בן יהוידע/נזיר/פרק ו

פרק ששי

דף ט"ל. איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל. נ"ל בס"ד רמזו חז"ל לפי דרכם בבעיא זו מוסר יקר, והוא דיש לחקור למה יש שכירות באדם שהוא שער הראש גדל בו מעת שנולד, ויש שערות שהם גדלים בו אחר שיגדיל ויהיה לאיש, כמו שער הזקן, ונ"ל בס"ד ליישב חקירה זו, בהקדים מ"ש במדרש רבא פרשת בראשית פרשה י"א, פליספוס אחד שאל את רבי הושעיה, אם חביבה המילה, מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון, כלומר מ׳׳מ לא נברא מהול, שאז כל הנולדים ממנו יהיו נולדים בלא ערלה, אמר לו מ"מ אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח פאת זקנו, כלומר לפי דבריך שאתה מחבב הערלה מפני שנולדת בה, מ"מ אתה מגלח שער הראש ומניח הזקן, והלא שער הראש הוא חביב מפני שהיה עמך מעת הלידה, א"ל הפלסוף מפני ששער הראש גדל עמו בשטות, ר"ל שבא לו מעת היותו קטן בלא דעת, אך שער הזקן בא לו אחר שגדל ונשלם בדעת, א"ל רבי הושעיא א"כ יסמא עיניו ויקטיע ידיו וישבר רגליו שגדלו עמו מעת היותו קטן שאין בו דעת, א"ל וכי בעבור תשובה כזאת הזקקתי לדבר עמך שתדחה אותי בדברי הבל, א"ל רבי הושעיא להוציאך חלק אי אפשר, אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, כגון החרדל צריך למיתוק, החטין צריכין להטחן, ואפילו אדם צריך תיקון, אחר שנברא בערלה יחתוך הערלה ויהיה שלם :

וצריך להבין, למה חשב הפלסוף לתשובה ראשונה של רבי הושעיה דבר הבל, והלא הוא השיב לו היטב לפי דבריו שאמר הטעם משום דגדל עמו בשטות, ונראה דאמר כן מפני כי החילוק הוא פשוט, דעינים וידים ורגלים הם מכלל הגוף ובלעדם יהיה האדם מחוסר, ואיך יקטעם בשביל שהיו עמו בעודו קטן, אך השערות אין מעיקר הגוף אלא הם מותרות, ולכן כיון שגדלו בשטות יש טעם להסירם ולגלחם, אך שער הזקן אע"פ שגם הוא נחשב ממותרות הגוף, עכ"ז כיון דגדל בזמן שהאדם נשלם בשכלו ובינתו, לכן חביב הוא לאדם ולא יעבירנו, ובמקום אחר ביארתי בס"ד כי שני מיני שערות אלו על הראש ועל הזקן הם מותרות הגוף נחשבים, אך שער הראש הוא כנגד רבוי ההנאות והתענוגים בימי החול, שאין ראוי לאדם להיות נגרר אחריהם, ולכן צריך שער זה גילוח, אבל שערות הזקן הם כנגד מותרות אכילה ושתיה, תענוגים בשבת ויו"ט דנחשבים למצוה, ולכן לא יגלח שער זקנו, ובזה נפשטה חקירתנו דמפורש בזה הטעם, ששער הראש גדל באדם מן הלידה בעודו קטן שאין בו דעת, מפני שהוא כנגד מותרות המאוסים לפני השי"ת, אך שער הזקן גדל עמו אחר שנשלם בדעת ובתבונה, מפני שהוא רומז למותרות שהם טובים לפני השי"ת :

והנה ידוע מ"ש המפרשים ז"ל, שיש שני מיני יצה"ר הגורמים לאדם לחטוא, הא' מצד התולדה שהוא בא מטיפת זרע של אב ואם, שקשור ואחוז בהם הזוהמה שהיתה מצד התולדה מן חטא אדם וחוה, ואותו כח הזוהמה הקשור בזרע האדם מסבב להחטיא את האדם, והב' הוא היצה"ר שבא מן הקליפה שיש כנגד עולם הנשמות, וזה היצה"ר נקרא בדברי רז"ל בשם מלאך רע, ועליו אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, וכתבו המפרשים ז"ל, שיש עונות מתהווים ונעשים מכח יצה"ר הבא מצד התולדה שהוא כח זוהמת הנחש, ויש מיני עונות שנעשים מכח יצה"ר הנמשך מן הקליפה שכנגד עולם הנשמות, וברור דרבוי התאוה הגופנית שהם מותרות האכילה והשתיה שרודף האדם אחריהם, זה בא לו מיצה"ר הבא מצד התולדה, יען כי זוהמת הנחש שדבקה בתולדה נתהווית מצד רבוי התאוה של אכילה, דכתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו ותאכל :

ובזה יובן רמז חז"ל, בהאי בעיא דהכא, דאבעי להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל, פירוש השער שהוא גדל עם האדם בשטות, שהוא מורה על מותרות האכילה ושתיה שבחול, שהם מאוסים לפני השי"ת, אם זה החטא של מותרות ורבוי הענוגים מתהווה ונעשה מלתחת, ר"ל מן יצה"ר שהוא מצד התולדה המתייחס למטה, או"ד מלעילא רבי כלומר מן יצה"ר שהוא מצד הקליפה, שהוא מלמעלה, כנגד עולם הנשמות, ופשיט בגמרא מלתחת רבי :

שם. כד צבעין סביא דיקנהון חיורין עקבי נימהון, נראה דה"ה דמצי למפשט זה מן הצפרניים של האדם, שאם האדם יצבע ידיו בצבע בקורין חינ"א וכיוצא בזה, שהצפרנים קולטין הצבע, ואינו יוצא לעולם אך ע׳׳י שהם גדולים ורבים מלתחת, דהיינו מעיקרן הסמוך לבשר יהיו חוורין עקביהון, ובאורך הזמן שהם גדולים ונקצצים פעם אחר פעם, כלה הצפורן שקלט הצבע כולו על ידי קציצות שקוצץ הגדל ממנו, וא"כ גם מן הצפרנים יש הוכחה כמו הוכחה של השער, אמנם משום שהוא מדבר בשערות, הביא הוכחה מן השערות הנצבעין :