בן יהוידע/נזיר/פרק א

בשם ה' נעשה ונצליח ליקבה"ו נזיר פרק ראשון

דף ב'. זה אלי ואנוהו, אתנאה לפניו במצות. נ״ל בס״ד, אומרו לפניו, כלומר עיקר היופי צריך להיות שאין כונתך להתפאר לפני בני אדם בנוי זה שעשית. ונ״ל אותיות אנוהו במילואם כזה, אל״ף נו״ן וא״ו ה״א וא״ו, אותיות אחרונות של המילוי עולין מספר במצו״ה, לרמוז הנוי יהיה במצוה דוקא, ולא בגשמיות. גם אותיות אחרונות של מילוי מצוה כזה, מ״ם צד״י וא״ו ה״א, עולים מספר נאה (נאה) עם הכולל, לרמוז שצריך לעשות המצוה נאה :

ועוד נ״ל בס״ד, אומרו התנאה לפניו במצות, כי המצות צריך לקיים אותם במחשבה ובדבור ובמעשה, כמ״ש רבינו האר״י ז״ל בשער הגלגולים, גם צריך לקיים אותם מאהבה ולא מיראה, ולפ״ז צריך להיות לאדם בעבודת השי״ת אהבה, דהיינו אהבה במחשבה, אהבה בדיבור, אהבה במעשה, וג״פ אהבה עולים ט״ל, שהוא מספר אותיות אשר לפני שם הוי״ה ב״ה שהם כוז״ו, שעולין מספר ט״ל, ולז"א התנאה לפניו במצות, לפניו דייקא, ר״ל במה שרמוז לפני שמו יתברך, ועיין מ״ש עוד בחדושינו לעיל בשבת דך קל״ג יע״ש. גם שם פירשתי בס״ד הסדר דנקיט בסוכה ולולב וציצית וכו', וכאן אוסיף לומר לא מבעיא ציצית שדמיו מועטין, שאז גם ההידור שלו מועט, אלא גם ס״ת שדמיו יקרים, דהידור שלו הוי מרובה, ממילא ג״כ תזהר בהידור שלו :

ברם הא קשיא, ברישא דברייתא נקיט הנוי לאדם, דאמר התנאה לפניו במצות, שהאדם יתנאה, ובסיפא תלה הנוי במצוה, דאמר סוכה נאה לולב נאה ציצית נאה. ונ״ל בס״ד בהקדים מ״ש בס"ד ע״פ צדק לבשתי וילבשני, דצ"ל אם הוא לבש את הצדק, איך הצדק חוזר ולובש אותו, דנמצא הצדק הוא הגוף, והאדם הוא הלבוש, ופירשתי בס"ד ע״פ דמיון, באשה שהיתה יפת תואר ויפת מראה ובעלת חן מאד, שהיתה חביבה על בעלה הרבה, והנה יום אחד הביאו לה טבעת של אבן טובה ששוה אלף זהובים שתקנה אותה, והניחה בתוך בגדה כדי שתראנה לבעלה ויקנה אותה לה, ובהיותם יושבים על השלחן הוציאה הטבעת מתוך בגדה ותמסרנה לבעלה, ותאמר לו שיקנה אותה בעבורה שבעליה רוצים בה אלף זהובים, ולא ימכרו בפחות, ויקחנה ויסתכל בה היטב ויאמר לה זו אינה שוה יותר מן ת״ק זהובים, ואם ימכרו בזה הסך אני אתן לך ת׳׳ק זהובים ותקני אותה, ותקחנה מידו ותאמר אלו אין מוכרים פחות מאלף זהובים, ותשימנה בחיקה, אחר שעה חזרה ותוציאנה מחיקה, ותמסרנה לו, ותאמר תחזור להסתכל בה היטב שמא טעית בראשונה, וזה חזר והסתכל בה חמש ושש רגעים, ויאמר זו אינה שוה יותר מארבע מאות זהובים, ואם ימכרו בזה הסך אקנה, ותקחנה מידו ותצניענה אצלה, ואחר שעה חזרה והוציאה אותה, ותאמר תחזור ותראנה היטב היטב, אולי אתה טועה בערך שלה, וזה לקחה ונשארה בידיו עשרה רגעים, ויאמר זו אינה שוה יותר משלש מאות זהובים, ואם ימכרו בכך אני אקנה ואם לאו לא אקנה, ותקחנה ותאמר א"כ אחזיר אותה לבעליה, כי יש הפרש גדול בערך בינך לבינם, וא״א לקנותה בכך, על כן אחזירה לבעליה, והיא הצניעה אותה אצלה שתי שבועות, ואח״כ לבשה את הטבעת ההיא באצבעה, ובהיותם יושבים על השלחן אמרה לבעלה בזה השבוע הביאו לי טבעת אחרת יקרה מן הראשונה מאד והיא באצבעי, ומפני שהיא דחוקה מאוד לא אוכל להסיר אותה מידי תראנה בעודה באצבעי, ותושט לו ידה, ויאחוז ידה בידו ויבט בטבעת אשר על האצבע שלה, ואחר הביטו בה אמר זו שוה אלף זהובים, אם ימכרו בסך זה אני אקנה, כי ערבה לו מאד, ותאמר לו בעל הטבעת רוצה בה שני אלפים זהובים, ואיך ימכור באלף, ותמשוך ידה מידו, ואחר חצי שעה חזרה ופשטה ידה אליו, ותאמר ראה היטב בטבעת אולי אתה טועה בערך שלה והיא שוה יותר, וזה חזר ואחז בידה ויסתכל היטב בטבעת שבאצבעה ויאמר אני רואה ששוה אלף ות״ק זהובים, ואני אקנה בסך זה, ותמשוך ידה ותשמיט אותה מידו בחזקה ובמהירות, ותאמר בעלה רוצה שני אלפים ואיך ימכור באלף ות״ק, ואחר רבע שעה חזרה ופשטה ידה אליו, ותאמר תחזור ותראנה היטב עוד הפעם, דאולי אתה שוגה בערכה, וחזר ותפס ידה ויסתכל בטבעת שבה, ויאמר כן הוא כאשר דברת עתה בשני אלפים, שזו שוה שני אלפים ויותר, ואני אקנה וקם והביא לה שני אלפים זהובים, כדי שתתן לבעל הטבעת, ותקחנה, אח״כ א״ל אשתו, זו הטבעת שקנית היום בשני אלפים זו היא הטבעת אשר ראית קודם שני שבועות, וסו״ד גזרת אומר שאינה שוה יותר משלש מאות, ויאמר אני מבין היטב בערך אבנים טובות, ואיך יתכן שאטעה כ"כ בהפרש גדול כזה, בין ראייתי אותי היום, לבין ראיתי יום זה, ותאמר לו אשתו לא טעית, אלא בראשנה היית רואה הטבעת לבדה בפ״ע, וכל מה שהיית מוסיף להסתכל בה יותר, הייתה יורדת בערכה בעיניך יותר, אך בזה היום ראית את הטבעת בהיותה באצבעי, ומאחר שאני אהובה אצלך ומצאתי חן בעיניך, זרח מן החן שלי חן על גוף הטבעת, וראית את הטבעת יקרה יותר ממראה שעבר, ואחר שחזרת וראית עוד הפעם את הטבעת בידי, נוסף עליה עוד חן מן החן שלי, ונוסף ערכה בעיניך, וכן בפעם שלישית נוסף לה עוד חן מן החן שלי, ונתת לה ערך ב' אלפים, כי האדם שהוא אהוב וחביב לזולתו, ויש לו חן, אם לובש תכשיט שיתגאה בו, גם התכשיט יתנאה יותר מכח החן הזורח על גוף הלובש אותו וזה כלל גדול בחכמת הטבע, וז״ש צדק לבשתי וילבשני, דבר בזה דוגמת ענין הטבעת ההיא של אותה אשה, שבהיותה לבדה היה ערכה בעיני רואיה בדמים מועטים, ואחר שלבשתה אותה האשה הנאה והיפה שנתייפת בה, אז גם הטבעת הוסיפה יופי וחן, מן יופי וחן אותה האשה אשר לבשתה, וזהו צדק לבשתי שנתייפיתי בו, ואז גם הוא לבשתי שנעשה מלביש של חן ויופי מצדי, כי האדם העושה מצוה ודאי יתנאה הוא באותה מצוה, ואם אותו אדם הוא חביב ואהוב לפני הקב״ה, אז המצוה ההיא שעושה תהיה חביבה ונאה יותר ממצות שעשו אחרים, אע״פ שאותם אחרים עשו המצוה כמו זה באין מחסור מצד המעשה כלל, דשניהם נטלו לולב אחד, וישבו בסוכה אחת, ולבשו ציצית אחד, דהכימות שוה, עכ״ז תתרבה המצוה באכות שלה מצד הכונה והשמחה, דודאי כונתו ושמחתו של צדיק זה היא יותר נכונה וגדולה מן האחר, ונמצא גוף המצוה לבש יופי ונוי מן אותו צדיק, ולז"א אתנאה לפניו במצות, לפניו דייקא מצד הכונה והשמחה, ואז מצד היופי הזה שאני מתנאה לפניו במעשה המצות, אתן נוי ויופי לגוף המצות, שאעשה לו סוכה נאה לולב נאה, שיהיה להם יופי ונוי מצידי, יותר ממצות שעשו אחרים, כי מאחר שאני מתנאה במצות לפניו בקדושת הכונה והמחשבה, אז ממילא יהיו המצות ההם שאני עושה נאים מכח הנוי שלי, שתהיה הסוכה נאה ביותר והלולב נאה ביותר, וכן הציצית נאה וכאשר אמרה אותה האשה לבעלה על אותה הטבעת :

דף ג' ממאי דהדין שלוח רבויא הוא, דכתיב שלחיך פרדס רמונים, אימא מידי דעבורי דכתיב ושולח מים. הנה בודאי הא דהוצרך המקשן להביא פסוק זה מאיוב, ולא הביא פסוקים מן התורה, דכתוב שלוח לשון העברה, היינו מפני דהפסוקים שכתוב בהם שלוח הם מדברים בבני אדם, או בבע״ח שהם הולכים, ולהכי שייך בהו לשון שלוח שהוא העברה, אבל שער שאינו בע׳׳ח, דאינו הולך כבע״ח, לא שמעינן מפסוקי תורה דשייך ביה שלוח שהוא לשון העברה, לכן מביא פסוק שולח מים דגם הוא אינו בע״ח, ונקיט ביה שולח שהוא לשון העברה, והוי דומיא דשער שאינו בע"ח, וכמ״ש באורח מישור ז״ל ע״ש, וזה פשוט, ומ״מ אין להקשות למה לא הביא פשוט בעגלות אשר שלח פרעה, דהרי העגלות הם דבר דומם, ואינם בע״ח, ונקט בהו שלוח, די״ל כיון דדרך לקשור העגלות בבהמות שהם בע״ח, להכי נקיטי בהו לשון שלוח, וכן אין להקשות דהול״ל פסוק תשלח חרונך, ופסוק את אימתי אשלח לפניך, די״ל זה הוא כינוי למלאכים, שיש מלאך נקרא חרון, ויש נקרא אימה, ובמלאכים שייך לשון שלוח, וכן ושן בהמות אשלח בם, כיון דהשן מחובר בבהמה שהיא מהלכת, שהבהמה מהלכת ואוכלת בשן שלה, שייך ביה לשון שלוח, והשער אע״פ שהוא מחובר באדם שהוא מהלך, הנה הוא קאי על האומר עלי לשלח, שאז הוא תולשו ועוקרו, ושן האוכלת היא מחוברת בבהמה המהלכת ואוכלת, ולהכי הביא פסוק ושולח מים, דהמים אינם בע״ח, ונקיט בהו שלוח שהוא לשון העברה :

מיהו קשיא לי, דהו״ל להביא מן התורה וישלחו את כתונת הפסים, וכן בנביאים שמואל א' סי' י"ד, וישלח את קצה המטה, ושמואל ב' סי' כ"ב וישלח חיצים ויפיצם, דכל אלו אינם בע״ח ודמיין לשער ומים. ונ״ל בס״ד, דכל דבר דלא שייך ביה גידול, מוכרח לומר דשלוח הכתוב בו הוא לשון העברה, ולכן לא הביא פסוק וישלחו את כתונת הפסים, ופסוק וישלח את קצה המטה, וישלח חיצים, דהתם לא שייך בהו גידול, ומוכרח לומר דשלוח הכתוב בהם הוא לשון העברה, אבל בשער דשייך ביה גידול ושייך ביה העברה, מקשינן מנ"ל לפרש לשון שילוח דאתמר ביה הוא לשון גידול, תפרש ליה לשון העברה, ועל זה מביא חיזוק לקושייתו .מפסוק ושולח מים, דהמים שייך בהו גידול ושייך בהו העברה, ועכ״ז שולח דאתמר גבי מים מפרשינן ליה לשון העברה, ולא מפרשינן ליה לשון גידול דהכי קי״ל בפשטיה דקרא דשולח מים שהוא לשון העברה דבהכי יבא פשט המקרא לנכון יותר, וא״כ תיקשי הכא נמי מנ״ל לפרש האי שילוח דגבי שער לשון גידול, אימא לשון אעבורי הוא, וכדאמרינן בפשטיה דקרא דשולח מים :

דף י"ט. וכי באיזה נפש חטא זה, אלא מפני שציער עצמו מן היין, הוא הנאת הגוף, ומה צער יש לנפש במניעת האדם משתייתו, ונ״ל בס״ד, כי בכל מאכל ומשקה יש תערובת נ״ק, והאדם מברר הנ״ק בשתייתו ואכילתו ע״י הברכה, ואלו הניצוצות הקדושה שייכים לנפש שלו והמה הנאת הנפש, וכמ״ש ע״פ רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ולכן במניעת האדם מאכילה ושתיה בכל מין מאכל ומשתה יש צער לנפש מצד הבירור, שהוא הנאת הנפש, דאכילה אין כאן בירור אין כאן, ועוד זאת יש צער נוסף לנפש במניעתו משתיית היין, כי הפגם של עץ הדעת שהיה אצל אדם וחוה, אשר בעבורו באו התולדות לתקן ע״ס כל הדורות, הוא היה ביין למ״ד ענבים סחטה לו ושתה, וידוע דכל מה שאמרו רז״ל בדבר זה, דח"א חטה וח״א תאנה היה, וכן שאר דיעות כולם אמת, דהא איתא והא איתא, א״כ שתיית היין יעשה האדם בו תיקון לחטא אדם הראשון, המגיע לחלק נפשו, והוא ע״י שישתה ויברך עליו בכונה, ולכן יש כמה דברים של מצוה שקבעו אותם על היין, שהם מצות קדוש שבת ויו״ט, ומצות הבדלה ומצות בהמ״ז ומילה, ואירוסין ונשואין, וכיוצא, כדי לתקן בזה חטא אדם הראשון, מה שנעשה ביין, ועל כן זה הנודר בנזיר, שאסר היין עליו ונמנע מן שתייתו, עשה צער לנפשו, ולכך כתיב ביה אשר חטא על הנפש. ונראה לרמוז בס״ד במלוי אותיות יין יש מספר ע״ו, כמנין ניחח, לרמוז, שאם אדם שותהו ומכוין בו לש״ש, תהיה שתייתו מקובלת ורצויה לפני השי״ת כריח ניחח, ולזה דקדק בעל המאמר ואמר שצער עצמו מן היין, ר״ל מן הרמוז באותיות יין, שהוא מספר ניחח, אשר ביטל זה בנזירותו :