בן יהוידע/נזיר/פרק ד

פרק רביעי

דף כ"ג. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר, ועלה בידו בשר טלה. י״ל למה נקיט הדמיון של העון בבשר חזיר, והא אמר מי שנתכוון לעלות בידו חלב ועלה בידו שומן, ועוד כיוצא בזה. ונ״ל בס׳׳ד, כי החזיר מראה טלפיים שהוא טהור, ובאמת הוא טמא מחמת סימן טומאה השני שיש בו, ולכן נקיט דמיון של העון בבשר חזיר, כי היצה״ר דרכו כשמכשיל האדם בעבירה מראה לו תחלה צדדים של היתר, דמראה לו שאינו עושה עון בכך, ועוד נמי מנהגו של אדם העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, ולכן דימה העבירה לבשר חזיר, שהחזיר מראה עצמו כהיתר, דמראה טלפיו לומר שהוא טהור. ועוד נ״ל בס״ד, דימה העון לחזיר, דארז״ל למה נקרא שמו חזיר, שעתיד לחזור, דאחר גמר התיקון יהיה נטהר וניתר לגמרי, וכן העון עתיד לחזור דעל ידי תשובה מאהבה יהיו העונות זכיות, ויתהפך כח המתהווה מן העון מטומאה לטהרה :

ודע כי מ"ש רז״ל למה נקרא שמו חזיר שעתיד לחזור, דהיינו שיהיה נטהר וניתר, אע״ג דאין מצות בטלים לעת״ל, היינו שבזה עושה השי״ת חדשה שיהיו כל החזירים הנולדים מן החזירים, נולדים בשני סימני טהרה, שיהיו פרסותיהן סדוקות ומעלים גרה, ואחר שיוולדו אלו בשני סימני טהרה, ימותו החזירים הראשונים, ונמצא החזיר הנמצא בעולם הוא טהור ומותר, כי יש בו שני סימני טהרה :

שם. המתכוין לעלות בידו בשר חזיר, ועלה בידו בשר חזיר עאכו״כ. קשא, דבר זה לא אצטריך לקל וחומר למילף מניה דבעי מחילה וכפרה, כי ד"ז מפורש עונשו בתורה על השוגג ועל המזיד. ונ״ל בס״ד, דכאן איירי באוחזו בולמוס וכיוצא, שצריך לאכול בשר, דהותר לו לאכול בשר אסור משום פקוח נפש, אמנם הוא לא היה צריך משום פקוח נפש, אלא לחתיכה אחת של בשר, והיו לפניו חתיכה של בשר חזיר, וחתיכה של בשר טלה, ואותה שעה נתאוה לאכול חתיכת בשר חזיר, ועת שפשט ידו בלא כונה עלתה חתיכת בשר החזיר בידו ואכלה, ולא עלתה בידו חתיכת בשר הטלה, ד"ל אין לזה עונש דין אוכל בשר חזיר, כיין דההיא שעתא הותר לו לאכול בשר החזיר, אם לא היה בשר טלה מזומן לפניו, ועל זה בא לומר כאן כי הסברא מחייבת להצריכו כפרה מכח הקל וחומר, דאתי מכ״ש מאידך שעלה בידו בשר טלה, דאין כאן איסור כלל אלא היתר מעיקרו, דמחייבו הכתוב כפרה משום מחשבתו בלבד, משא״כ זה שאכל בשר חזיר דאכיל איסורא, ורק הותר לו משום פקוח נפש דיתחייב כפרה משום מחשבתו נתאווית מעיקרא לאכול בשר חזיר, דהוה קמיה חתיכה דהיתר, ונתאוה לאכול חתיכת חזיר, אלא רק כשפשט ידו לא דקדק בכך, אלא ליטול מה שיעלה בידו, ועלתה בידו חתיכת בשר חזיר :

שם. כיוצא בדבר אתה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו. פירוש בחלוקה זו הכי קאמר, דהוא נתכוון לאכול בשר טלה, והיתה חתיכה מונחת לפניו שהיא אצלו ספק, דאינו יודע אם זו בשר טלה או בשר חזיר, ולקחה ואכלה, אך קמי שמיא גליא שהיא בשר חזיר, דחייב להביא אשם תלוי, כמ״ש ונשא עונו, וכ״ש אם הוא מתחלה נתכוון לאכול בשר חזיר, ואכל חתיכה זה שהיא אצלו בספק, דג״כ מביא אשם, דכ״ש דקרינן ביה ונשא עונו, כיון דמחשבתו היתה פגומה, בודאי דנתאוה לאכול בשר חזיר :

שם. על דבר זה ידוו הדווים. קשה מאי קמ״ל, פשיטא, כיון דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, דעבד איסורא ודאי צריך לומר ודוי. ונ״ל דבר זה אינו סיום דבריו של איסי בן יאודה, אלא תנא דביייתא קאמר לה, אחר שהביא דבריו של איסי בן יאודה, וקאי על מאי דנקיט ברישא דברייתא על פסוק אישה הפרם וה׳ יסלח לה, דאיירי באשה שהפר לה בעלה ולא ידעה, והיתה שותה יין דלא עבדה איסורא במעשה אלא בהרהור, ומחשבה, כי מחשבתה היתה באיסורא, ועל זה קאמר על דבר זה ידוו הדווים, והיינו כי מנהגן של ישראל להזכיר בנוסח הודוי כמה דברים חמורים, שהאדם יודע בעצמו שלא חטא בהם, כגון ע״ז וג״ע וש״ד וכיוצא, וכתבו המפרשים ז׳׳ל, איך ישקר האדם לומר לפני ה' שחטא בכו"כ והוא לא חטא, ויש בזה כמה תירוצים, ובכללם הוא תירוץ זה, דאם מיד עבירה יצא מידי הרהור לא יצא, על כן אולי הרהר בדברים של כפרנות דהוי כעובד ע״ז, וכן אולי הרהר בערוה וכיוצא ע״ש, ולפי תירוץ זה תינח אי אמרינן הרהור יש בו ממש, דעל כן ראוי להתודות עליו כמעשה, אבל אם אין בו ממש ליכא רושם כלל ואיך יעמוד לפני ה׳ וישקר לומר עשיתי כו״כ, והוא לא עשה כלום, לאו מנייהו ולא מקצתייהו, מיהו איכא למילף הרהור שבלב יש בו ממש וצריך כפרה מדין אישה הפרם וה' יסלח לה, ולכן אחר אשר הביא דבר זה דאישה הפירם וה׳ יסלח לה דצריכה כפרה גם על איסור דהוה במחשבה והרהור, אמר על זה הסמך ידוו הדווים בכל מיני איסור אפילו שלא נעשה בפועל, ולא יחושו משום שקר ח״ו :

שם. וזה שנזדמנה לו אחותו, ופושעים יכשלו בם. מקשים והלא בשוגג היה, ואיך קרי ליה פושע, ומתרצים כי ודאי חטא קודם זה איזה חטא הדומה לזה במזיד, לכך נכשל בשוגג באיסור חמור כזה, ובזה פרשתי בס״ד הפסוק יתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס, ר״ל אם הוא מתייצב על דרך לא טוב, שהוא אינו רע גמור, אלא נקרא לא טוב, כיון דמתייצב במזיד אז סופו רע גמור, לא ימאס מצד טבעו ומזגו, אלא הוא נכשל בו לעשותו, ברם י״ל כיון דמפרש להאי קרא דדרכי ה׳ על המצות, אמאי נקיט למצות בשם דרך, והול״ל כי ישרים מצות ה׳, ונ״ל כינה המצות בשם דרך, ללמד אין זמן לעשיית המצות, אלא רק בעוה״ז המכונה בשם דרך, כמ״ש הרב עוללות אפרים ז״ל :

שם. אלא משל ללוט ושתי בנותיו. קשא למה הביא עצות מרחוק, ועשה הדמיון באשתו ואחותו דנקיט ברישא ויאמר אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחותו כסבור שהיא אשתו, אך היא ידעה שהוא אחיה, ולכן הוא שנתכוין לקיים מצות עונה באשתו, צדיקים ילכו בם, והיא שכיונה להבעל לאחיה ופושעים יכשלו, ובמשל הזה הוי דרך אחד. ונ״ל בס׳׳ד, דלא ניחא ליה לפרש הכתוב באופן זה, דהכתוב אומר יכשלו בם, דקרי ליה מכשול, ובמשל הזה אין כאן מכשול גבי אחותו, כי היא ידעה שהוא אחיה בודאי שלא נמצא איש בבית זולתו, ולהכי פירש הכתוב במשל דלוט ושתי בנותיו, דלוט אע״ג דאיהו פושע בצעירה, כיון דידע מה שעשה לו היין בבכירה, עכ״ז מכשול קרי ליה מפני כי בעת ששכב עמה היה שיכור באמת :

ודע כי הוה מצי למנקט מציאות אחרת דשכיחה טפי, והוא אשה שראתה ספק דם נדה והתירה לעצמה בלא מראה חכם, כי חשבה שהוא טהור, ובאמת היא טמאה, ובעלה לא ידע מזה המראה שלה, ושכב עמה לקיים מצות עונה, ולגבי דידיה צדיקים ילכו בם ולגבי דידה פושעים יכשלו, דפשעה שלא הראתה לחכם, ועכ״ז קרי לה יכשלו, כי חשבה בדעתה שהוא טהור, ורק נקיט דבר זה של לוט שהוא מציאות ידועה הכתובה בתורה, וגם ללמד מוסר לפי דרכו, דאע״פ שהם נכרים עכ״ז משום דכונתם היתה לטובה, קרינן בהו וצדיקים ילכו בם. גם מדוייק הכתוב על בנות לוט, דכתיב ילכו בם, כי זה היה שכרם שהלכו אח"ז בגלגול שני בעוה"ז, דהבכירה נתגלגלה ברות, והצעירה נתגלגלה בנעמה העמונית, ובזה מדוייק לשון ילכו בם :

שם. אח נפשע מקרית עז, זה לוט שפירש מאברהם. נ״ל בס״ד, דשם אברהם הוא אבר מה, וכמ״ש רבינו האר״י ז״ל, ולכן לוט כשהיה מתחבר עם אברהם, היה יונק ונשפע מן אותיות מה של אברהם, כי לוט הוא מספר מה, וכשנפרד ממנו נפרד מיניקה זו של מה, ונשפע נהפכה לו לצירוף נפשע, והא דקרי לאברהם אע״ה קרית עז, כי ז׳ ספירות חג״ת נהי״ם הם קריה, שהם נקראים שבעת ספירות הבנין, ואחוזים בהם אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד, שר״ת שלהם עולה ע״ו אך אברהם אע״ה הוא חסד שהוא כפול בסוד יומם יצוה ה' חסדו, יומם דיקא דהוא אזיל עם כולהו יומי, וא״כ אם תחשוב ר״ת שלהם מתתא לעילא, יהיה שם אברהם משלים מספר עז, בקריה זו דשבעה ספירות הבנין, ולז״א עליו קרית עז :

שם. ומדנים כבריח ארמון, שהטיל מדנים בינו ובין ישראל כבריח ארמון, שנאמר לא יבא עמוני ומואבי, ופירש רש״י כבריח שנועלין בו הארמון שלא יכנס בו אדם, וי״ל למה עשה הדמיון לבריח ולא למנעול ברזל שנועלים בו הפתח, דא״א ליכנס בני אדם שם, ונ״ל בס״ד כי זו המניעה היא רק לזכרים, דעמוני ולא עמונית מואב[י] ולא מואבית, משום דהזכרים דרכם להיות בחוץ, ולכן דרכם לקדם, אך הנקבות עצורים בפנים, ואין דרכם לצאת חוצה כדי לקדם, ולכן עשה הדמיון לבריח כי הוא מעכב ומונע הכניסה הכניסה מן אותם שבחוץ, שא״א להם ליכנס מחמת הבריח דא״א להם להסירו כי הוא מונח בצד פנים של הדלת, אבל להיושבים בפנים אינו מעכב ומונע כלל כי היושב בפנים כשירצה לצאת מושך הבריח ויוצא, אבל מנעול הוא מעכב ומונע בין לעומדים בחוץ, בין לעומדים בפנים, יען כי מנעול אינו נפתח בלא מפתח, והמפתח הוא ביד בעה״ב בלבד, ואחרים אינם יכולים לצאת ולהכנס, אם לא יבא בעה״ב ויפתח להם, נמצא העכבה היא רק לזכרים שדרכם בחוץ ולא לנקבות שדרכם בפנים, ולכך עשה הדמיון בבריח :

שם. שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובתי מדרשות, דתנן עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. קשה [איז]ה תוספת קלון היה לו בזה מן דברי המשנה, אחר שנכתב בתורה לא יבא עמוני ומואבי, ועוד אטו דין מצרי ואדומי לא נזכר בתורה שבע״פ. ונ״ל בס״ד, דאיכא טעמא במ״ש עמוני ולא עמונית, שהנקבות הותרו הוא משום כי לוט שהוא הזכר היתה כונתו לרוע, אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה, ולכך הרויח הנקבות של עמון ומואב לא נאסרו משא״כ הזכרים, ולכן בדברי רז״ל אשר מפורש, דאין האיסור אלא בזכרים דאמרו עמוני ולא עמונית, בזה נתגלה קלונו של לוט, כי הטעם דנאסרו הזכרים בלבד ולא הנקבות, מפני שלוט כונתו לרוע, אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה :

שם. אלא אימא במצוה שלא לשמה, נמצא אהרן הע״ה ויעל ע״ה עשו עבירה לשם שמים, שהוא חיבור הוי״ה אדנ״י שעולים מספר אותיות אילן, שהם ראש וסוף של שמות אהרן יעל, לרמוז כי עשו מה שעשו לש״ש, שהוא סוד אילן, ולכן נרמזו אותיות אילן בראש ובסוף של שמותם, להורות שכונתם מתחלת הענין ועד סופו היתה לש״ש. ונ״ל בשם יעל ר"ת יעשו עבירה לשמה, ואומרם מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי תוך האותיות של שלא לשמה, יש ג' יודי"ן וג' מימי"ן ולמ״ד, שעולה מספרם שע"ד, ועם הכולל יעלו מספר לשמה, לרמוז מתוך שלא לשמה בא לשמה. והא דקרי לשרה ורבקה ורחל ולאה נשים באהל, משום שיש בשמם במילואם ל״ו אותיות כמנין אהל :

שם. שבע בעילות בעל אותו רשע. נ״ל דהיו שבע בעילות לצורך ביטול שבע כחות הטומאה שהיה בקליפתו, שהם כנגד ז׳ שמות שיש ליצה״ר, והיא בכח צדקות שלה עשתה דבר פלא, כי הבעילה שהיא גשמית וטבעית, היתה אצלה מרה כלענה לרוב קדושת גופה, ועל כן בכל בעילה היה לה זכות גדול מצד זה, ובאותו הזכות היתה מבטלת כח א׳ משבעה כחות טומאה שהיה, ולכן אחר השבע בעילות אז מחצה רקתו, שתחבה היתד בראשו והרגתו, כי הוסר כחו מעליו, ולכן קרי לבעילות אלו עבירה לשמה :

שם. זכתה וקדמתה ארבעה דורות. נ״ל בס״ד, טעם למספר ארבעה דורות, והיא לא קדמתה אלא לילה אחת ולא ארבעה לילות. ונ״ל בס״ד הטעם, כי הלילה נחלק לארבעה משמרות, כדאיתא בריש ברכות ארבעה משמרות הוי הלילה. אי נמי הלילה נחלק לשני חצאין, והיום ג״כ נחלק לשני חצאין, הרי ארבעה חלוקות בלילה ויום שאחריו, עד שהגיעה לילה שניה, ולכך קדמתה ארבעה דורות :