בני אהובה/הלכות אישות/ב
הלכה ט
[עריכה]הבת שילדה וכו'. עיין במ"מ. והלח"מ האריך ודבריו מגומגמים עיין עליו והנכון בהבנת המ"מ במה שכתב ויש לתרץ דהוא סבר וכו' דהשתא חזר ממה שכתב דסוגיית הגמרא אזלא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן וכו' ואין אנו צריכין לזה דזה דחוק רק ס"ל לרמב"ם לילד קודם י"ב שנה אי אפשר דאז ודאי תמות אבל להתעבר תוך י"ב ולילד אחר י"ב זהו מהאפשר ולכך תני רב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות לפי שהוא אומר לשמש במוך כל שנת י"ב ואף שתלד לאחר י"ב וליכא מיתה ודאית מ"מ יש לשמש במוך אולי תמות וס"ל לרמב"ם דאין עיבור גורם גדלות רק הלידה וא"כ אתי שפיר דמצינו בת ממאנת דנתעברה קודם שהביאה ב' שערות ומיאנה ואח"כ ילדה אבל חמותו ממאנת אי אפשר דאימת מקדשה להולד כשתלד כבר היא בעת לידה גדולה וזה דייק הגמרא בנים הרי הוא כסימנים והסימנים דוקא לאחר י"ב שנים וכך בבנים ולכך באמרו בנים עדיפי מסימנים משני אליבא דרבי יהודה ולא קאמר דבהא עדיפי דמהני אפילו בתוך זמן דס"ל תוך זמן אי אפשר לילד כלל.
ומה שהקשה המ"מ דעדיין מצינו חמותו ממאנת במקדש העובר לאחר הכרה ואותה הבת שנשאת לו מתה ואין לאחיו זרע קיימא ואף דהוי חמותו לאחר מיתה הא פסק הרמב"ם מידי כרת לא נפקא (א) מלבד דיש לומר דס"ל לרמב"ם דאינם קידושי דאורייתא ולכך פסק לקמן פרק ז' מהלכות אישות הלכה ט"ז דיחזור ויקדשנה שלא יהיו בקידושין דופי וכן כתב רבינו בפירוש המשניות לקידושין פרק ג' וז"ל ומה שמתחזק אצלי צריך שיקדש אותה אחר שנולדה ואז מותר לבוא עליה לפי שמן העיקרים שבידינו שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשית אשת איש עכ"ל וא"כ איך פוטרת צרתה. אף גם יש לומר דהא לא קשיא ליה להמ"מ דלמא במקדשה לאחר שמיאנה דבמשנה משמע שהיתה צרתה כשהיתה חמותו וע"ז קמ"ל דמ"מ כשמיאנה צרתה חולצות או מתייבמות משא"כ בנעשה חמותו לאח"כ פשיטא דצרתה חייבת ביבום דמעולם לא היתה צרת ערוה כלל ופשוט הוא. ולפי"ז גם בקושיית המ"מ יש לומר דודאי אף המקדש עוברה לאחר הכרה מ"מ הקידושין אינם חלין אלא לאחר הלידה ולכך בעינן שצריך לקדש כשתלד דאז חיילי קידושין והוי כאומר התקדשי לאחר שלשים יום דאז חיילי קידושין וברור המקדש עובר וקודם לידה בעל אחותה דפטור מקרבן אף שנולד אח"כ והיא נקבה דאז עדיין לא גמרו קידושין ולפי"ז איך תפטור צרתה מן חליצה ויבום כיון דאינה ערוה גמורה לחייב כרת ושגגתה חטאת ולאחר שתלד כבר מיאנה בנתים ומעולם לא היתה צרתה צרת ערוה שיש בזדונה כרת וכו' וזה פשוט.
ויש להרמב"ם ראיה דמתורצת בזה קושיית התוס' במשנה בד"ה בתו וכו' דדחקו התוס' דלקמן אמרינן דבאונסין לא קמיירי דהא בתו על כרחך באונסין דאל"כ היינו בת אשתו ולפי הרמב"ם ניחא דודאי מזנות לא ביקש התנא לומר דאטו ברשיעי עסקינן אבל במשנה יש לומר בתו שלקח קטנה ונתעברה ומיאנה ואח"כ הולידה בת והרי היא אסורה עליו משום בתו אבל לא משום בת אשתו דהממאנת מותר בקרובותיה ואין כאן איסור זנות כלל משא"כ לקמן גבי אסורה לזה וכו' ליכא למימר בכה"ג דאף דתאמר דמיאנה מראובן מ"מ האיך נשאת לשמעון אם בנשואין אי אפשר ליקח לשמעון בת ראובן שהולידה הממאנת דהוי בת אשתו וגם בשמעון למאן אי אפשר שכבר הולידה בת לראובן ובנים הרי הוא כסימנים ועל כרחך בא עליה שמעון בזנות כמ"ש התוס' שם דף ט' ע"ב ד"ה בתו וכו' ומאונסין לא מיירי ודברים נכונים וברורים יש כאן.
(א) אמר המגיה כן כתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות איסורי ביאה וז"ל שם הלכה ח' בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת בי"ד וכו' ועיי"ש במ"מ והא דלא מפרש הרב ז"ל כמו שמפרש רש"י במתניתין בד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שכבר ילדו מאחר קודם שנשאו לאחיו משום דהרב אזיל לשיטת הרמב"ם דאי אפשר לה לילד בקטנות א"כ על כרחך נשאת לאחיו אחר העיבור מראשון קודם לידה א"כ על כרחך נשא אחיו מעוברת חבירו ועביד איסור ומזה לא מיירי מתניתין משא"כ לרש"י דס"ל דאפשר לילד בקטנותה יש לומר דנשא אותה אחיו בקטנותה אחר לידה ולא עביד איסורא משום מנקת חבירו דיש גוונא שאין בו משום מנקת חבירו כמבואר בגמרא ופוסקים על כן מפרש רש"י בכה"ג דאי אפשר לה למאן שכבר ילדה והא דלא מפרש רש"י כמו שמפרש הרב דמיירי שנשא אחיו חמותו והוליד ממנה בת ולקח אחיו את הבת ומתה די"ל דרש"י אזיל גם בזה לשיטתו דס"ל דאם מתה הבת אין בו כרת בחמותו רק איסורא בעלמא (ועיין בתוס' דף ב' ע"ב ד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' ובמהרש"א שם).
ומ"ש המ"מ דיש להראב"ד החולק וס"ל דמשעת עיבור קרויה גדולה ראיה מסוף פרק נושאין על האנוסה דף ק' ע"ב והיינו דטרח הגמרא על אשה שלא המתינה ג' חדשים ונשאת לשני למצוא מקום שיהיה שלא בזנות ויהיה בעל ראשון ושני קיים ולא יהיה נפסל לכהונה ומוקי לה בממאנת ומקשינן ממאנת מי ילדה וכו' ולהרמב"ם הא מעיברה כשהיא קטנה נראה דלק"מ דהא קתני במתניתין מי שלא וכו' היו לה בנים מראשון ושני וכו' היו לו אחין שלא מאותה האם וכו' היו שניהם כהנים וא"כ כל המשנה מיירי בחד גוונא ואי מיירי בממאנת איך אפשר לומר דיש להוליד אחין מהראשון מאותה אם אלא ודאי על כרחך שהולידה קודם שנתעברה בזה הספק וכבר נתגדלה ואיך אפשר לממאן ומדרישא לאו בממאנת סיפא נמי לאו ממאנת וזה פשוט (ב).
אך מהך דפרק אלו נערות דף ל"ח ע"ב דבעי רבא יש בגר בקבר וכו' דאמרינן דאי אפשר שתלד קודם ימי בגרות ואם אפשר להתעבר בקטנותה אפשר לה להוליד בחדשי נערה קשיא ונראה דקושיא זאת הקשו התוס' ביבמות דף י"ג ע"א בד"ה משום צער לידה דלרב זביד דאמר בנים אי אפשר בלא סימנים רק מחמת צער לידה נשרו תבדק בעודה מעוברת עיי"ש אין הכוונה על חמותו שתמאן דאי אפשר למאן רק אחר לידה ובשעת לידה נשרו הסימנים ומה שכתב הנימוקי יוסף דכוונת התוס' במקדש העובר במעי אמה מלבד דכתבתי לעיל דליתא אף גם התוס' לא ס"ל כרמב"ם ופסקו דאינו מקודשת במסכת קידושין דף ס"ב ע"ב בד"ה ואמר רבי חנינא וכו' רק קושיית התוס' דא"כ מצינו אפשרות לקטנה שתהא מתעברות דהיינו בבדיקה ולית לה סימנים א"כ קשיא על גמרא דכתובות ושפיר מיבעי אי יש בגר בקבר דנתעברה בקטנות והולידה בגדלות בששה חדשי נערה ודברי התוס' נכונים ומהרש"א הניח בצ"ע ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי אמנם לרמב"ם קשיא בדוחק יש לומר דסוגיא דכתובות אזלא להך מ"ד כסתמיה דשמעתין דהתם דס"ל שמא תתעבר ותמות ודאי כמ"ד גבול יש וכו' ועל זה פריך לרבא דס"ל לדוחק דמילתא דרבא יהיה רק אליבא חד מ"ד והוי ליה לפרש ומהדר בגמרא לפרש מילתיה דרבא אליבא דכו"ע ויותר נראה לי דהא דנקט הרמב"ם בת ממאנת לאו דוקא ממאנת רק קידושי טעות דיכולה לחזור אפילו בנה מורכב על כתפה והדבר צריך תלמוד (ג).
(ב) אמר המגיה לפי מה שמפרש הרב המחבר צריך להיות הא דפריך בגמרא בפשיטות ממאנת מי קא ילדה לאו מסיפא דמתניתין דהן אינן מטמאין לו קא פריך דהא שפיר משכחת לה רק משום דצריך להיות דומיא דרישא וברישא אי אפשר לממאנת להוליד אחין מן הראשון מאותה אם.
(ג) אמר המגיה אל תתמה איך קרא הרמב"ם קידושי טעות ממאנת שכן במסכת נדה דף נ"ב ע"א קרא לה בגמרא החוזרת מחמת קידושי טעות ממאנת דכן איתא התם שאע"פ שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת.
ועוד יש לומר בהך דכתובות דהא דאמרינן כשנתעברה תוך י"ב שנה עדיין קטנה היא ולא הוי כסימנים משום דקי"ל תוך זמן כלפני זמן וס"ל לרמב"ם דהוא הדין בבנים כמ"ש רש"י ולכך כתב הרמב"ם כשתלד לאחר י"ב שנה ולאו דוקא תלד אלא ה"ה מעוברת כמ"ש התוס' דלידה לאו דוקא אבל תוך י"ב שנה לילד אי אפשר ולהתעבר אפשר מ"מ לא הוי כסימנים דהוא בתוך זמן אבל למאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן א"כ כשתתעבר תוך י"ב שנה בנים הוי כסימנים אפילו עיבור בעלמא והרי היא נערה דהוי כלאחר זמן ומעתה הגמרא בכתובות פריך לרבא דבעי יש בגר בקבר וכו' הא אי אפשר להתעבר בקטנות דאי תעבר הרי היא גדולה כמ"ש הנימוקי יוסף ביבמות ומה תאמר דאי תעבר קודם י"ב שנה עדיין היא קטנה א"כ תפשוט דס"ל לרבא דתוך זמן כלפני זמן ובבבא בתרא דף קנ"ה ע"ב דחיק דהך מילתא דרבא דס"ל תוך זמן כלפני זמן לאו בפירוש אלא מכללא אתמר ודחינן דאין הכרע בדברי רבא עיי"ש וקשה תפשוט מהך מילתא דרבא וזה דרך התלמוד בכל מקום ואתיא שפיר (ד) וס"ל לרמב"ם דהך תוך זמן גבי בן י"ח ובן עשרים שנה עם הך תוך זמן דסימנים במסכת נדה חד דינא אית להו.
(ד) אמר המגיה ולא תקשי לדברי הרב המחבר אי ס"ל לרמב"ם דחד דינא אית להו א"כ תפשוט מהא דאמר רבא בפירוש במסכת נדה דף מ"ו ע"א דתוך זמן כלפני זמן דזה אינו קושיא דהא אמרינן התם דרב שמואל בר זוטרא מתני לשמעתא דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת וכו' ומפרש רש"י ממאנת והולכת ואין חוששין שמא הביאה שתי שערות דאפילו הביאה שומא נינהו והיינו תוך זמן כלפני זמן עכ"ל ולדברי רש"י משני הלשונות מוכח דס"ל לרבא תוך זמן כלפני זמן אבל הרמב"ם יש לומר דס"ל כשיטת התוס' שם בד"ה קטנה וכו' דהוכיחו שם דפסקינן תוך זמן כלפני זמן וסיימו בסוף הדיבור וז"ל וגם בלישנא קמא פסק רבא בהדיא דתוך זמן כלפני זמן עכ"ל ואי ס"ד דתוס' ס"ל כרש"י מה זה דכתבו דללישנא קמא פסק רבא כן הא על כרחך גם בלישנא בתרא פסק כן אלא על כרחך דהתוס' הוי קשה להו לפירש רש"י מה איכא בין לישנא קמא לבתרא ואי משום דללישנא בתרא לא אמר בפירש דתוך זמן כלפני זמן מה נפקא מיניה אי אמרה בפירש או לאו כיון דעל כרחך ס"ל כן גם ללישנא בתרא משו"ה מפרשי התוס' דללישנא בתרא לא מוכח מידי דס"ל לרבא דתוך זמן כלפני זמן כיון דמיירי דבדקו ולא אשכחו כדאמרינן בגמרא א"כ תוך י"ב שנה ממאנת כיון דליכא חזקה דרבא לא אמרינן שנשרו אבל לאחר י"ב שנה דאיכא חזקה אינה ממאנת דשמא נשרו אבל אי בדקו ואשכחו סימנים יכול להיות דס"ל לרבא דתוך זמן כלאחר זמן וכיון דאיכא תרי לישנא אינו יכול לפשוט האיך ס"ל לרבא גם מהכא והוא פשוט.
ויש לי תימה על מה שכתב הרמב"ם הבת שילדה וכו' ולא כתב נמי הבן שהוליד אחר י"ג שנה דהרי הוא בחזקת גדול כאלו הביא שתי שערות דקטן אינו מוליד כמבואר פרק בן סורר ומורה דף ס"ח ע"א ופסק הרמב"ם בהלכות גזילה פרק ח' הלכה ז' דקטן אינו מוליד וכן פסק בהלכות ממרים פרק ז' הלכה ו' דכל ימיו של סורר ומורה אינו אלא ג' חדשים משעה שראוי להוליד עד שיוכר העובר הרי דפסק להדיא דקטן אינו ראוי להוליד וא"כ הרי כיון דחזינן דמוליד על כרחך דהביא סימנים ואין כאן מקום פקפוק אם לא שנאמר דס"ל לרמב"ם דאינו במציאות שיוליד עד שיהיו לו שתי שערות וא"כ מה קמ"ל פשיטא כשיש לו ולד על כרחך שהיה לו שתי שערות אבל בנקבה נראה מדברי הגמרא דאמר בנים הרי הם כסימנים שהוא במציאות בנקבה שלא תהא לה ב' שערות אעפ"כ תלד רק דבנים הם סימני גדלות כמו ב' שערות וא"כ טובא קמ"ל אע"ג דראינו שאין לה שערות מ"מ הרי היא גדולה משא"כ בזכר אינו במציאות בו כלל שיוליד ולא יהיו לו ב' שערות ואין כאן רבותא כלל ולפי זה כשראינו שמוליד ולא בדקו אותו הרי הוא בחזקת גדול שהביא ב' שערות לאין ספק ועיין בבית שמואל בסדר חליצה ס"ק כ"ז.
הלכה יא
[עריכה]עד שיהיה בן עשרים שנה פחות ל' יום וכו'. ובטור אבן העזר סימן קנ"ה כתב שהוא טעות סופר וכו'אמנם בפירוש המשניות פרק יוצא דופן אמתניתין בת עשרים וכו' כתב להדיא כדבריו כאן ונראה בעליל דלאו טעות סופר הוא רק במכוון כתבו איברא דיש לדקדק מהא דפריך בבבא בתרא דף קנ"ה הא דאמרינן למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה מהך דבני ברק דאמרו קטן היה וכו' ואי ס"ד דהיה בן עשרים כי לא הביא ב' שערות מה הוי וכו' וקשה מה זו קושיא דלמא ס"ל הך מ"ד דס"ל דצריך להיות בן עשרים כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן ולא היה בן עשרים בשלימות ולכך לולי דהיו לו ב' שערות הרי הוא בחזקת קטן אלא ודאי דדעת הראב"ד אמת דשלשים יום בשנת עשרים הרי הוא בכלל עשרים לחזקת גדול ושפיר פריך דאף למ"ד תוך זמן כלאחר זמן היינו כשעברו שלשים יום דמקצת השנה ככולה וכן כתב הסמ"ע בחו"מ סימן רל"ה דטעם מ"ד תוך זמן כלאחר זמן משום מקצת השנה ככולה וא"כ הרי הוא גדול וצריך (להיות) [לומר] להרמב"ם דקושיית הגמרא היא למסקנא לדידן דקי"ל עד שיהיה בן עשרים וקי"ל תוך זמן כלפני זמן וא"כ קשיא הך ברייתא.
הלכה יז
[עריכה]נמצאו שתי גומות וכו' הרי אלו סימן חזקה אין גומה בלא שער וכו'. נראה דמכל מקום אין ראיה על גודל השיער כדי לכוף ראשן לעיקרן דאל"כ שיעור שער למה לי בלא גומה לא מהני ובגומה ודאי יש סימן אלא ודאי הא דאמרינן אין גומה בלא שער היינו כדי להנטל בפי הזוג ומהני להחמיר במיאון אבל לא מהני גבי חליצה עד שראינו השיעור כדי לכוף ראשן לעקרן דעל זה אין גומה סימן ופשוט הוא.
הלכה כ
[עריכה]כשבודקין הבת וכו'. עיין בכ"מ מה שתמה בשם הרמ"ך ועיין בלח"מ שתמה על דבריו ונראה דרמ"ך מפרש תוך הפרק כר"ת וא"כ הלכה כר' יהודה בכל דבר ושפיר תמה על הרמב"ם אך מה שכתב וכן כתב הרי"ף תמוה דהרי"ף ביבמות פרק בית שמאי פסק להדיא בהא כר' שמעון רק מחלק בהא בענין חזקה דרבא עיי"ש וצ"ע.
הלכה כא
[עריכה]כל שנים האמורות וכו'. הש"ך בחו"מ סימן ל"ה והמג"א באו"ח סימן נ"ג נסתפקו בכל הני דבעי מעת לעת אי הכונה על מעת לעת דשעות גם כן כמו בקדשים או לא והרב בעל משנה למלך עמד על ספק הלזה ובירר ברוחב בקיאותו במקום הספק בתוס' בכל מקומות וכמעט לא הניח מקום שלא עמד בו זולת במה שצידד לומר לפירוש ר"ת בפירוש התוס' בהא דאמרינן במסכת נדה דף מ"ט ע"א תוך הפרק כלאחר הפרק דהוא ביום אחרון של שנת י"ג ויום אחד וכו' וא"כ בזה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון אי מונין שעות או לא ודעת ר' יהודה דאין מונין שעות והלכה כוותיה.
ולבבי לא כן ידמה כי מלבד הדוחק שר"י ור"ש יפלגו בזו ואין לנו לחדש מחלוקת חדש מה שלא מצינן להדיא נראה דהסברא איפכא הוא כי אם ס"ל לר"י דאין מונין שעות לפי"ז בתחילת שנת י"ג ככלות שנות י"ב הוא לענין שנים גדול גמור כיון דאין מונין שעות ואלו לא היינו צריכן שני שערות רק היה סגי בשנים כמו בת ג' שנים בקטנה ובן ט' שנים בקטן לענין ביאה כיון שנכנס תחילת שנת ד' לנקבה או שנת עשר לזכר אף דלא מליא ליה השעות הרי הוא והיא ראוים לביאה כגדולים וא"כ אף בבת י"ב ובבן י"ג שנים כיון דלא בעינן שעות הרי הוא בתחילת שנת י"ג לנקבה או בתחילת שנת י"ד לזכר כמו בסוף השנה ומעתה אם יש לו באותו זמן שערות מה זה דקרינן ליה תוך הפרק הלא הוא סוף הפרק כיון דלא בעינן שעות ולמה בסוף הפרק דהיינו בסוף היום אמרינן חזקה שהביא ב' שערות דלא אמרינן כן בתחילת היום כיון דאין צריכן למנות שעות הרי הוא הגיע לכלל שנותיו כמו בסוף וזה פשוט דמה נשתנה בן י"ג שנה לגדלות לבן ט' שנה לביאה והתם אין מונין שעות ולא מחלקין כלל בין תחילת היום לסוף היום ובבן י"ג נחלק עד שיהיו מסופקים אם נאמר ביה חזקה וכדומה. אלא ודאי נהפך הוא דהנה במסכת ערכין דף ל"א ע"א בתוס' בד"ה שנת ממכרו וכו' כתבו בשם הר"ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה מונין שעות אבל בכל שנים בבן ובבת אין מונין שעות והתוס' פליגו עליה התם וס"ל דגם בשנים בבן ובבת מונין שעות ולכך מפרשי התוס' הכא לשיטת ר"ת דבהגיע תחילת שנת י"ד ולא מליא ליה עדיין השעות ומצינו בו ב' שערות בזה נחלקו בו ר' יהודה ור' שמעון דר"י סבר הואיל היום הוא שיגיע לשנותיו עבידי השערות דמקדמי ואתיין וכיון דלא שומא נינהו רק סימנים גמורים הרי הוא גדול דגדלותו תלוי בסימנים ולא בימים והוא דחזינא ביה הסימנים אבל חזקה לית ליה דאכתי לא הגיע לכלל שנותיו דלא מליא ליה השעות ומונין השעות לבן ובת כמו לקדשים ור"ש ס"ל דלא עבידי הסימנים להיות מקדמי ובאו טרם שנים גמורים ולכך תוך הפרק כלפני הפרק זהו ברור ונכון בפירש ר"ת לשיטת התוס'.
אבל הרא"ש וכן הטור באבן העזר סימן קנ"ה מפרשי שיטת ר"ת דמיירי ביום כלות שנת י"ג שנה היינו משום דס"ל כהר"ר אלחנן דשנים שבבן ובבת אין מונין להם שעות על כרחך אי אפשר להו לפרש שיטת ר"ת כפירש התוס' דמיירי בתחילת שנת י"ג לנקבה ותחילת שנת י"ד לזכר דזהו לא מקרי תוך הפרק כנ"ל ולכך פירשו דמיירי ביום כלות שנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר וס"ל דרגילי הסימנים להיות מקדמי ואתין ביום טרם הגיע שנת גדלות ולאו שומא נינהו וזהו הנקרא בתוך הפרק וברור ופשוט הוא. והבית שמואל באה"ע סימן קנ"ה ס"ק כ' כתב דצריך ישוב דמה מהני שערות בסוף י"ב שנים כיון דעדיין קטנה היא ולא קשיא מידי דרגילי הסימנים להיות מקדמי ואתיין ביום דמשלם זימנא ואפילו בתוך הזמן איכא למ"ד דהוי כלאחר זמן והיינו משום דרגילי הסימנים לבוא מקודם ואפילו החולק דס"ל דשומא נינהו משום דתוך זמן כלפני זמן אבל ביומא דמשלם זמן מודה דרגילין הסימנים להיות מקדמי ואתיין ואין זה מהתימה כלל.
ומעתה מאחר שהרמ"א באה"ע סי' קנ"ה העתיק דעת ר"ת כפי פי' הרא"ש והטור דתוך הפרק היינו במשלם י"ב שנה לנקבה או י"ג לזכר ואילו ס"ל דמונין שעות אין לנו להקדים זמן גדלות והבו דלא לוסיף עליה לומר תוך הפרק היינו בתחילת שנת גדלות כנ"ל ועל כרחך דס"ל דאין מונין שעות כלל וכן הנכון ובאשר הרב משנה למלך הביא ראיה ברורה ג"כ מהך דיבמות דף ל"ד ע"א בפי' רש"י כגון ששפעת מתוך י"ג וכו' ושפתיו ברור מללו עיין שם. איברא דעדיין קשיא מה בכך דאין מונין שעות מ"מ הגדלות תלוי בסימנים ואי אפשר לצמצם שיהיו שני אחים ושני אחיות מוציאין סימנין ברגע אחת ולא תקדים ולא תאחר כבר עמד בזה הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן ותירץ דמיירי דלא בדקנוהו רק לאחר זמן וקי"ל כרב דאמר בקדושין דף ע"ט ע"א אם קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר בההוא יומא דמשלם ששה ואם נמצא אחר כך בוגרת אמרינן דהיא בוגרת למפרע דמהשתא בוגרת לצפרא נמי בוגרת וה"ה בזה אמרינן דסימנין היו למפרע מתחילת כניסת שנת גדלות בכל אופן.
ומ"ש הרב בעל משנה למלך דלפי' הרא"ש בפירוש ר"ת ניחא דמיירי שהביאו סימנין ביום אחרון של י"ב וי"ג ומ"מ אין נעשין גדולים עד הערב שמש של שנת י"ג אגב חרפא טעה כי לפי' ר"ת באותה שעה שבאו סימנין תיכף גדולים הן ולא אח"כ כשיגיע שנת י"ג וי"ד דודאי אלו באו הסימנים אפילו בשנת י"א הוו גדולה דגדלות תלוי בסימנים ולא בשנים רק דאמרינן הנך לאו סימנים נינהו רק שומא בעלמא ולפ"ז הני סימנים דאתו בסוף שנת י"ב מה טיבן אם שומא נינהו אף כשיגיע שנת י"ג מה מהני וכי שומא יעיד על גדלות ואי סימנים נינהו א"כ הרי היא גדולה תיכף בעת היות לה סימנים ותוך הפרק כלאחר הפרק לפי' ר"ת הוא כלמאן דאמר תוך הזמן כלאחר הזמן דשם הפירוש דתיכף היא גדולה וכן הדבר כאן ואין הדבר צריך לפנים דלפי' ר"ת תיכף היא גדולה בכל דבר דס"ל דסימנים מקדמין ואתין כמ"ש לעיל. ומעתה אין מקום לתירוצו וחוזרני לתירוץ הרמב"ן הנ"ל והוא המחוור שבתירוצים וברור הוא.
איברא דיש מקום פלפול לתירוץ הרמב"ן דמוקי ליה אליבא דרב ולא ככו"ע דהא שמואל חולק בבוגרת ולא ס"ל דמחזקינן לה למפרע בחזקת בוגרת וא"כ קשה למה ליה לגמרא למוקמי כה"ג כגון ששופעת מתוך י"ג וכו' שהוא באופן רחוק בלתי נמצא ושכיח המציאות שיהיו כלים שנת י"ג של שני האחים ברגע שכלים שנות י"ב של שני האחיות ותהיינה שופעת באותו פעם ולא מוקי ליה בפשיטות שני אחים גדולים קדשו לשני אחיות שילדו זכרים או נקבות ביום אחד ואמרו הרי את מקודשת לי בתחילת יום מ"א או פ"א והן שופעות דם מסוף יום מ' עד תחילת יום מ"א או מסוף יום פ' עד תחילת יום פ"א ואמרינן במסכת נדה דף ל"ו ע"א בסופו דקי"ל כרב דאמר מעין אחד הוא וכו' וא"כ בכניסת יום מ"א חלו קידושין ונדה דקודם לזה התורה טיהרה את הדם והרי כל האיסורין חלין בבת אחת וזה כח מציאות לא יפול בו קושי הציור וכדומה וליכא למימר דביקש לשנוי אליבא דכו"ע וא"כ ללוי דס"ל שני מעינות הם ליכא למימר כה"ג משום דאי שופעת א"כ אף בתחילת יום מ"א טהור הוא ואי נפסק המעיין ובא מעיין אחר א"כ עדיין אי אפשר לצמצם שיהיה בכניסת רגע של יום מ"א ולא יהא איסור אשת איש ואחוה קודם איסור נדה בזה עדיין אינו מתורצת הקושיא דהא אף השתא לפירש הרמב"ן הוא רק לרב ולא לשמואל ומאי שנא (א).
וצ"ל משום דקתני במתניתין ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד משמע ליה דאין הבדל במשנה בין קטנה לגדולה אלא בזו לענין החזרה להבחנה אבל במה דקתני ליה ברישא דחייב ד' חטאת דינם שוה וא"כ בקטנה ליכא למימר כה"ג דאי אפשר לה שתלד אך גם תירוץ זה אינו נכון דבסיפא בקטנה אין צריך לומר בשופעת מתוך י"ג דהא יש לומר כמו שכתבו התוס' דנתקדשו טרם היותם ראוים לביאה והן שופעת מתוך ג' לאחר ג' ובהגיע זמן היותה ראויה לביאה חלו כל ד' האיסורים כאחד דבשלמא ארישא לא בעי למימר הכי לגירסת רש"י משום דקתני שנים שקדשו שתי נשים וכו' ובסיפא קתני ואם היו קטנות וכו' משמע דברישא מיירי דקדשו לגדולות דאי מיירי דקדשו לקטנות רק דאח"כ נתגדלו ובסיפא מיירי דעודנו קטנות לא הוי ליה למימר ואם היו קטנות רק אם עדיין הן קטנות וזה פשוט וא"כ עדיין קשה דרישא דמיירי בגדולות הוי ליה לגמרא לשנוי בגוונא שכתבתי וסיפא מיירי כמ"ש התוס' ובכל גוונא חייב ד' חטאת.
ונ"ל דס"ל לדוחק לאוקמי מתניתין דמיירי בין בקטנות ובין בגדולות בתרי גוונא אופני המציאות חיובו של זה לא כחיובו של זה ומסתמא מיירי הכל בחד גוונא ועוד אפשר לומר כשנדייק במה דפריך שם מפרישין אותו והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה עיי"ש קשה מנא ליה דמיירי מבתולות דלמא מיירי שקדשו בעולות ודוחק לומר דא"כ אדתנא ואם היו קטנות שאינם ראוים להוליד ליתני ואם היו בתולות שאינם ראוים להוליד מלבד די"ל דקמ"ל רבותא אפילו קטנה דנבעלה אף גם איך יאמר אם היו בתולות אטו אי אפשר לבעול ולשנות ולא פסיקא ליה לתנא לומר אך באמת מיירי מתניתין מבעולות ולא בעלו רק פעם אחת ונרויח דלא תקשיתו הא דתני ט"ז חטאת ולא תני ל"ב חטאת דמיירי דלא בעלו רק פעם אחת ונ"ל מדקתני במתניתין בשעת כניסתן לחופה נתחלפו ש"מ דמיירי בגוונא דחופה קונה לעשות נשואין ולהיות בועלה כבועל אשת איש ולא ארוסה דאל"כ כניסתן לחופה למה לי דקתני ליה אם הוא בענין שאינו מועיל וס"ל לסתם גמרא כמו שכתבו התוס' בביצה דף ל"ו ע"ב ובפרק קמא דיומא והרא"ש פרק קמא דכתובות בשם הירושלמי דאין חופה קונה באלמנה וכן הוא בטור אה"ע סימן ס"ד ולא מהני ביה מידי וה"ה לשאר בעולה ולא מהני חופה רק בבתולה וא"כ על כרחך דמתניתין איירי בבתולות ושפיר פריך והא אין אשה מתעברת וכו' ולפי זה גם קושייתי ליתא דהא אי אפשר לאוקמי ביולדות דמתניתין בבתולות מיירי מדמהני ביה חופה וזה ראיה לדברי הירושלמי דגם הבבלי מסכים דאין חופה זולת בבתולה (ב).
(א) אמר המגיה ראיתי הגה"ה אחת נכתבת בגליון אצל מכתב הרב וכתב עליו דקושיית הרב ליתא דביבמות דף ל"ד אמר בגמ' בהדיא האי תירוצי בשופעת בשם אמר רב עמרם אמר רב ורב לשיטתו אזיל דס"ל דמחזקינן לה בבוגרת למפרע כתירוץ הרמב"ן ולא ידעתי שותא של זה המשיג על הרב דהא עיקר קושיית הרב היא דלא הוי ליה לשנוי בגוונא שהוא רחוק המציאות רק בגוונא דשכיח שקידשה על מנת שתהא מקודשת תחילת יום מ"א וכו' דהא גם בזה יהיה רב לשיטתו דס"ל כן במסכת נדה דמעין אחד הוא ותקשי ליה לרב גופא אמאי משני ליה בדבר הרחוק מציאות ואי משום שהיה קשה ליה להמשיג לשון הרב שכתב דלפירש הרמב"ן הוי רק לרב ולא לשמואל גם זה ליתא דקושיית הרב היא על סתם גמרא דפריך היכא משכחת ליה בבת אחת ומשני שנוי דרב בשופעת והוי ליה לשנוי בגוונא דשכיח כאידך דרב.
(ב) אמר המגיה ואם תאמר לפירש הרב תקשי על תנא דמתניתין גופא מי דחקו למצוא ד' חטאת בכה"ג שנעשת נשואה ע"י חופה הא גם בארוסין חייב עליה במזיד כרת ובשוגג חטאת בזה י"ל דהתנא לא רצה למינקט בגוונא דעביד איסור גם בלא הוחלפו כמבואר בשו"ע אה"ע סימן נ"ה סעיף א' דאסור מדרבנן לבוא על ארוסתו קודם הכנסה לחופה.
ומה שהקשה הבעל משנה למלך בהא דפריך סוף פרק יוצא דופן ומ"ד לערכין מ"ט לא אמר ליוצא דופן דלמא לכך לא אמר ליוצא דופן דבהנך לא בעי שעות כמו בבתי ערי חומה לכך אמר לערכין דבעי נמי שעות נראה דלק"מ דהא קתני וכן בעבד עברי ובהא ודאי לא בעי שעות דמעולם לא שמענו שיהיה עבד עברי עובד בשנה שביעית לאחר ממכרו עד מלאות השעות ואם נמכר בחצי יום יעבוד עד חצי יום זו לא שמענו ועל כרחך דכל ברייתא לא נחית להשמיענו זאת ועיקר כוונתו דלא תלך בתר שנות העולם ולא תאמר מקצת השנה ככולו ושפיר קשה מאי טעמא לא אמר ליוצא דופן וזה ברור ופשוט ולק"מ.