בנין ציון/נד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ב"ה אלטאנא, יום ג' ר"ח כסליו תר"ח לפ"ק. לכבוד הרה"ג וכו' אדוני אבי מ"ו נ"י בק"ק קארלסרוהע יע"א. כתב לי אאמ"ו נ"י וז"ל – הנה כבר הזכרתי לך בני נ"י (סימן נ"ב) דעתי שאין חייבין על דם נבלה בכזית כרת ואפרש טעמי שנ"ל אחרי שהתורה נתנה טעם לחיוב כרת על הדם כי הדם הוא בנפש יכפר אשר מזה ילפינן בכריתות (דף כ"ב) שרק על דם שהנפש יוצאת בו חייבין לכן אין חיוב רק על דם הנפש שיצא מהבהמה בשעה שהוא ראוי לכפר כגון ע"י שחיטה או נחירה ועיקור שהרי נעשה בה מעשה מה שאין כן דם נבלה שלא הי' לעולם ראוי לכפרה דינו כדם התמצית שאינו בכרת רק בלאו ואין להשיב שהרי בכל דם חולין הדין כן שכשנשחטה הבהמה חוץ לעזרה אינו ראוי לכפרה ומכ"מ חייבין עליו זה אינו דהתם רחמנא רביי' וכמו שכתב רש"י בזבחים (דף קי"א ע"א) וז"ל וא"ת כל העולין בחוץ נפסלין ביציאתן וכו' התם רחמנא רביי' אבל לענין שאר פסולין מתקבל בפנים בעינן עכ"ל א"כ ה"נ לענין חיוב דם אמרינן הכי דליכא חיוב בדם הנפש אף שאין ראוי לכפר אלא היכי דאיכא פסול חוץ לבד דלענין זה רחמנא רביי' שהרי כתיב קרא בפי' לחייב אדם חולין כדאמרינן בכריתות (דף ד' ע"ב) מה שאינו כן היכי דאיכא עוד פסול אחר דנבלה דזה לא עדיף מדם התמצית שאינו בכרת. על זה אשיב – הנה כבר הצעתי (סימן הנ"ל) דעתי הקלושה נוטה מדעת אאמ"ו נ"י שלפענ"ד אין חילוק בין דם נבלה לדם שחוטה או נחורה וגם על מה שהוסיף אאמ"ו נ"י פה טעם לשבח לחלק בנבילה מפני שאין דמה ראוי לכפרה ואף דבכל דם חולין אינו ראוי לכפרה מטעם יוצא שאני התם דרחמנא רביי' וכדאמרינן לענין העלאת חוץ – לענ"ד יש להשיב דהלא יקשה להך סברא דרחמנא רביי' מה הקשו רבנן לריה"ג בזבחים (דף ק"ו) אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו וכן (שם) אף טהור שאכל את הטמא כיון שנגעו בו טמאהו נימא ג"כ שאני התם דרחמנא רביי וכפי הנראה שם (דף ק"ח) מהא דקאמר השיב רבי תחת ריה"ג וכן ממה דקאמר שם שפיר קאמרי' לי' רבנן לריה"ג פשיטא להגמרא דאפילו לריה"ג אין סברא לומר כן אלא ודאי דסברא זו לא שייך רק לענין ב' פסולים חלוקים כמו בהא דכתב רש"י כן דלא נימא שיתחייב על העלאת עוף שנפסל ע"י שנשחט ולא נמלק מדחייב גם על העלאת פסול יוצא דשאני פסול יוצא דרחמנא רביי' אבל לענין שאר פסולים מתקבל בפנים בעינן אכן לענין פסול יוצא בעצמו אין לחלק בין היכי שנפסל ע"י שחיטה בחוץ או ע"י שהוציאו לחוץ וכן לענין טומאה כיון דרחמנא רביי' דחייב על דבר טמא דכיון שנגע בו טמאהו שוב אין לחלק בין טמא לטמא וכן הדבר לענין ראוי לכפרה דגבי דם דהאיך נאמר דאדם נבלה לא יתחייב כיון שעתה אין ראוי לכפרה אחרי דגלי רחמנא דאדם חולין חייב שג"כ עתה אין ראוי לכפרה אע"כ דלענין ראוי לכפרה לא הקפיד הכתוב ועוד מאי שנא דם נבלה מדם בהמה טמאה או דם חי' דג"כ אינם ראויים לכפר ואעפ"כ חייבים עליהם כדאמרינן כריתות (דף כ') ואין לומר דמקרי ראויים לכפר לנכרים בזה"ז או אפילו לישראל קודם מ"ת דהתינח לענין חי' אבל לגבי טמאה לא שייך זה דבפי' אמרינן זבחים (דף קט"ו) דבין קודם מ"ת בין לנכרים בזה"ז לא הותר להקריב רק טהורים ולא טמאים ועיין מ"ל סוף הל' מעה"ק אע"כ דלענין חיוב דם לא תלי בראוי לכפרה וא"כ ה"ה בדם נבלה אכן באמת לכאורה בדם נבלה בלא"ה לא משכחינן חיוב (דהיינו במתה מאלי' דעל דם נחירה אף שג"כ מקרי נבלה בפי' אמרינן שחייבין) שהרי לכ"ע בעינן בחיוב דם התנאי שהנפש יוצאת בו כמשכ' התוספ' בכריתות (דף כ') ד"ה דם הקזה וא"כ במתה מאלי' שלא יצאה הנפש ע"י הדם אין שייך חיוב כלל וא"ל שהרי גם על דם הלב אמרינן שם (דף כ"ב) דחייבין דבשעה שהנשמה יוצאת מישרף שריף ז"א דלפי מה שפי' רש"י שם דמושך הדם מבית השחיטה גם חיוב דדם הלב לא שייך רק בשנשחטה או נחרה ולא במתה מאלי' אבל מכ"מ נ"ל דמשכחת לשיטת הרי"ף והרמב"ם שפירשו שם איפכא מפי' רש"י דעל הדם המתכנס ללב בשעת שחיטה אין חייבים כרת רק על הדם הכנוס בתוך הלב מצד הטבע ולכן פסק הרמב"ם הל' מאכלות אסורות (פ' ו') דעל דם לב השליל הנמצא במעי בהמה חייבין כרת דמקרי דם הנפש וא"כ ה"ה על דם לב בהמה שמתה. ויש נפקותא לדינא גם לדידן בדין זה במסוכן שצריך להאכילו דם בהמה לרפואה כנ"ל לפי דעת אאמ"ו נ"י דדם נבלה אינו בכרת יש להסתפק איזו איסור נקרא חמור אם דם שחוטה שהוא בכרת או דם נבילה שיש בו ב' לאווין לאו דדם ולאו דנבילה אבל לפי מה שנלענ"ד דגם דם נבילה הוא בכרת ודאי מוטב להאכילו דם שחוטה שאין בו רק איסור אחד כנלענ"ד הקטן יעקב.