אדם טובא שאמרו ששמעו מפלוני ופלוני וכו' אין צריך לנרות דולקין משא"כ במקום דליכא שיחת בני אדם טובא רק שנים אמרו ששמעו מפלוני בעינן נמי נרות דולקין דלעולם תרתי בעינן שנים שיאמרו ששמעו מפלוני ועוד מילתא לחזק העניין או שיחת בני אדם טובא או נרות דולקין ולכך הרמב"ם ברישא דלא אמרו פלוני מפלוני וכו' צריך נרות דולקות ושיחת בני אדם הרבה ובסיפא דאמרו פלוני מפלוני וכו' אין צריך שיחת בני אדם הרבה כי אם נרות דולקות ובגיטין צריך פלוני מפלוני וכו' ושיחת בני אדם ג"כ ודברי הרמב"ם נכונים לפי הירושלמי במקום שאין בגמרא דידן סתירה נגדו כלל.
והא דלא הזכיר הרמב"ם הך דינא להדיא היכא דיש שיחת בני אדם הרבה ופלוני מפלוני וכו' דמהני משום דלא נזכר בגמרא דידן הך דינא ודרכו להשמיט דינים שלא נזכרו בהדיא אף דנלמדו מכללא ולכך פסק הרמב"ם דבעד אחד מהני אף דבירושלמי משמע דבעי שני עדים דשם לא נאמר אלא במקום שיחת בני אדם וא"כ אם יהיה רק עד אחד היינו שיחת בני אדם ואין כאן שני דברים המחזיקים את הקול דהיא היא והכל אחד דישיחו בו בני אדם ולכך בעי שני עדים וא"כ יש כאן שני דברים משא"כ ביש נרות דולקות יש כאן שני דברים אף בעד אחד דהיינו שיחת בני אדם ונרות דולקות.
ומעתה הא דחילק הרשב"א בין הנך תרי מימרא דבמימרא ראשונה דעולא צריך שיהיו העדים מעידים לאלתר ובמימרא שנית דרבי אבא אינם צריכין להעיד לאלתר לא משמע כן מדברי הר"ן בפי' הרמב"ם כמ"ש לעיל דמחלק בין שיחת אנשים טובא לשיחת אנשים מעט ולפי מש"כ יש להדבר סמך מהירושלמי וא"כ דברי הב"ח שכתב שאין צריך שיעידו בו ביום במחלוקת שנויה בין הרשב"א והר"ן והב"ח חשש להחמיר וכן מסתבר ועיין בית שמואל סימן מ"ו ס"ק ב'.
והנה בעל משנה למלך הביא שנחלקו בעל פני משה ומהראנ"ח ז"ל אם יצא קול בקידושי דרבנן אי חיישינן לקלא והרב בעל משנה למלך ביקש לדמות אותו אם חוששין לקול דחלוצה דכתב הרמב"ם פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה דין כ' אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה וכתב הרב המגיד שהטעם הוא מפני דחלוצה אינה אסורה לכהן רק מדרבנן והראב"ד חולק שם עליו וס"ל דגם בחלוצה חוששין לקלא עכ"ל ויש לדחות דאף המקיל בחלוצה אפשר דמחמיר בספק קידושין משום דשם אפילו בגרושה גופיה איכא רק לאו לכהן משא"כ כאן בגוף קידושי תורה איכא איסור אשת איש דחמור וכן יש לומר להיפך דמצינו דאיסור כהונה החמירו בו ביותר בכמה דברים וכמו שאמרו מעלה עשו ביוחסין.
אמנם נראה לפשוט הך דינא מהך דאמרינן במסכת גיטין דף פ"ט ע"א בהאי דנפק עליה קלא דקידש באציפא דתוחלא וכו' דלא הוי ביה שוה פרוטה דמבטלינן קלא משום דמימר אמרי אינשי עיינו בהו רבנן בקידושין ולא הוה בהו שוה פרוטה. וקשה לכאורה דהא אנו חוששין שמא שוה פרוטה במדי ואפשר דמשום הכי השמיט הרמב"ם הך דינא דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה משום דס"ל דאביי הוא דאמר הכי במסכת גיטין דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה ואביי לשיטתו אזיל בהא דמסכת קידושין בהאי דקידש באבנא דכוחלא דאמרינן שם דרב חסדא לא ס"ל הא דאמר שמואל דחוששין שמא שוה פרוטה במדי ואמרינן עליה והא איכא סהדי דידעי ביה דאיכא שוה פרוטה ואמר רב חסדא עדים בצד אסתן ותאסר ועל זה אמרו אביי ורבא לא ס"ל להא דר"ח דאם אמרו בשבויה וכו' ש"מ דזולת זאת דאיכא עדים באודיתא דידעי דהוה ביה שוה פרוטה הוי מודים לר"ח וש"מ דלא ס"ל הך דשמואל דחוששין שמא שוה פרוטה במדי ולכך פסק אביי במסכת גיטין דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה אבל לדידן דקי"ל כשמואל דחוששין שמא שוה פרוטה במדי לא מבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה ולכך השמיט הרמב"ם הך דינא דאמר אביי בגיטין. אמנם ליתר הפוסקים שפסקו להך דאביי דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה וגם קי"ל להא דשמואל י"ל בזה דס"ל כדעת הרמב"ם דלדעתו הא דחוששין לשמא שוה פרוטה במדי ספק גמור של תורה הוא וס"ל גם בדבר זה כדעת הרמב"ם דדבר המתקלקל בהגיעו לארץ רחוקה ליכא למימר שמא שוה פרוטה במדי והך דאביי היה בענין בישול תמרים כמ"ש רש"י ומתקלקל בהגיעו לארץ רחוקה ולכך אמר אביי דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה.
או יש לומר כיון דהיא רק מקודשת מספק א"כ בקול יש כאן ספק ספיקא שמא אין בקול ממש ואם תמצי לומר יש בו ממש שמא אינו שוה פרוטה במדי כל זה לדעת הרמב"ם אבל לדעת התוס' אין כאן קידושי ספק רק קידושי ודאי מדבריהם דיש לחוש בו מפני מראית עין כמ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן דלשיטת התוס' הוא קידושי ודאי מדבריהם דרבנן חששו אולי הוא שוה פרוטה במקום אחר ועשהו לקידושין מפני חשש הרואים וא"כ צריך לומר דמשום הכי אמר אביי דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה אף דיש לחוש שמא שוה פרוטה במדי משום דבקידושי דרבנן לא חיישינן לקלא ואפשר דמ"מ יש לדחות דנהי דגזרה דרבנן היא מפני מראית עין מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דאם היה ברור לן דאתא אליהו ואמר דאינו שוה פרוטה בכל קצוי ארץ לא היה מקום למראית עין ולא היה כאן חשש קידושין אפילו דרבנן וא"כ הוה ספק דרבנן ובהא לא חיישינן לקול אבל ודאי קידושי דרבנן עדיין יש בו ספק אולי חוששין לקול.