בנין ציון/קיג
ב"ה אלטאנא, יום ג' ג' תמוז שנת תר"ח לפ"ק. להרה"ג וכו' ש"ב מ"ה אלכסנדר אראן נ"י אב"ד דק"ק פעגערסהיים יע"א. נדרשתי לאשר שאל מעכ"ת נ"י ממני לחוות דעתי על מה שחידש שצריך לנהוג אנינות על מת תוך ל' ללידתו. הנה בנה יסודו על מה שחלק המג"א על הב"ח ופסק דנפל צריך קבורה מן התורה וכתב שכל שכן שצריך קבורה בספק אם כלו לו חדשיו ולכן כיון שכל שמוטל עליו לקברו חייב באנינות ה"ה ג"כ במת תוך ל' עכ"ד אכן לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב ובתחלה אבאר שלענ"ד אין הדין עם המג"א שחלק (בסי' תקכ"ו) על מה שכתב הגהת מיימוני (ה' מילה) דאין מצו' לקבור נפל ומביא ראי' ממה דאמרינן שפחה שהטילה נפל לבור שכל הקושיות שהקשה המג"א עליו יש ליישב שמה שהקשה דהא גם זה קבורה היא כמשכ' הר"ש פ' י"ד מ"ג באהלות לא מצאתי שם כן ואדרבא במקום אחר באהלות מצאתי ראי' להיפך דבאהלות (פ' ט"ז מ"ה) תנן בור שמטילין לתוכו נפלים מלקט עצם עצם והכל טהור פי' דאין להם תבוסה דלא נתקנה לקבר כמשכ' הר"ש שם הרי בפי' דנטילה לבור לא מקרי קבורה. עוד השיב המג"א על ראית הג"מ מהא דהטילה נפל לבור די"ל דמיירי בנפל שהוא שפיר וזה דוקא א"צ קבורה ותמהתי איך אפשר לומר כן הא בפסחים (דף ט') אמרינן דבא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה ואי בשפיר איירי הרי אין להכיר בין זכר לנקבה דהא אמרינן בנדה (דף כ"ד) דהמפלת שפיר מלא מים אינה חוששת לולד ומפלת שפיר מרוקם תשב לזכר ולנקבה ע"ש הרי דאין להכיר אע"כ דהך נפל שהשליכו לבור נפל גמור הי' ואעפ"כ לא נקבר. עוד הביא המג"א ראי' דנפל צריך קבורה מדאמרינן נדה (דף נ"ז) דהכותים לא היו קוברים את הנפלים מאי דרוש כל שיש לו נחלה יש גבול משמע דאנן לא קיימ"ל כוותייהו וגם על זה יש לתמו' איך לא הזכיר דגם לדידן מצינו דרשה זו שהרי הר"ש באהלות (פ' ט"ז משנה ה') הביא התוספתא דרשב"ג אומר הנפלים אינם קונים את הקבר ואין להם תבוסה ומפרש שם דכתיב לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל כל שיש לו נחלה יש לו גבול ושאין לו נחלה אין לו גבול עכ"ל הרי בפי' דדרש רשב"ג ג"כ דרשה זו וכיון דת"ק דמתניתן (שם) ס"ל כרשב"ג דבור שמטילין לתוכו נפלים אין לו תבוסה אלמא גם לדידן דרשינן כן ומה דקאמר בנדה מאי דרוש דמשמע דדוקא כותים דרשו כן אפשר דנקיט הכי משום דאשכחן תנא דפליג ארשב"ג בברייתא הובא בסנהדרין (דף מ"ח) דקבר שהטיל בו נפל אסור בהנאה וקאמר שם לאפוקי מרשב"ג דאמר אין לנפלים תפיסת הקבר קמ"ל וא"כ הך תנא ע"כ לא דרש דרשה דלא תשיג גבול אבל כיון דפסקינן כסתם מתניתן דאהלות דנפלים אין להם תבוסה ע"כ לדידן אית לן דרשה זו דכל שיש לו נחלה וכו'. א"ע ראיתי שזה אינו שאע"ג שפסקינן כסתם משנה דאהלות כמה שכתב הרמב"ם בהל' ט"מ (פ' ט') מ"מ פסק כתנא דברייתא דקבר שהטיל בו נפל אסור בהנאה בה' אבל (פ' י"ד) וצ"ל דדוקא בור שהטיל בו נפלים אין להם תבוסה משא"כ בקבר אכן מ"מ הגהת מיימוני דפסק דנפל אין צריך קבורה י"ל דפסק כרשב"ג דכבר יש שיטות דס"ל הלכה כרשב"ג בכל מקום גם בברייתא (עיין בספר יד מלאכי) ובפרט שגם סתם מתניתן דאהלות מסייעו שאף שכתבתי דלדעת הרמב"ם צריך לומר דדוקא בור שמטילין בו נפל אין לו תבוסה מ"מ לא משמע כן ממה דאמר ר"ש אם התקינו לקבורה יש לו תבוסה משמע דלת"ק אפילו התקינו אין לו תבוסה וע"כ צ"ל דס"ל כרשב"ג וא"כ מוכח ג"כ להלכה דנפל א"צ קבורה מן התורה ולכן אין ראי' ג"כ נגד הג"מ מה שכתב המג"א ממה דאמרינן בב"ב שהיו עושין כוכין לנפלים דמלבד שי"ל שזה הי' רק מנהג ולא מן הדין עוד י"ל דזה אתי ע"פ תנא דפליג ארשב"ג אבל לדידן באמת לא היו צריכין כוכין. גם מה שכתב המג"א דבנדה משמע דגם על הנפלים קאי לאו דלא תלין כבר נדחק במחש"ק לפרש כוונתו דבאמת אין שם בנדה רמז מזה. גם מה שהקשה המג"א עוד על הג"מ ממה דדרשינן דאין הכהן מטמא לבנו ולבתו נפלים שמזה מוכח שמצו' לקוברן שהרי אין הכהן מטמא אלא לצורך קבורה לא זכיתי להבין קושיתו בזה שהרי בי"ד (סי' שע"ג) מייתי ב' דעות בזה והש"ע סתם כדעה ראשונה דמטמא הכהן אפילו שלא לצורך קבורה וגם הרמ"א לא כתב רק שנכון להחמיר כי"א משמע שע"פ עיקר הדין פוסק כסברא ראשונה וא"כ מאי קושיא על הג"מ דאפשר דס"ל ג"כ כדעה ראשונה. והיוצא מזה דלא בלבד שאין ראי' נגד הגהת מיימוני מכל דברי המג"א אלא אדרבא יש ראי' לשיטתו. ועוד נ"ל ראי' לדעת הג"מ ממה דתניא במסכת שמחות הביאו הרא"ש פרק ואילו מגלחין המחותך והמסורס והנפלים ובן שמנה חי ובן ט' מת אין מתעסקים עמו לכל דבר וכן פסק גם הרמב"ם ה' אבל (פ' א') ומדקאמר אין מתעסקים עמו לכל דבר הרי בפי' שאין צריך לקברו. והנה מעכ"ת נ"י רצה להביא ראי' דצריך לקבור עכ"פ את המת תוך ל' שהוא ספק בן קיימא ממה שכתב הרמב"ן די"א דצריך לקרוע על ספק בן קיימא ומפרש הטעם משום דקריעה דאורייתא וא"כ ה"ה לענין קבורה שהיא ודאי דאורייתא ולענ"ד אדרבא גם מזה ראי' להיפך שהב"י שהביא דברי הרמב"ן לא הביא סוף דבריו שם בת"ה שז"ל שם ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבלות תורה הוא ואעפ"כ בנפלים ספק אינו מתאבל וכן קריעה אינו קורע עליהם עד שיהו בני קיימא ודאי עכ"ל הרי שמסיק דאפי' מה שהוא מן התורה אינו נוהג בנפלים ספק. אכן גם לו יהי כדעת מעכ"ת נ"י דבספק נפל צריך קבורה מן הדין מכ"מ אין לדון מזה שגם דיני אנינות נוהגין בו שהרי מה שאונן פטור מן המצות הוא מטעם עוסק במצו' פטור מן המצו' א"כ איך יפטר ממצות שמוטלין ודאי עליו מכח מצות קבורה שהיא רק ספק דאם נפל הוא הרי א"צ לקבור מן הדין כמו שהוכחתי והרי כלל בידינו שאין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן פסחים (דף ט') ואפילו לאידך טעמא דהירושלמי שטעם אנינות מכח כבוד המת ג"כ יש בזה שאין ספק מוציא מידי ודאי שהרי אם נפל הוא לא שייך כבוד המת דאין מתעסקים עמו בשום דבר כמו שכתבתי ובודאי א"ל שדיני אנינות שהם לחומרא לבד ינהגו בנפל שלא תקנו חכמים אנינות במקצת. ומה שהביא מעכ"ת נ"י ראי' שבנפל נוהג אנינות מכח קושית הרשב"א שהקשה ל"ל מוטל לפניו פטור מן התפילין אפילו ביום ראשון נמי לענ"ד גם מזה ראי' להיפך שהרי קושית הרשב"א היא בירושלמי ומתרץ כתירוץ הרשב"א תנא אגב הא ע"ש ומדלא מתרץ בירושלמי דמשום נפל הוצרך למינקט משמע בפי' שכל שאינו נוהג בו אבילות גם אנינות אינו נוהג. שוב הביא מעכ"ת נ"י ראי' לדבריו מהרמב"ם שהביא ראי' דאין דין אבלות נוהג כל זמן שלא נקבר המת מדוד שרחץ וסך כשמת הילד ומדהביא ראי' מדוד שרחץ דאע"פ שהבן שמת לו הי' תוך ל' ללידתו מוכח דאנינות נוהג גם בנפל עכ"ד ולא ידעתי כוונתו בזה שממה ידע דמת הבן תוך ל' ללידתו והרי אדרבא מהרמב"ם מוכח דס"ל שהי' אחר ל' דאל"כ איך הוכיח דדיני אבלות אין נוהגין כל זמן שלא נקבר כיון דגם אחר קבורה אין נוהגין בנפל. מכל זה נלענ"ד ברור שאין אנינות נוהג לא בנפל ולא בספק נפל וכמנהג של ישראל כנלענ"ד הקטן יעקב.