בני אהובה/הלכות אישות/ז/א
הלכות אישות/ז/א
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבא וכו'. המ"מ האריך בזה והשריש לנו שהאומר על מנת שירצה אבא שפירושו לדעת הרמב"ם שיאמר הן הרי זמנו לעולם אפילו אמר בתחילה לאו וחזר ואמר הן נתקיים התנאי ולכך לעולם יש לחוש אולי יאמר הן והאומר על מנת שישתוק אם שתק בעת השמיעה מקודשת אע"פ שחזר ומיחה וכן אם מיחה אע"פ שחזר ונתרצה אינה מקודשת והאומר על מנת שלא ימחה אבא כל זמן שמיחה יתבטל ואפילו נתרצה בשעת שמיעה יכול למחות אח"כ לעולם זהו שורש דבריו באריכות עיי"ש. והרב המגיד ז"ל העלים עין מהקושיות הנופלים לפי פירושו בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל במה שכתב האומר על מנת שירצה אבא אשר הפירוש לדעתו שיאמר הן לא רצה או ששתק או שמת קודם ששמע הדבר אינה מקודשת וכלל בחד בבא במה שיש חילוק גדול בין זה לזה דהאומר לאו או שתק יכול לומר הן תמיד וא"כ הרי היא מקודשת בספק ואלו מת אינה מקודשת ודאי דאי אפשר לו לומר הן זהו קושיית הר"ן ז"ל ומלבד כלל הזה דכחדא נאמרו, פשטות דברי הרמב"ם אינה מקודשת על כרחך פירושו לגמרי מדלא פירש כדרכו תמיד מקודשת בספק וכן מה שכתב בהאומר על מנת שלא ימחה דאם לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת דמשמע דמקודשת ודאי ולמה בלא מיחה מקודשת ודאי הרי בידו למחות לעולם וזהו קושיית הגמ' דמוקמית לי רישא וסיפא בתרי טעמי דאי רישא נמי מיירי בלא ימחה למה רצה האב דהיינו ששתק מקודשת הרי יש בידו למחות לעולם כמו שפירש רש"י שם קידושין דף ס"ג וכן במה שכתב לבסוף מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין האב וכו' מה איריא ששמע לאחר מיתת הבן אפילו שמע קודם נמי דהא אין זמן למחאתו כהשגת הראב"ד ז"ל ולא תירץ המ"מ בכל זה דבר.
ונראה לפי דבריו דקשיא ליה להרמב"ם במה דפריך בגמרא שם לאוקמתיה דעל מנת שיאמר הן ממציעתא ולא מן סיפא נמי דמה מהני שיאמר האב איני רוצה הא יש בידו לומר הן לעולם וא"כ עדיין היא זקוקה ליבם וצריכה חליצה ועוד למה דמוקי למתניתין בתרי טעמי דוחק הוא דרישא יהא על מנת שיאמר הן ומציעתא וסיפא בעל מנת שלא ימחה וזה עיקר חסר מהמשנה ועוד קשיא ליה קושיית הר"ן דלימא דרישא באמר על מנת שישתוק מיירי ויהיה רישא ומציעתא בחד טעמא. ולכן נראה לומר דלפי מש"כ התוס' בד"ה אלא על מנת וכו' דהקשו וא"ת מאחר שמת קודם השמיעה האיך היא מקודשת דלמא אי הוה שמע מיחה דצריך פירוש להבין קושייתם דהא תלה התנאי בשתיקה וא"כ הרי נתקיים התנאי דסוף כל סוף הרי שתק מה נפק"מ אלו היה חי הוה מוחה מ"מ עכשיו שותק ונתקיים תנאו וצריך לומר דס"ל להתוס' דיש אונס בקידושין ואלו תלה תנאו בשתיקה וביקש למחות רק נאנס שלא היה יכול למחות לא נתקיים תנאו דלא על זה היה כוונת התנאי דהתנאי היה אם ישתוק בלי אונס המונעו ולכך נכללה שתיקה בגדר הרצון שנפש שתרצה שותקת כי השתיקה מעידה על הרצון ואלו נאנס אין כאן גילוי דעת על הרצון ולכך קושיית התוס' שפיר דאין לך אונס מזה שמת קודם השמיעה ומתרצים התוס' דיש לנו לדון דעתו שלא ימחה וצריך להיות כוונת התוס' בזה דחזקה היא דלא היה מוחה אף כשהיה חי ולכך מחזקינן אותה בקידושין ודאי דאנן סמכינן בזה דודאי אף אם היה חי היה שותק ולא היה מוחה והרי כאן קידושיו קידושין גמורים.
אבל לפי זה קשה דבגמרא לא בעי לאוקמיה דגם הרישא בעל מנת שלא ימחה משום דקשיא לי דא"כ למה מקודשת ברצה האב הא יש בידו למחות לעולם ולפי תירוץ התוס' דבר זה אינו דהא יש כאן חזקה דלא ימחה ואנן אחזקה זאת סמכינן במת האב ולא אמרינן אלו היה חי היה מוחה ואף שהתוס' כתבו כן בקושיתם ותירוצם על הא דבעי בגמרא לאוקמיה הא דמת האב באומר על מנת שישתוק מ"מ ודאי כמו שקשה קושיית התוס' בהא דמת האב אי מיירי על מנת שישתוק כן נופל נמי קושיית התוס' אי מיירי הא דמת האב באמר על מנת שלא ימחה וצריכין אנו לתירוצא דסמכינן אחזקה בזו כמו בזו ומחזקינן לה כודאי אשת איש א"כ אף בחיים נמי אם אינו מוחה אנן אחזקה זו דלא ימחה עוד סמכינן וסוקלין על החזקה. וצריך (להיות) [לומר] דכיון דאלו מת הבן מלמדין האב בעצת חכמים לומר איני רוצה ולמחות וא"כ אף דמסתמא בעצמותו הוא בחזקת שלא יערער על מעשה הבן ולכך במת מקודשת מ"מ בעודנו חי יש לחוש שמא ימות הבן ויהיה עצת חכמים למחות וא"כ איך נחשוב אותה ונחזיקנה לודאי מקודשת ולא יחולו עליה קידושין מאחר מה שמחר יהיה תלוי ברפיון ויתבטלו הקידושין למפרע אבל אם כבר מת האב סמכינן שפיר אחזקה.
אבל בכל זאת עדיין הקושיא במקומה עומדת דעדיין הוי מצי לאוקמה רישא בלא ימחה וסמכינן אחזקה דלא ימחה היינו לאחר ששמע האב ולא מיחה רק דיש לחוש שמא ימחה אח"כ בזו שפיר סמכינן אחזקה וכי יהיו קידושין תלוים ברפיון לעולם משא"כ קודם ששמע האב אף באם מת סמכינן אחזקה דלא ימחה מ"מ בעודנו חי במקום שיכול הדבר להתברר דאולי בשמעו ימחה לא סמכינן אחזקה ולא מחזקינן לה בודאי אשת איש עד שנשמע מה יאמר האב בשמיעתו ואם אז שמע ושתק סמכינן אחזקה. ולפי זה נוכל לומר דהא דבמת הבן מלמדין לאב וכו' היינו במת הבן קודם ששמע האב דאז לא הוחזקה לאשת איש גמורה ולכך מלמדין לאב לבטל הקידושין משא"כ בשכבר שמע האב דאז הוחזקה לאשת איש גמורה איך נחזיקנה אח"כ לפנויה וללמד לאב לעשות מעשה לסתור אתמול החזקנו אותה לאשת איש אחזקה דמסתמא דלא ימחה האב שוב ואם קיבלה קידושין מאחר לית דחש לה ואיך נלמוד אח"כ לאב שימחה ויבטל חזקה הראשונה. ולפי זה כל המתניתין אתא שפיר בלא ימחה דרישא דרצה האב לאחר שמיעה ולא מיחה מקודשת ודאי דסמכינן אחזקה ובמת האב קודם השמיעה ג"כ מוחזקת לאשת איש דלא שייך כאן יכול להתברר ובמת הבן קודם שמיעת האב מלמדין האב למחות דאז לא הוחזקה כבר לאשת איש דקודם שמיעה לא הוחזקה לאשת איש שיכול הדבר להתברר. ואע"ג דפריך בגמרא דאי מיירי בעל מנת שישתוק על הך דמלמדין והא שתק ולא מוקי ליה שמת הבן קודם שמיעת האב זה לא קשה מידי דבעל מנת שישתוק פריך שפיר דאי אפשר ללמוד עמו שימחה וכבר קדמה השתיקה וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו להדיא דבין שמיעה ללימוד איכא שתיקה אבל כאן בעל מנת שלא ימחה אף דודאי קדמה שמיעה ללימוד מ"מ אינו מוכרח דנימא דשמע קודם מיתת הבן דכבר הוחזקה לאשת איש רק אפשר דשמע אחר מיתת הבן שלא הוחזקה עדיין לאשת איש.
אמנם נראה לי דלא מוקי ליה בגמרא לרישא בהכי משום דקשיא ליה דקתני ואם לאו אינה מקודשת דעל כרחך פירושו אם לאו שלא שמע דאי פירושו דשמע ומיחה להדיא פשיטא ומה קמ"ל אטו עד השתא לא ידעינן במתנה ולא נתקיים התנאי דהמעשה בטל אלא על כרחך דאם לאו מוסב על זה דקתני רצה האב דפירושו דשמע ושתק ועל זה קתני ואם לאו והיינו דלא שמע וקשה למה אינה מקודשת דמשמע ליה לגמרא דאינה מקודשת כלל כסתמא דלישנא וקשה למה וצריך להיות משום דאיכא חזקת פנויה ויש כאן ספק אם יתקיים התנאי או לא אמרינן דנעמיד אותה בחזקת פנויה (ועיין בחידושי מהר"י מטראני למסכת קידושין דכתב ג"כ דאפשר לומר דאיכא כאן חזקת פנויה) ומזה מוכח דלא אמרינן דאיכא חזקה דלא ימחה דאי איכא חזקה תהא מקודשת ואי משום דאולי ימות הבן ומלמדין וכו' בשביל זה אין לומר דלא תהא עכשיו מקודשת לגמרי אפילו בספק ועל כרחך צריך להיות דאין כאן חזקה דיתרצה האב ובמת האב הטעם הוא דאין אונס בקידושין כדעת הר"ן והרי נתקיים התנאי עכ"פ דלא מחה כלל וא"כ אי מיירי רישא בעל מנת שלא ימחה ורצה האב הוא שלא מיחה יקשה אמאי מקודשת ודאי אולי ימחה לבסוף.
ועוד דאף אם נאמר דהאי ואם לאו לאו דיוקא הוא ופירושו הוא דאינה מקודשת ודאי אף דאיכא חזקה מ"מ כיון דלא שמע יוכל להתברר דאולי ימחה מ"מ קשיא ליה להגמרא דלא הוי ליה למתניתין למסתם כיון דאיכא למטעי בלישנא ולומר רצה האב היינו שלא מיחה וכל זמן שלא מיחה הן שמע והן שלא שמע מקודשת בודאי משום דסמכינן אחזקה דמסתמא לא ימחה ואיך קתני סתמא רצה האב ונתן מקום לטעות דאף קודם ששמע מקודשת ודאי דומיא דסיפא מת האב והיינו קודם ששמע ואין לומר דתנא דמתניתין סמך עצמו דאין מקום לטעות משום דאי מיירי רצה האב שלא מיחה קודם ששמע א"כ סיפא דמת האב קודם ששמע למה ליה למיתני זה אינו דאיכא למימר תנא מציעתא לגלוי רישא דבלא שמע נמי מקודשת ודאי כמו במת האב אלא על כרחך דליכא חזקה על כן לא מוקי בגמרא רישא נמי בלא ימחה דא"כ אמאי מקודשת בלא מיחה הא עדיין יכול למחות ומוקי ליה רישא ומציעתא וסיפא בתרי טעמי והכוונה בזה דהך רישא על מנת שירצה אבא הוא כולל לשני דברים לעל מנת שיאמר הן ועל מנת שלא ימחה ובתרווייהו קתני רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וא"כ ליכא למטעי ולומר דרצה האב היינו קודם שמיעה דהא קאי נמי על מנת שיאמר הן וזהו על כרחך אלאחר שמיעה קאי דיאמר אח"כ הן וא"כ גם אהך דעל מנת שלא ימחה הנכלל במלת ע"מ שירצה קאי נמי רצה לאחר שמיעה ואין כאן מקום טעות וגם הך דקתני אם לאו אינה מקודשת מיירי נמי בתרווייהו או שלא אמר הן או ששמע ומיחה והשתא לא קשה מה קמ"ל בזה בלא נתקיים התנאי דקמ"ל בהך גוונא דכולל נמי שיאמר הן והוא לא אמר אחר השמיעה דאינה מקודשת ולא אמרינן דאולי יאמר אח"כ דכיון דתליא במעשה ולא נעשה המעשה אוקמינן לה בחזקת פנויה ואין כאן דבר המוציא אותה מחזקת פנויה ובפרט אם שתק או אמר בהדיא לאו אין אנו חוששין דיאמר אח"כ הן דסתמא מדשתק או מיחה השתא לא יתרצה לעולם לומר הן ואוקמינן האשה בחזקת פנויה וכמ"ש התוס' במת האב דאחזקה דלא הוה מוחה מחזקינן לה לודאי אשת איש מכ"ש בע"מ שיאמר הן ושתק או מיחה דיש לנו לומר החזקה דלא יתרצה מכאן ולהבא וחזקת פנויה מסייע להך והוי כאן תרי חזקות ולכך אינה מקודשת וזה ברור לדעת הרמב"ם משא"כ מציעתא וסיפא לא קאי אהך שיאמר הן רק אהך שלא ימחה האב ומת הבן מיירי דלאחר שמת הבן שמע האב ואז מלמדין אותו שימחה דאז לא הוחזקה עדיין בחזקת אשת איש כלל כהנ"ל.
ומעתה לא קשה הא דפריך דאי מיירי ביאמר הן ממציעתא ולא מסיפא שמא יאמר אחר שמיחה הן דזה אינו דאם יאמר כפי הלימוד לאו לא חיישינן שיאמר אח"כ הן דחזקה שלא ישנה טעמו ודיבורו והרי חזקת פנויה מסייע לכך וגם לא קשה קושיית הר"ן דלימא דרישא ומציעתא הוא בעל מנת שישתוק דלפי מ"ש פירושו דרישא כולל תרתי היינו שלא ימחה או ישתוק עדיין אינו מיושב איך קתני סתם רצה אולי נטעה דאפילו קודם שמיעה וכן הדבר בשתיקה דגם כאן אמרינן חזקה דישתוק כמ"ש התוס' להדיא וכן קשה ואם לאו למה לי דאם מוחה פשיטא כהנ"ל ואתא שפיר.
ומעתה דברי הרמב"ם מבוארים דעל מנת שירצה דפירש על מנת שיאמר הן כתב דאם לא רצה או שתק או שמת אינה מקודשת ולא חיישינן בהנך תרתי קמייתא אולי יתרצה לבסוף דכיון דמיחה או שתק מתחילה מסתמא לא ישנה טעמו ואוקמינה הפנויה בחזקתה דלא יתרצה לעולם ומסתמא כמו שהוא עכשיו כן יהיה לאחר זמן ולא מוציאין הפנויה מחזקתה ובאומר על מנת שלא ימחה כתב ג"כ אם לא מיחה מקודשת בודאי ולא חיישינן שמא ימחה לבסוף כי סמכינן אחזקה דלא ימחה כמו דסמכינן במת האב ולא אמרינן אלו היה חי היה מוחה אלא סמכינן אסתמא דלא היה מוחה וה"ה בחי האב דסמכינן אחזקה זו ומחזקינן אותה לודאי אשת איש ולכך אף במת הבן אין מלמדין לאב למחות כמ"ש לעיל דאתמול החזקנו אותה באשת איש דחזקה דלא ימחה איך נלמוד אותו לשנות טעמו ולבטל החזקה אבל במת הבן קודם שמיעת האב דאז לא הוחזקה עדיין למקודשת ודאי דלא סמכינן אחזקה במקום שיכול הדבר להתברר כמ"ש לעיל אז מלמדין האב למחות וזהו שכתב מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין וזה ודאי אף ששמע קודם הלימוד ולכך כתב סתם ואח"כ שמע האב מלמדין ולא כתב דמלמדין קודם ששמע דוקא דאף דשמע קודם מ"מ אם לא שמע רק אחר מיתת הבן מלמדין דאז לא הוחזקה עדיין לאשת איש כלל ואז מלמדין וכו' כהנ"ל ולא קשה מידי ודברי הרמב"ם יש להם מקום בגמ'.
אמנם הרב בעל כ"מ דרך בדרך אחר וס"ל דדעת הרמב"ם ז"ל דעל מנת שיאמר הן פירושו תיכף בשעת שמיעה ובזה ניצל הרמב"ם בהך דינא על מנת שיאמר הן מקושיית הר"ן שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לנשא ובלא רצה או ששתק יש לחוש שיאמר הן וכו' וכן מצאתי ברבינו ירוחם נתיב כ"ב חלק ד' שכתב והרמב"ם כתב על מנת שירצה דינו כמו על מנת שישתוק או על מנת שיאמר הן עכ"ל הרי שפירש בדברי הרמב"ם דהן קאי אלאלתר כמו בשתיקה וכן בעל מנת שלא ימחה אבא פירש גם כן תיכף בעת שמיעה אלא שיש לו זמן כל זמן שעסוקין באותו עניין דיכול עוד למחות משא"כ בעל מנת שישתוק זהו דעת הכס"מ ז"ל. ורב מהדוחק יש בזה לחלק חילוק מה דלא מצינו בגמ' וסברא כלל ואיך סתם הרמב"ם וכתב מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין וכו' ולא כתב דצריך להיות תיכף בתוך עסקו בעניין בעת השמיעה דלאח"כ שוב אינו יכול למחות וכל כי האי מילתא רבתא לדינא ודבר חדש הוי ליה להרמב"ם לפרש ולא לסתום וגם קשה לפי זה לוקמי מתניתין בחד טעמא שלא ימחה ורצה האב דכבר עבר העניין ולא מיחה הרי זו מקודשת ודאי דאי אפשר לו למחות עוד ולמה לו לרב יוסף למוקמי בעל מנת שלא ימחה עד ל' יום לוקמי מתניתין כפשטא ורצה האב שעבר עניין השמיעה ולא מיחה.
לכן נראה לי לפרש דברי הגמ' ורמב"ם ז"ל על פי דרכו והוא משום דקשיא ליה להרמב"ם אהא דפריך אעל מנת שישתוק מסיפא דמלמדין וכו' דהא שתק ולא משני דמיירי דמלמדין קודם שמיעה היינו משום דקשה דא"כ פשיטא דיכול לומר איני רוצה ומה קמ"ל מתניתין בזה וא"כ קושיא זו עדיין אינו מיושבת גם אי מיירי בעל מנת שלא ימחה דיש לו להמחאתו זמן לעולם וא"כ מה קמ"ל בזה מת הבן וכו' פשיטא דיכול למחות לעולם ואי דקמ"ל הך גופא דיש זמן להמחאתו לעולם זה אינו צריך להודיענו במת הבן דאף בחיי האב והבן יודיענו זה דיש רשות ביד האב למחות לעולם ולמה בחר המשנה בלישנא דמת הבן מה טיבו של מיתת הבן פה הלא גם בחיי הבן אם היא מאוסה עליו וכדומה שרוצה לגרשה מלמדין לאב שלא יפסלה מכהונה לומר איני רוצה ויבטלו הקידושין כמו דמלמדין אחר מיתת הבן ואין להתנא לנקוט בלישנא דפרענותא דמת הבן בחיי האב כדאמרינן פרק יש נוחלין דף ק"ח ע"א עיי"ש (א). ולכן ס"ל להרמב"ם דודאי על מנת שלא ימחה יש לפרש לעולם כמו שכתב המ"מ ויש לפרשו תיכף בעת שמיעה כמ"ש הכס"מ אמנם אנן אמרינן מסתמא כיון לשעת שמיעה לבד דהא האי גברא לקידושין קמתכון ואיך יתלה תנאו בדבר שלא יכול להתברר לעולם כל זמן חיי האב דאולי ימחה ויהיו קידושין תלוים ועומדין ולכך אמרינן מסתמא נתכון לשעת שמיעה ואז יתברר הדבר אי ימחה או לא ימחה למען יהא לקידושין הכרע הן או לאו.
והנה לפי מה שנסתפק הרא"ש בהאומר על מנת שלא ימחה אבא ואמר אביו הן אי יכול לחזור ולמחות או לא ואי אמרינן דלא יכול תו למחות א"כ עדיין יש לומר דשלא ימחה אבא כונתו לעולם דהשתא לא קשה א"כ איך נחית נפשיה לספיקא ולעולם יהיו קידושין תלוים זה אינו דאם יאמר אבא הן יהיו קידושין נגמרים ויצא ידי ספיקו ותנאו והספק הזה יכול להתברר אמנם אי אמרינן כדעת המ"מ דאף האומר הן יכול למחות ואין קידושיו נחלטין עד שימות האב א"כ בזה ודאי לא אמרינן שיקדש לכתחילה בתנאי שיהיו קידושיו בספק כל ימי חיי האב בלי בירור כלל ואמרינן ודאי דעתו אשעת שמיעה לבד. והנה אם על מנת שירצה פירושו על מנת שלא ימחה אבא ונכלל מלת המחאה במלת רצון שזה הוא מורה על רצון שלא ימחה והרי הוא מרוצה בכך בלי ספק בזו ודאי באמר על מנת שירצה אבא אף שפירושו שלא ימחה מ"מ שירצה קאמר ואם אביו רוצה ואמר הן פשיטא דנתקיים התנאי דהרי על מנת שירצה קאמר והרי אביו רוצה ואמר הן ובזו ליכא מחלוקת אמנם אם אמר בפירוש שלא ימחה ולא תלה התנאי כלל ברצון בזו ודאי יש מקום לדעת מ"מ דלעולם יכול למחות אף שיאמר הן אין זה מעכב המחאה אי היה כוונתו לעולם.
והנה עוד אחת היא לחלק ולומר דכיון דעל מנת שלא ימחה סתם פירושו לעולם ואף דאנו אומדין דעתו דכוונתו היה רק על שעת שמיעה איך קאמר סתם שלא ימחה מה שפירושו בהיפך שלא ימחה לעולם וצ"ל דפירושו ודעתו היה מסתמא אם לא ימחה בעת שמיעה ודאי נתרצה לקידושין וא"כ ודאי לא ימחה לעולם כיון דנתרצה ולכך קאמר סתם שלא ימחה אף דדעתו רק אשעת שמיעה דזה ברור לו מסתמא אם לא ימחה אז תו לא ימחה לעולם וא"כ יש כאן הבדל בין שלא ימחה ובין שישתוק אבא אף דשניהם רק אשעת שמיעה דבשלא ימחה נתכון שיהיה גילוי דעת באבא שמרוצה הואיל ולא מיחה וא"כ לעולם לא ימחה וזהו דוקא בחיי הבן אבל במות הבן ושמע האב מקידושין ולא מיחה אין כאן גילוי דעת לקידושין שהוא מרוצה בהן עד שנאמר שלא ימחה לעולם דמה שלא מיחה היה טעמו כיון דכבר הפריד המות בינם ומה לו להמחאתו בשביל כלתו שלא תזקק ליבום בזו לא נפק"מ לי' מידי לולא דמלמדין אותו ובזו לעולם יש זמן להמחאתו דהבן נתכון עד שיהיה גילוי דעת אביו לרצוי וכאן אין גילוי דעת כלל. ועיין ברמ"א סימן ל"ח סעיף י' שכתב שתיקה שאינו בביתו לאו שתיקה היא כי אין דרך למחות בחוץ ואף שהאחרונים ז"ל השיגו עליו מ"מ במחאה זו כו"ע מודים דבעינן גילוי דעת ובמקום שאין שייך למחות לא שייך גילוי דעת שיאמר נתרצה האב ועיין בתשובת הריב"ש אשר ממנו לקחו הרמ"א וזהו הדין במת הבן כי מה לאב למחות ואין כאן גילוי דעת לרצוי האב.
ומעתה דברי הגמרא מבוארים דאי על מנת שירצה היינו על מנת שלא ימחה האב א"כ כוונתו לעולם דאין קידושיו תלוין ברפיון דאי יתרצה האב לומר הן קידושיו נגמרים כהנ"ל על כן לא מצי גמרא לאוקמי רישא בלא ימחה א"כ איך קתני רצה האב מקודשת דהיינו שלא מיחה אולי ימחה לאח"כ ומתרץ הגמרא דרישא על מנת שירצה שפירש בהדיא שיאמר הן ומציעתא וסיפא מיירי שאמר בפירוש על מנת שלא ימחה אבא ולפי זה על כרחך כוונתו לשעת שמיעה דזולת זה יהיו קידושיו תלוין לעולם כהנ"ל ולפי זה אי אפשר למתני בחיי הבן מלמדין לאב דמלמדין היינו לאחר שמיעה ולאחר שמיעה אינו יכול למחות דיש כאן גילוי דעת שלא ימחה עוד וכן הוי קושיית הגמרא אעל מנת שישתוק וכמו שפירש הרשב"א דכבר קדמה השמיעה ללימוד ושלא ימחה היינו בשעת שמיעה ולכך קתני מת הבן ואח"כ שמע האב ואז אין כאן גילוי דעת על הרצון ויכול למחות אח"כ נמי אף שעבר זמן השמיעה כהנ"ל דנתכוון הבן לגילוי דעת של אביו לרצוי וזה אינה לאחר מיתת הבן ולכך מלמדין האב אף שכבר שמע מ"מ כיון ששמע לאחר מיתת הבן יש בידו למחות וזה פשוט וברור.
ומעתה ניחא נמי דקתני הך דמת הבן לאחר מציעתא וקאי רק אשלא ימחה ולא קתני ליה התנא בין רישא למציעתא דאז הוי קאי גם אהך על מנת שיאמר הן דבהא נמי שייך מת הבן כסלקא דעתא בגמרא דכל המשנה בחד טעמא על מנת שיאמר הן ולא הוי קשה ליה רק אמציעתא אבל מסיפא לא פריך וא"כ הוי ליה לומר הך דמלמדין במת הבן באמצע דיהיה כולל שני גוונא על מנת שיאמר הן ועל מנת שלא ימחה דלפי מ"ש ניחא דזה פשיטא אם לא אמר הן בשעת שמיעה דיכול לומר אח"כ לאו ומה קמ"ל אבל אי קאי רק אמציעתא דמיירי דאמר בפירוש שלא ימחה טובא קמ"ל אף דלא מחה בשעת שמיעה הואיל והיתה לאחר מיתת הבן יכול למחות גם אחר השמיעה והן הן דברי הרמב"ם ז"ל דבחיי הבן אם שמע ולא מיחה מקודשת ודאי אבל אם מת הבן ואח"כ שמע אף דשתק מ"מ מלמדין אותו אף דקדם השמיעה ללימוד כמ"ש ואח"כ שמע מלמדין הרי דקדם שמיעה ללימוד מ"מ מלמדין למחות דבשמיעה לאחר מיתת הבן לא נפק"מ מידי.
והנה בשו"ע סימן ל"ח הביא דעת כולם להחמיר אי על מנת שירצה פירושו שיאמר הן או על מנת שישתוק או על מנת שלא ימחה והקשה הבית שמואל ס"ק י"ח בשם בית הילל דהא בפרק המדיר דף ע"ג אוקמינן פלוגתא דתנאי אי על מנת שירצה פירושו כוונתו על מנת שישתוק או שיאמר הן ועל מנת שלא ימחה לא מצינו מי שאומר כן ותירץ הב"ש דבמסקנא לא קאי ואמרינן בטעות אשה אחת פליגי עיי"ש וזה דוחק וגם נראה לענ"ד דהא דאמרינן בקידושין אהך מתניתין דדחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמא ולא מוקמינן בתרי תנאי דלכאורה קשה תנאי שקלית מעלמא ואנה הם התנאים שיחלוקו בזה.
אמנם ברור הוא דהני תרי תנאי דאמרינן במסכת קידושין המה התנאים דברייתא שהביא בגמרא דכתובות דפליגי בהריני בועלך על מנת שירצה אבא וכו' ות"ק דרישא בקידושין ס"ל כת"ק דברייתא דהתם דהאומר סתם על מנת שירצה הוי כעל מנת שישתוק ולכך רצה האב היינו ששתק מקודשת וכן במציעתא במת האב מקודשת הואיל ושתק ותנא דסיפא במת הבן דמלמדין וכו' ס"ל כר' שמעון דהתם דעל מנת שירצה פירושו שיאמר הן ולכך ס"ל מת הבן מלמדין דשתיקתו אינו כלום כל כמה דלא אמר הן (ומזה ראיה לדברי הרמב"ם כפירוש הכ"מ או כפי מה שפרשתי לעיל בדברי המ"מ דבאומר על מנת שיאמר הן אי מוחה האב בשעת שמיעה או אח"כ אינו יכול לחזור ולהתרצות ולומר הן דאל"כ אף כהך תנא דס"ל דע"מ שירצה הוא ע"מ שיאמר הן לא מתוקם הך דמלמדין האב דהא יכול לומר הן לעולם אלא ודאי דבמוחה תו אינו יכול לומר הן ואין כוונתו לומר הן לעולם) וצ"ל דמלמדין בעת שמיעה והגמ' דלא משני הכי אעל מנת שישתוק משום דהוי קשה א"כ פשיטא אבל השתא דהך סיפא דמת הבן תנא אחרינא הוא שפיר יש לומר דמלמדין בעת שמיעה ולא קשה מה קמ"ל הא תנא ליה רישא דהך תנא לא תני ליה רישא כלל ומשנה בפני עצמה היא ולא סמך כלל ארישא ומה דקשיא להו לבית הילל ולהרב בית שמואל לא הבנתי דבריהם כלל דהא הך דיעה דס"ל דע"מ שירצה הוא ע"מ שלא ימחה הוא דעת רב יוסף שם בגמרא דמוקי ליה דעל מנת שירצה הוא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן עד ל' יום וכו' מזה מבואר דסתם על מנת שירצה הוי ע"מ שלא ימחה רק רב יוסף מפרש למתניתין דמיירי במפרש זמן המחאת אביו וכדעת רב יוסף פסקינן כמו שכתב הרא"ש דיש פסקו כרב יוסף וא"כ כיון דרב יוסף מוקי ומפרש המשנה בכך מה זו קושיא דלא מצינו בברייתא דעת האומר דעל מנת שירצה הוא ע"מ שלא ימחה כיון דלרב יוסף נשנית במשנה רבי לא שנאה חייא מנא ליה ודבריהם תמוהים.
והנה הבית שמואל סימן ל"ח ס"ק כ"ב תמה על השו"ע דכתב בעל מנת שישתוק דאם מת האב קודם ששמע דמקודשת ודאי וכתב הב"ש דלמסקנא דמוקי רישא ע"מ שישתוק ומציעתא וסיפא ע"מ שלא ימחה ולא אוקי מציעתא נמי בע"מ שישתוק ש"מ דאם מת האב קודם השמיעה לא הוי קידושין ובר"ן הקשה ג"כ למה לא אוקי המציעתא בע"מ שישתוק ולמ"ש שפיר עכ"ל ודבריו צריכין תיקון גדול דהא לא מוקמינן רישא בע"מ שישתוק רק רישא בע"מ שיאמר הן ומציעתא וסיפא בע"מ שלא ימחה (ב) רק קושיית הר"ן דלמה אמרינן דרישא בע"מ שיאמר הן ולכך מוכרחין לומר דמציעתא וסיפא בחד גוונא לימא דרישא בע"מ שישתוק ותהיה מציעתא מתפרש כמו רישא ואם נתכוון לזה ולתרץ דאי אפשר לומר כך דאם כן מציעתא קשיא כמו שכתב עדיין צריך תיקון דאף השתא דמציעתא מיירי ע"מ שלא ימחה עדיין קשה קושיית התוס' דלמא אלו היה האב חי היה מוחה דלמחות לעולם יש זמן ועל כרחך צריך להיות כתירוץ התוס' דמסתמא לא היה מוחה ובמחוסר שתיקה אמרינן בסתמא היה שותק ולא מיחה אם לא שנאמר דבשלמא במחאה דיש לומר דשמע האב ולא מיחה ואח"כ מת בזו ודאי י"ל כתירוץ התוס' דמסתמא לא ימחה דאלו היה רצונו למחות היה מוחה בעת השמיעה משא"כ כשמת קודם השמיעה דאין כאן גילוי דעת כלל אפשר לומר אלו היה חי היה מוחה ואלו זאת כוונתו דבריו צריכין תיקון גדול ומקצר במקום שהיה לו להאריך אך בכל זאת אין בזו כדאי לחלוק על השו"ע דכיון דבסלקא דעתא דגמרא דמוקי מציעתא בע"מ שישתוק הדין מוכרח מהיכי תיתי נימא דבמסקנא הדר ביה ואי משום קושיית הר"ן מלבד דהרבה גורסין בגמרא באמת דרישא ומציעתא בחד טעמא כמ"ש הרשב"א וא"כ הדין של השו"ע קאי למסקנא אף גם דיש לתרץ קושיית הר"ן דר' שמעון ס"ל פרק המדיר דף ע"ג דע"מ שירצה פירושו שיאמר הן ומוקי המשנה כוותיה דידע סתמא דגמרא דהלכתא כוותיה ועוד לפי מ"ש דקושיית התוס' לסברתם דיש אונס בקידושין אבל לפי מ"ש לעיל בשם הר"ן והרא"ה דבכי האי גוונא ודאי אין אונס בקידושין א"כ אין מקום לקושיית התוס' דהא מ"מ נתקיים התנאי כיון דשתק האב וזה ברור.
(א) אמר המגיה לא היה לו להרב הגאון המחבר להביא ראיה מריש פרק יש נוחלין דשם קאמר אתחלתא בפרענותא לא מתחלינן דהיינו שלא רצה התנא להתחיל דיני נחלות בפרענות משא"כ האי דקידושין דמת הבן בחיי האב שאינו תחילת פירקא ויותר היה לו להביא ראיה ממתניתין דמסכת כתובות דף מ"ג ע"ב המארס את בתו וגרשה ארסה ונתארמלה ואמרינן בגמרא אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי וכו' ופירש רש"י ודק תנא במילתיה דלא לנקוט בדרך פורענות (ואפשר דהרב הביא האי דיש נוחלין שהוא דומה לכאן דמת האב בדמיון ממש).
(ב) אמר המגיה עיין בר"ן שכתב דרש"י מוקי ליה למסקנא דרישא ע"מ שירצה פירושו ע"מ שיאמר הן כתבתי זאת לפי שיש לטעות בדברי רש"י שכתב שני פעמים דרישא מיירי ע"מ שישתוק דלדעת הר"ן כתב רש"י כל זאת רק לפי ס"ד אבל לא למסקנא והר"ן היה מוכרח לזה דלמסקנא רישא מיירי ע"מ שיאמר הן דאי ע"מ שישתוק לא הוי אמרינן בגמרא דמציעתא במת האב מיירי בע"מ שלא ימחה רק בחד טעמא עם הרישא בעל מנת שישתוק ועל זה נופל קושיית הר"ן (דעל זה גופיה תקשי דאמאי לא מוקי ליה בגמרא גם הרישא בעל מנת שישתוק כדי שתהא מציעתא ורישא בחד טעמא כמו שכתב הרב המחבר).