בנין ציון/קכג
ב"ה אלטאנא, יום ד' ט' תמוז תר"י לפ"ק. להרב היקר וכו' מ"ה עקיבא לעהרען נ"י בק"ק אמשטרדם יע"א.
כתב לי מעכ"ת נ"י וז"ל – הענין מצות לשבת יצרה עלה בדעתי לומר (שלא כדברי התוס' וכמה מגדולי הראשונים ז"ל ואם שגיתי ד' ימחול לי) שמצוה זו אינה חיוב מוטל על העבד עצמו ולא על האשה הן שפחה הן בת חורין כי אם דוקא על האדון או על הב"ד מוטל להשתדל שיהי' העבד נשוי כדי שיקיימו הם בזה מצות שבת וכל זה דוקא בשביל העבד אבל בשביל האשה לאו חיובא רמיא מצו' זו כלל וכלל לא על עצמה ולא על אחר ומה שמוטל על העבד ולא על האשה זהו פשוט שכמו שמצות פו"ר לא נאמרה אלא על הזכרים כן גם דברי הקבלה באו רק על הזכרים לבד ולא על הנקבות ובאה מצו' זו עלינו לקיים בכל הכפויים תחתנו כמו העבדים ולענ"ד יתורצו בזה כמה קושיות – א' – וכי מקרא זו של לא תוהו בראה לעבדים נאמר הלא לישראל דבר הנביא בשם ד' – ב' – אם כדברי התוספ' והראשונים ז"ל לא לשתמיט תנא וליתני בפירוש האשה חייבת במצות שבת – ג' – אדרבא מצינו פלוגתא במתניתן אם האשה חייבת בפו"ר ואם לא ולמה לא אמרו חכמים דר' יוחנן בן ברוקא שהגם שהאשה אינה חייבת במצות פו"ר עכ"פ מצות שבת גם על האשה נאמרה – ד' – במעשה דרב הונא דאיתא בגטין (דף מ"ג) רצה בש"ס להוכיח כדברי ריב"ב וא"כ מוכח דלדברי חכמים בודאי אינה מחוייבת לא על מצות פו"ר ולא על שבת – ה' – אם דברי הקבלה דלא תוהו בראה מוטלים על העבד א"כ קשיא על מתניתן דקאמר יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר הכי הל"ל יבטל והלא העבד חייב במצות שבת שנאמר לא תהו בראה וכו' – ו' – מדוע לא אמרה המשנה שצד עברי שבו חייב במצות פו"ר ואם נתרץ על זה כמו שתרצו הראשונים שהוא אונס א"כ לענין מצות שבת ג"כ אונס הוא ופטריה רחמנא – ז' – הקושיא שכבר הרגישו התוספ' בעצמם בגטין (מ"א ע"ב) סוף ד"ה לא תהו אחרי הוכיחו ההוכחה שגם בשפחה שייך שבת דא"כ למה כפינן בחצי' שפחה וחב"ח דוקא בנהגו בה מנהג הפקר ואף שתרצו קושיא זו הלא נראה לעין ששנויא דחיקא הוא – ח' – שבת (דף ג' ע"ב) הקשה הרשב"א בדברי רב ביבי ממי שחציו עבד וחציו ב"ח שכופין את רבו ומה שמתרץ בודאי נודע למעכ"ת נ"י (גם בתוספ' הקשו קושיא זו ותרצו באופן אחר) אכן על תרוצו ק' מגמרא דגטין הנ"ל שרצה הגמרא להוכיח ממעשה דרב הונא כדברי ר"י בן ברוקא ותי' רנב"י לא מנהג הפקר נהגו בה ולדברי הרשב"א לא הי' קשה ולא מידי – ט' – וכי מצאנו שיש רשות לעבד לקחת לו שפחה מדעת עצמו או לכבשה אדרבא מוכנע הוא לרבו ולהיות מרוצה עם מה שייטב בעיניו לתת לו וא"כ איך תהי' מצות שבת חלה על העבד אם אינו ברשות עצמו וידיו אסורות מלקיימה כרצונו וחפצו – י' – אם יאמנו דברי מיושב בזה ג"כ מש"כ באהע"ז (סי' ט' ס' ב') דהאיש מותר ליקח אחרת אם מתו שתי נשיו כי שומר מצו' לא ידע דבר רע לא כן האשה שאינה עושה מצו' בזה אבל אם נאמר שעכ"פ האשה חייבת במצות שבת יהי' קשה על דין זה דגם האשה בכלל שומר מצו' דשבת. והגם שמדברי הירושלמי דמ"ק הובאו בתוספ' חגיגה (ב' ע"ב) משמע שהמצו' היא על העבד אפשר שזה לאו דוקא שגם אם המצו' היא על האדון מכ"מ העבדים הם בכלל המחוייבים במצות פו"ר ואבקש ממעכ"ת נ"י לפרש לי דעתו הרחבה בענין מצו' זו ואשמחה ואעלצה בדברי מעכ"ת נ"י ותשאות חן חן אביע לו עכ"ד מעכ"ת נ"י.
ועל זה אשיב: הנה מעכ"ת נ"י רצה לחדש בזה ב' דברים נגד התוספ' והראשונים (ולא ידעתי למה ערבם) רצה לומר שמצות לשבת יצרה אינה על העבד כי אם על האדון או על הב"ד ועוד רצה לומר שמצות לשבת יצרה אינה באשה כמו מצות פו"ר שאינה נוהג בה והביא ראיות לזה אכן לענ"ד במבוקשו הראשון אין הדין עמו כי לא בלבד שמדברי הירושלמי נראה שהעבד בעצמו מצו' כמו שהעיר בעצמו אלא מן המשנה עצמה מוכח כן דקאמרי ב"ש לב"ה תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם וכו' והודו ב"ה לב"ש ואי ס"ד דרק האדון מצו' על פו"ר ושבת דעבד ולא הוא היאך שייך ואת עצמו לא תקנתם הרי גם מצות שבת היא תקנת רבו או תקנת ב"ד והכי הל"ל תקנתם עבודת רבו ולא תקנתם מצות רבו אע"כ מוכח דהעבד עצמו מצו' ומה שהקשה וכי דבר הנביא לעבדים והלא לישראל דבר אני תמה והלא בעבד של ישראל שמל איירינן שחייב בכל המצות כישראל חוץ ממ"ע שהזמן גרמא וא"כ למה לא יהי' גם בכלל מצות לשבת יצרה.
והנה אם העבד מצו' על פו"ר בזה יש ב' שיטות בתוס' דבחגיגה (דף ב') כתבו דמצו' ובגטין (דף מ"ב) כתבו בשם הריב"ם דלא מצו' ובספרי ערוך לנר ביבמות (דף ס"ב) כתבתי קצת ראי' שעבד אינו מצו' דעפ"ז מיושב קושית התוס' שם גם תמהתי שם דאיך אפשר דמצו' עבד על פו"ר כיון דאינו יכול לקיים שהרי אין זרעו מיוחס אחריו משא"כ בשבת דלא בעינן מיוחס אחריו כמש"כ התוספ' שם אבל מצות שבת ודאי איכא גם על העבד כמו שאר מצות שבתורה ולכן ל"ק ג"כ מה שהקשה מעכ"ת נ"י וכי העבד ברשותו הוא והלא רשות האדון עליו דז"א דודאי אין רשות האדון עליו לבטלו ממצוה. ומה שרצה להביא ראי' מהא דכופין את רבו וכי אומרים לאדם חטא הלא זה כבר תרצו התוספ'. ומה שהקשה על הרשב"א מגמרא דגטין (דף מ"ג) דלתי' הרשב"א בשבת לחלק בין חצי עבד ובין עבד גמור לא פריך שם מידי באמת קושיא עצומה היא וראיתי בטורי אבן בחגיגה (דף ג') שכתב ג"כ כסברת הרשב"א (שלא ראה הרשב"א) ולא הרגיש בקושיא זו וכבר הקשה לי קושיא זו חכם א' והשבתי לו שי"ל שסברת הרשב"א היא כן דבחצי עבד וחצי ב"ח יש לכל צד זכות וחובה דבצד עבדות מוטל על האדון עשה דבהם תעבודו ובצד חירות מוטל על העבד ע' דפרי' ורבי' ולכן כמו שנאמר דאין אומרים לאדון לשחררו משום זכות העבד כמו כן נאמר ג"כ שאין לעבד לעבור בצד חירות שלו לבטל ע' דפו"ר כדי שיזכה האדון בע' דבהם תעבודו וכיון דהכא והכא יש משום וכי אומרים לאדם חטא לכן מכריע זכות העבד משום דלשבת יצרה היא מצו' גדולה יותר שעל ידה מתקים העולם וא"כ זה שייך דוקא לענין עבד אבל בשפחה דליכא פו"ר וליכא משום שבת פריך שפיר לאביי' כיון דכפו לשחררה ולבטל בהם תעבודו דצד עבדות שלה ע"כ משום איסורא הי'.
אכן במה שכתב מעכ"ת נ"י שמצות שבת אינה באשה כמו מצות פו"ר לזה הדעת נוטה הגם שהראי' שהביא לזה ממה דפריך גטין (דף מ"ג) כמאן כר' יוחנן ב"ב דמוכח דגם שבת אין באשה לרבנן לענ"ד אינה ראי' דכבר תרצתי על זה בספרי הנ"ל ע"פ דברי התוספ' שם (דף מ"א) דלכך לא כפינן בחצי' שפחה לשחרר כיון דלא מפקדה אפו"ר שמא גם אחר שתשתחרר לא תקיים ולפ"ז פריך שפיר ג"כ דכיון דכפו לשחרר ע"כ כריב"ב ס"ל דלאחר שחרור מצו' אפו"ר דאי רק משום שבת הרי אין כופין שמא אחר שחרור לא תקיים אבל מכ"מ מצד הסברא הדבר צ"ע כיון דלא מצינו מצות שבת באשה בשום מקום והנה הוכחת התוספ' שיש שבת באשה היא רק ע"פ מה שכתבו דפו"ר אין בעבד והיינו ע"כ משום דליכא באשה ואעפ"כ שבת איכא א"כ ע"כ מוכח ג"כ דשבת יש באשה אכן לפי דעת התוספ' בחגיגה דמצות פו"ר היא בעבד אף שאינה באשה שפיר י"ל דגם מצות שבת ליכא באשה אבל מכ"מ צריך טעם למה לא דאף דפו"ר מיעט קרא משום דאין דרכה של אשה לכבוש מכ"מ הרי שבת גם בנקבה שייך כדמוכח ביבמות (דף ס"ב) דקאמר והא עבד לה שבת ע"ש וכיון דשייך שבת בבת שהוליד למה לא יהי' ג"כ חיוב דשבת אנקבה.
אמנם ראיתי בפני יהושע בגטין שם שג"כ דעתו לומר דמצות שבת אינה באשה נגד התוס' מדלא הוזכר כן בשום מקום והביא ג"כ הראי' ממה דפריך כמאן כריב"ב דמשמע דלרבנן ליכא גם משום שבת יע"ש אכן לא ידעתי למה לא הזכיר דעכ"פ משמע ביבמות דשייך שבת בבת משום דע"י ג"כ יהי' שבת העולם ע"ד שאמרו א"א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות וכיון דכוונת בריאת מין האדם לא ישלם רק ע"י שניהם א"כ ודאי הסברא נוטה שגם בה יש מצות שבת העולם שוב ראיתי שגם הר"ן ר"פ האיש מקדש כתב כן דאף דאשה אינה מצו' על פו"ר מכ"מ מצו' עושה כשתנשא ומביא ראי' מהא דאמרינן שם מצו' בה יותר מבשלוחה משמע דבה ג"כ מצוה וביאר יותר בשו"ת (סי' ל"ב) שהביא שם כן ג"כ בשם גדול א' יע"ש ובברכי יוסף אהע"ז (סי' ב') ולענין זה לענ"ד גם התוס' כתבו דאיכא מצות שבת בה כיון דע"י נגמר השבת אבל חיוב שבת דהיינו מצות פו"ר בזה אמרינן דליכא באשה רק באיש.
אלא שעדיין צ"ע שדברי הרמב"ם והפוסקים אחריו סותרים זא"ז דבה' איסורי ביאה (פ' כ"א) פסק ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס ע"ש והוא ע"פ התוספתא כמש"כ ה"ה ובה' אישות (פ' ג') פסק דמצו' בה יותר מבשלוחה וכיון דמצו' עכ"פ איכא איך פסק דיש רשות לאשה אכן לענ"ד הדבר כן ע"פ מה דאמרינן קידושין (דף ב') דלכך כתיב כי יקח איש אשה דדרכו של איש לחזור אחר אשה ואין דרכה של אשה לחזור אחר איש ע"ש ולכן ודאי לריב"ב אם היא מצו' על פו"ר אזי זה חוב מוטל עלי' וצריכה להשתדל לצאת י"ח כשאר מצות התורה אבל לרבנן דאין כאן חיוב רק כיון שנאמר לשבת יצרה וזה אי אפשר בלעדה א"כ עלי' מוטל רק אם ירצה האיש לישא אותה להנשא לו ועל זה אמרינן מצו' בה יותר מבשלוחה אם יבא האיש לקדשה אבל היא לא צריכה להשתדל להנשא משום שבת שאין דרכה של אשה לחזור אחר איש ואין זה מענין לשבת יצרה ולזה אמרינן דרשות לה לישב בלא איש או להנשא לסריס אכן זה דוקא לענין אשה אבל לענין עבד כיון שאיש הוא ודרכו לחזור אחר אשה א"כ בו נכלל במצות לשבת יצרה להשתדל לישא אשה ולכן שפיר אמרינן דהאדון צריך לשחררו לקיים מצו' זו דשייכת בו כיון שהיא ג"כ באשה רק בהחילוק שחלקנו שעליו מוטל החיוב להשתדל לישא ועלי' רק החיוב להנשא אם ירצה הבעל לישא אותה ועל כן ל"ק ג"כ הקושיא שהקשה מעכ"ת נ"י ושהקשתי ג"כ בספרי וכעת מצאתי שגם בפ"י הקשה כן דאי מצות שבת באשה מאי פריך כמאן כריב"ב הרי גם לרבנן איכא חיוב דז"א דלשחררה ולהביאה לידי חיוב זה אין בה בכלל לשבת יצרה דזה הוי כמו לחזור אחר איש דאין דרכה של אשה בכך משא"כ בעבד דדרכו של איש לחזור אחר אשה לכן שייך אצלו החיוב משום שבת לשחררו כדי שיכול לקיים מצו' זו כנלענ"ד, הקטן יעקב.