בנין ציון/קז
ב"ה אלטאנא, יום א' י"ח תמוז תר"ך לפ"ק. לחתני הרה"ג וכו' מ"ה ישראל מאיר פריימאן נ"י אב"ד דק"ק פילעהנע יע"א. על דבר שאלתך באחד שבירך בשעת המילה על בנו הבכור ברכת שהחיינו והוא לא מל בעצמו אם שוב יברך גם שהחיינו בשעת פדיון הבן. הנה כבר הערת לנכון על שיטות הפוסקים בענין זה לדעת הרמב"ם צריך האב לברך שהחיינו במילה ובפדיון ורבינו שמחה וראבי' כתבו דדוקא כשהאב מל בעצמו מברך שהחיינו מפני שעושה המצו' המוטלת עליו ובא"ח בשם הרמ"ה כתב שגם הרמב"ם ס"ל כן דדוקא כשמל האב בעצמו מברך שהחיינו אבל הב"י בבדק הבית כתב שאינו נראה כן מפשט דברי הרמב"ם אלא אפילו כשמל אחר מברך האב שהחיינו אכן בהג"מ כתב שאין אנו נוהגין לברך בשעת המילה והטעם לא נתברר אלא בשם י"מ כתב הטעם מפני צערא דינוקא וזה דחה הרשב"א בתשובה דברכת שהחיינו שייך אפילו בשמחה שמתערב עמה צער והרוקח כתב מפני שעדיין לא יצא התינוק מתורת נפל וגם טעם זה דחה הרשב"א דכל שנגמרו שערו וצפרניו לא חיישינן לספק נפל שסומכין על סימנים הללו למולו בשבת החמורה כ"ש לענין ברכה עכ"ד ואע"ג דאמרינן בשבת (דף קל"ו) דממנ"פ מוהלין בשבת דאי נפל הוא הוי מחתך בשר בעלמא י"ל הרשב"א ס"ל כשיטת ר"ח וריף ורמב"ם דס"ל דלא קאי תי' זה לפי המסקנא וכמו שהביא שיטה זו בחדושיו שם ולכן אין מוהלין ספק נפל בשבת אמנם הרוקח י"ל דס"ל כשיטות הפוסקים דמוהלין ספק נפל בשבת ולכן ל"ק עליו מה שהקשה הרשב"א אמנם גם הרשב"א העיד שלא ראה מעולם מי שבירך שהחיינו בשעת המילה אכן לא כתב טעם לזה וגם התוספ' בסוכה (דף מ"ו) כתבו דלא מברכין על מילה שהחיינו והקשו מ"ש מפדיון הבן וגם הקשו למה על הלל לא מברכינן ובספרי ע"ל כתבתי יישוב לזה דברכת שהחיינו היא ברכת הודאה שזכה לחיות עד זמן ההוא ולכן לא שייך ברכה זו אלא כשהי' חשש מיתה והשער המלך כתב בשם הראש דל' יום מקרי זמן מרובה דחיישינן למיתה ומצאתי ראי' לזה לענין ברכת שהחיינו ממה דאמרינן בברכות הרואה חבירו מל' יום לל' יום מברך שהחיינו הרי שקבעו זמן לברכה זו ל' יום ולכן על כל המועדים ומצות שמזמן לזמן מברכים שמצפה על קיומם יותר מל' יום אבל על מילה לא מברך שקודם שנולד הבן אינו מצפה על קיום המצו' ומשעת לידה עד המילה אין ל' יום אבל על פדיון שהוא אחר ל' יום ללידה מברכים וכן הלל דר"ח אינו ל' יום משעה שבירך ועל הלל די"ט אינו מברך שהוא בכלל מקרא קדש די"ט כן כתבתי ליישב הטעם דלא מברכים על המילה שהחיינו והרמ"א בי"ד (סי' רס"ה) כתב בשם מהריל דאם האב מל בנו הבכור מברך בשעת מילה ולא בשעת פדיון אכן כבר דחה הש"ך שם שאדרבא במהרי"ל כ' דאפילו היכא דליכא פדיון כגון שהאם כהנת אינו מברך בשעת מילה וכש"כ בדאיכא פדיון שברכת שהחיינו בפדיון הוזכר בגמרא ואין לדחותה ע"ש והיוצא מזה דלכל הטעמים שהובאו בזה שלא לברך בשעת מילה אין סברא לדחות ברכת שהחיינו שבשעת פדיון דאין שייכות לברכת שהחיינו שבשעת מילה עם הברכה שבשעת פדיון ולכן אף שהאב עשה שלא כדין שבירך בשעת מילה מכ"מ לא נפטר בזה מברכת שהחיינו שבשעת פדיון שהובא בגמרא כנלענ"ד הקטן יעקב.