בן יהוידע/נדרים/פרק ט

פרק תשיעי

דף ס״ד. אר״ל שירדו מנכסיהם. הא דלא פירש שנצטרעו נראה דדריש תיבת כל יתר הוא, וסגי לומר כי מתו האנשים לכן דריש כל לשון כלכלה וכלכול, שנעשו עניים מצד הכלכלה שלהם, שאין להם יכולת לכלכל עצמם :

דף ס"ה. מ"ש לא אמרתון לצדקיהו. קשא איך טעו והתירו לצדקיהו בלא רשות נ"נ, גם צדקיהו במה טעה בדבר זה לעשות התרה שלא ברשות. ונ׳׳ל כי הרשות צריך דוקא בהיכא דהנשבע קבל הנאה מן המשביע, וצדקיהו לא קבל הנאה מן נ״נ, ורק קבל הנאה של כבוד, כי היה מכבדו ליכנס אצלו שלא ברשות, ולכך נכנס פתאום, וראהו אוכל ארנבת חיה, ואם לא היה נשבע לו היה מבטל ממנו הכבוד הזה, שגם הוא לא היה נכנס אלא ברשות, ואז אינו חושש פן יאמר עליו שראהו אוכל ארנבת חיה, כי לא היה נאמן על דבר זה, כי יאמרו ודאי לא היה אוכל בפניך, ואיך ידעת (דהם) [זה?] גם אנחנו לא ראינו זה, אמנם כיון שנשבע שלא יגלה אז הניח לו הכבוד הזה, שיוכל ליכנס שלא ברשות, וצדקיהו לא חשב הנאה זו של הכבוד הנאה, ולכן אמר לחכמים אני נשבעתי על דבר אחד לנ״נ, ולא קבלתי הנאה ממנו, ולכן רוצה אני להתיר השבועה, והתירו לו, אך נ"נ האשים אותם, למה לא חקרתם היטב מצדקיהו מה היה הדבר הזה, שאז הייתם מרגישים כי הוא קבל הנאה ממני על זאת, שנשאר לו הכבוד ההוא שיוכל ליכנס בלא רשות, ואז לא הייתם מתירים לו :

ומ"ש ששמטו כרים מתחתם, רמז להם בזה בכח השר שלו, שהם זלזלו בנדרים ושבועות, דכתיב בהו למה ייקח משכבך מתחתיך, דעתה הוא רוצה להרגם, שאז יהיה מושבם בקבר על העפר :

ברם צ״ל, למה הקפיד נ״נ הרשע על זלזול כבוד שהיה לו בדבר זה, שגילה עליו שהיה אוכל ארנבת חיה, אם בשביל שנראה בזה אכזריות, הנה הוא היה אוכל להדיא כל יום מבשר חירם מלך צור, אחר שהורידו, שחותך מבשרו בעודו חי ומטבלו במלח ואוכלו, וי״ל דכל אכזריות שעושה בתורת דין ומשפט לייסר הפושעים אין זלזול לו, כי אומר כך ראוי למלך שכמותו, להטיל אימה גדולה על הפושעים באכזריות שעושה להם, אך בדבר זה שאין בו דין ומשפט, והוא עושה אכזריות לבע״ח לאכול בשרם בעודם חיים, ואין לו הנאה מזה, ודאי הוא מודה על רוע לב שהוא רק רע ואכזר קשה :

דף ס"ו. שמא ראשה נאה, נראה לשון נקיה נקיט בשביל כבודה, כי הוא צריך לראות המום, אך לא רצה לבדוק כל גופה בראייתו אלא רצה לברר ע״י שאלה תחלה באיזה מקום יש מום, כדי שאח״כ יראנו וידע אם מום יפה שבה, ולכן שאל תחלה על ראשה, ולא רצה לומר שמא יש מום בראשה, אלא פתח פיו בשבח ואמר שמא שערה נאה, והיה שואל והולך על דרך זה בשאר איברים, כדי לידע איזה מום יש בה, שהוא יפה לה, ואחר ששמע שמה לכלוכית שהוא מום היפה לה, אז הבין דעל זה נתכוון הבעל. ומ"ש שזה השם יפה לה, נ״ל הכונה דהיה פ״פ לבעל לומר לא שמתי דעתי להסתכל בה לראות מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות, אם היה רוצה לדון עמה על אירוסין שלה, אך כיון ששמה לכלוכית הנה השם הזה הוא יפה לנצוח כנגד הבעל, אם היה בא לטעון על קדושין שנתן לה, יען דאם לא ראה אותה ודאי הגידו לו שמה, וכיון ששמע שם מגונה זה ודאי יבין שנקראת בשם זה על לכלוך שיש בה, והיה לו לשאול מה הלוכלכין האלה שנקראת על שמם, והיה מתברר אצלו המומין, ולמה לא דרש ושאל על זאת, הוא דאפסיד אנפשיה, נמצא שם זה הוא יפה לה, כי על ידי שם זה היתה נוצחת את הבעל, אם היה בא בטענה אחר קדושין כדי לבטלם :

שם. בנות ישראל על רבי ישמעאל בכנה. לאו משום האי מעשה בלבד קרו עליו המקרא, אלא כך היה דרכו לעשות ג״ח עם בנות ישראל בכל ימיו, ותלמודא האי מעשה לדוגמה, וכיון דהעולם יודעים דרכו לגמול חסד עם בנות ישראל, לכן הקרובים של אותה כלה הם מעצמן הביאו אותה לביתו של ר״י וייפוה :

שם ע׳׳ב, ר״ש לא טעים, אמר ימותו כל בני אלמנה. כונתו לומר אפילו אם זו תמות ברעב מחמת איסור הנאה שאסר עליה, אין אני טועם, אך לא רצה להזכיר בפיו שם מיתה על בת ישראל, לכך תלה הקללה בעכו״ם ואמר ימותו כל בני אלמנה, כי כן היה דרכם לקרות את העכו״ם שהם בני פלונית שהיא אלמנה מבעלה, דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין, כנז' בזוה"ק ולכן היא אלמנה מבעלה, והעכו״ם הם בניה :

ברם הא קשיא, אמאי לא טעם ולית ליה האי קל וחומר דרבי יהודה, אשר גם רבי מאיר עביד ליה במעשה אחרת, שהובא במדרש רבא פרשת צו, באותו שנשבע שלא תכנס אשתו לביתו עד שתרוק בפנים של הדרשן וכו', ונ״ל דר״ש לא היה אוכל תבשיל בשר חוץ מביתו, דהוה חייש לאיסורא אולי לא מלחו היטב, או אולי שגו בכלים של חלב, ולא הרגישו, וכיוצא בדברים אלו וכל היכא דחושש משום איסורא, בטל אותו קל וחומר :

שם. ואל יזוז שמעון ממקומו. נקיט האי לישנא מפני שאינו אוכל בבהמ״ד, וצריך לקום לצאת לחוץ כדי לאכול. ועוד נ״ל בס״ד, דרך דרש, בהקדים מ"ש הרשב״א ז״ל בתשובה, ופסקה מרן ז״ל ביו״ד סי' רכ״ח סעי מ', אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות אלא ברשות שמעון ולוי, דמותר להלוות ברשות אחד מהם דוקא משום דקי״ל כרבי נתן, וא״ו ליחלק, ולא קי״ל כרבי יאשיה דס״ל וא״ו להוסיף, דבעינן תרווייהו, אלא הכי קאמר שמעון או לוי ע״ש. והנה מסתמא ר׳׳ש כרבי יונתן ס״ל דקי״ל כוותיה, ולכן בנידון זה דתלמודא דקאמר עד שתטעמי לר׳׳י ולר׳׳ש, לסברת רבי יונתן או או קאמר וכיון דטעם רבי יהודה הותר הנדר, ולכך לא רצה ר"ש לטעום, אך הוה חכמים בביהמ״ד דהוה ס״ל כרבי יאשיה ורצו שיטעום גם הוא כדי לקיים סברה זו דרבי יאשיה, ולכן אמר להם ימותו כל בני אלמנה, ושמעון לא יזוז ממקומו, ר״ל ממקום סברתו דאנא ס״ל בעלמא כרבי יונתן וא״ו לחלק, ועוד אפילו אם הדין כרבי יאשיה, אין אני עושה טעימה להתיר הנדר, כדי שלא יהא רגיל למנדר :

שם. ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל. י״ל למה הוצרך תלמודא להודיענו שהיה בר בבל, לימא ההוא דסליק לארעא דישראל, או לימא ההוא דנסיב אתתא. ונ״ל בס״ד, דאמרו בגמרא ע״פ ונתן לך לב רגז, ההוא בבבל כתיב, נמצא הכעס מצוי באנשי בבל יותר, ובא ללמדך רבותא, דאע׳׳ג שזה הוא מבבל, ויש לו לב רגז מצד קללות התוכחה, עכ״ז סבל הפתאות של אשתו ולא רגז :

שם. למחר א״ל בשלי גרויא, בשילת גרויא. קשא למה בזה לא אמר רתח, ובראשנה אמר רתח עלה. ונ״ל בס׳׳ד בשלה לו תרין עדשין, ונשאר רעב, לכך רתח עלה, אך בזאת בשלה הרבה, והוא אכל ושבע, ורק הרבוי הלך לאיבוד, או חילקו לעניים, ולא נגעה פתיאות שלה לעצמו ולבשרו, וכן בשאר דברים, לכך לא רתח אפילו כל דהוא :

שם. תברת יתהון על רישיה. נראה מן השמים נתגלגל דבר זה, להודיע לאותו צדיק מקדם קדמתא, את דבר הקשה המעותד לבא עליו מן הורדוס שניקר את עיניו, שהם כשתי נרות המונחים בראש, כי דרכו יתברך לרמוז לצדיקים דברים המעותדים לבא עליהם כמ״ש כי לא יעשה ה׳ דבר כי אם גילה סודו לעבדיו הנביאים :

שם. יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא. נ״ל בס״ד טעם לשכר זה של שני בנים בעבור מעשיה, כי האשה שעושה רצון בעלה מוכרח שהיא אוהבת אותו, וכיון דאוהבת אותו באמת גם הוא אוהב אותה, וכמ״ש המפרשים ע״פ ואהבת לרעך וגם הוא כמוך שאוהב אותך, הרי כאן ב״פ אהבה כמנין שם הוי"ה, ולז״א אני ה' עכ"ד. וידוע הגוף כלול מארבעה חלקים של יסודות, וא״כ אהבה זו של האשה עם בעלה נחלקת לארבעה פעמים אהבה, מכל יסוד יוצא חלק אהבה, וכנגדן ארבעה פעמים אהבה מן הבעל, הרי כאן שמונה פעמים אהב״ה, שהם מספר ב״ן ב״ן ולז״א יוציא ממך שני בנים :