בן יהוידע/נדרים/פרק ו

פרק שישי

דף מ"ט. רבי יהודה ורבי יוסי חד אכיל דייסא באצבעתיה, וחד אכיל בהוצא. קשה למה לא פירש בעל המאמר מי האוכל באצבעתיה, ומי האוכל בהוצא, כי עתה דסתם הוצרך להאריך ולומר א״ל דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא וכו', ואם היה מפרש הוה נקיט בקצרה, א״ל ר״י לר״י. ודוחק לומר בעל המאמר לא ידע מי האוכל באצבעתיה, ומי האוכל בהוצא. ונ״ל בס״ד, כיון שכל אחד גינה מעשה חבירו, דנמצא מעשה כל אחד הוא מגונה לפי דעת חבירו, לכך לא רצה בעל המאמר להזכיר שמותם בפירוש על המעשה מפני הכבוד, וכמ״ש בבתרא דף קס״ד, ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי, ואמר רבי אין זמן בזה, א״ל ר׳׳ש ברבי לרבי שמא בין קשריו הוא מובלע, פלייה וחזייה, הדר חזא ביה רבי בבישות, א״ל לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתבי, א״ל כלך מלשון הרע כזה, ע״ש :

שם. עד מתי אתה מאכילני רוקך. פירוש הוצא הוא קליפה של עץ, כשקולפין העץ בכלי נגרות ה נקרא ריהטני, וזו היא קלה מאד, וא״א לקנחה בכל פעם, כי תשבר בקנוח מחמת קלותה, משא״כ כף של עץ שהוא עב יקנחו בכל פעם, ואותו שאוכל באצבעתיה לא היה צריך לקנח, כי הם היו אוכלים דייסא שהוא דבר גוש, ונוטל האוכל באצבעו ומניח לתוך פיו, ואין מכניס אצבעותיו בפיו, כדי שלא יתלכלכו ברוקו, ולכך אין צריך לקנח אצבעו, וכמ״ש בש״מ בשם הר״ן ז״ל. ומ״ש עד מתי אתה מאכילני צאתך, קשה א״כ יקפיד בכך על כל העוסקים במאכל ותבשיל, וי״ל כיון דאין האוכל רואה בעיניו העסק בעת שאוכל, אין מקפיד בזה, ורק עתה כשהוא אוכל, הוא רואה בעיניו עסק האצבעות הוא מקפיד :

שם. א״ל אמש יצאו עבדיך לשדה, והביאו לנו תרדין. הא דפירש שיצאו לשדה, ולא אמר הביאו לנו תרדין בסתם, משום דר״י היה עני, ואפילו תרדין אין לו יכולת לקנות מן השוק, ורק אתרמי שיצאו בני ביתו לשדה מקום שזורעין התרדין, ושם נמכרים בזול הרבה, וקנו משם בדבר מועט. ועוד נ״ל בס״ד, רמז נסתר רמז לפי דרכו, יצאו עבדיך, אלו איבריו וחושיו, לשדה, לעשות תיקון ובירור השייך לשדה, היא המלכות שנקראת חקל תפוחין קדישין, והביאו לנו תרדין, חלק התיבה לשתים וקרי בה ת״ר דין, רמז לפ״ר דינים וש׳׳ך דינים, שהם ת״ר, שעשו בהם תיקון ומיתוק, ואכלנום בלא מלח, דלא אסתייעא מלתא להמשיך להם הארת ג' ספירות ראשונות שהם חב״ד, שהם שלשה הויו״ת שעולה מספרם מלח, ועכ״ז צהבו פנינו מן הארת התיקון והמיתוק הזה שעשינו בת״ר הנז', ואילו היינו ממשכים להם הארת שלשה ראשונות חב״ד, שהם שלשה הויו״ת שעולה מספרם מלח, היו מאירים פנינו מהם ביותר :

ובאופן אחר נ״ל בס״ד, שרמז לו רמז נסתר בדברים אלו, ע״פ מ״ש רבינו האר״י ז״ל בשער הגלגולים דף ל״ח, כל מי שנשמתו מן הבחינה השנית של קין, מעלתו גדולה שיוכל לזכות ע״י מעשיו ליקח נפש דאצילות, אך לא רוח ונשמה דאצילות, וכל הצדיקים שבאים מזו הבחינה השנית של קין, הם נקראים בשם מלאך, ורבי יהודה ברבי אלעאי ז״ל היה מן בחינה השנית הזאת של קין, ולכך רמזו עליו בתלמוד, שבכל ערב שבת היה רוחץ פניו ידיו ורגליו ומקבל שבת, והיה דומה למלאך ה׳ צבאות ע״ש. ובזה מובן הטעם בס״ד, מה שהיה לרבי יהודה דבר זה של צהיבת הפנים יותר משאר חכמים, שהיה להם חכמה כמוהו ויותר ממנו, והיינו מפני כי להיותו מזאת הבחינה השנית של קין זכה לנפש האצילות, כי מחמת כן נקרא מלאך, וכמ״ש רבינו האר״י ז״ל, ולכן נעשה בו הפרש זה טפי מחביריו באור פניו, כי משם נמשך אור הפנים והיופי העצום למאד, ולכן אמר לאותה מטרוניא על צהיבת פניו, משום דחכמת אדם תאיר פניו, והוא כי כתב רבינו ז״ל שם, שזו הבחינה השנית של קין היא ממה שהוריש אדם הראשון לקין, ולא ממה שיש לקין מפאת עצמו ע״ש, לכך אמר על צהיבת פניו חכמת אדם תאיר פניו, אדם דייקא :

ובזה מובן רמז הדברים שהשיב לר״ט עבדיך יצאו לשדה, רמז לו על זכייתו והשגתו שמצד היותו מבחינה השנית אז זכה לנפש דאצילות, שהיא מלכות דאצילות, הנקראת חקל תפוחין קדישין, והביאו לנו תרדי״ן, מספר או״ר ש״ם מלא״ך ה', שעי״כ זכינו לשם של מלאך ה' וכמ״ש רז״ל עליו שדומה למלאך ה' צבאות, ואכלנום בלא מלח, כי מי שהוא מבחי׳ זו, אינו זוכה אלא לנפש דאצילות, ולא לרוח ונשמה דאצילות, וידוע כי רוח ונשמה נקראים בשם ידידים שהוא מספר מל״ח, ואילו היינו זוכים לרוח ונשמה ג״כ, היו פנינו מאירים יותר :

שם. כ״ד בתי כסאות אית לי מביתי ועד בי מדרשא. נ״ל בס״ד, דידוע בזמניהם היו עושין בתי כנסיות ובתי מדרשות בשדה, חוץ לעיר, ויש מהלך הרבה מן מבואות היהודים אשר בעיר עד בהמ״ד אשר מחוץ לעיר, ובמשך מהלך זה שיש מן מבואות היהודים עד בהמ"ד, היה מתוקן כמה בתי כסאות רחוקים זה מזה, ועשויים בשביל צרכי רבים, כדי שעוברים ושבים בכל עת שיהיה להם התעוררות לעשיית צרכם, ימצאו שם בית הכסא מזומן להכנס בו, ואפשר שתקנו מספר כ״ד כנגד זיני דמסאבותא של הקליפה, שהוא כמנין ואיכ"ה כנודע, כי הפסולת של האדם היא מזון הקליפה כנודע. או אפשר כ״ד בתי כסאות לאו דוקא, אלא נקיט בלשון הפלגה וגוזמה, לומר שהיו הרבה, וכל שעה שארגיש התעוררות בנקבים במשך הילוכו שם, לכל אחד ואחד מן בתי כסאות אשר יזדמן לפני, בעת שארגיש בהתעוררות הנקבים, אני נכנס שם לעשות צרכי, באופן שבאותו הרגע שיהיה לי הרגשה והתעוררות, אפנה תכף בתוך בית הכסא המזדמן שם, ולכן פניו צהובין מכח הזדככות הדם שלו, כי שיהוי עשיית צרכיו שלאדם עושה לו בפניו מראה הדרוקן קצת, כנז' בגמרא, וא״כ להפך הזריזות בדבר זה עושה צהיבות פנים, מצד צלילות הדם וזכותו :

והא דלא השיב לאותו מין תשובה של חכמת אדם תאיר פניו, שלא רצה להתפאר בזה לפני המין, ואולי לא יאמין בכך, כי הוא פלסוף ואינו מאמין בדברים שאינם טבעיים, אבל לאותה מטרוניתא שהיא אשה,ואין לה דעת פלסופים, השיב כן כי תאמין בזה. והא דלא השיב לה תשובה של בית הכסא, משום דהיא אשה, לאו אורח ארעא לדבר האיש עם האשה בענין כניסתו לבית הכסא ועשיית צרכיו. והא דלא השיב לרבי טרפון תשובה זו של חכמת אדם תאיר פניו, לא רצה לומר זה לר״ט דנמצא עושה עצמו גדול ממנו בחכמה, דהא גם ר״ט הוא בעל חכמה, ולא אשתכח ביה דבר זה של צהיבת הפנים :

שם. אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. נ״ל בס״ד ע״פ מ״ש רבינו האר״י ז״ל, בשער המצות ובשער הפסוקים פרשת בהר, שיש בירורים משבירת הכלים שהם סוד שבעה מלכים, שצריך להיות בירורם ותיקונם וליבונם על ידי טורח ועסק האדם במלאכות שבעוה״ז, וכל תיקון ובירור נ״ק שיהיה מחמת המלאכה הוא בעולם העשיה, ולכן מלאכה עולה מספר א"ל אדנ״י שהוא שם המאיר בעולם העשיה, ולכן בימות החול הותרו כל מיני המלאכות לעשותם, יען כי הם מוכרחות לעשותם כדי לברר על ידם נ״ק של בחינת המלכים הנז׳ ע״ש. והנה רבי יהודה היתה תורתו אמנותו, ואינו עושה שום מלאכה בידו, ולכך היה מתכוין לטרוח ולעסוק בידו, במשא הקנקן להוליכו מביתו לבהמ״ד, כדי לישב עליו, כי היה בקנקן שטח רחב שיוכל לישב עליו תמורת הכסא, כדי לעשות בזה בירור הראוי להיות מצד טורח ועסק מלאכה הגופניית, ולכן קרא את עסק המשא הזה של הקנקן בשם מלאכה. ואמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, כי אע״פ שהעושה אותה הוא טורח ועושה עסק בידים, הנה הוא מתכבד ממנה מחמת בירור נ״ק, שהוא מברר על ידה :

וראה נא עומק חכמתו של רבי יהודה, אשר יחד לעצמו עסק ומלאכה הגופניית במשא וטלטול הקנקן, לרמוז כי הוא כונתו בעסק בשביל בירור נ״ק של שבירת הכלים שהם סוד המלכים, ולכן העסק שלו היה במשא הקנקן שהוא כלי, ולכן גם רשב׳׳י ע״ה שהיתה תורתו אומנתו, ולא היה עושה מלאכה בידיו, יחד לעצמו עסק מלאכה למשקל צנא על כתפיה שהיה כלי, כדי לעשות בזה בירור ותיקון נ״ק, של שבירת הכלים המתברר ונעשה ע״י מלאכה גופניית, וגם הוא היה אומר במשא הצנא על כתפו, גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, ע״ד שפרשנו גבי רבי יהודה, דאע׳׳פ דרשב״י היה עשיר והיה אפשר שיביא לו המשרת שלו את הצנא, עכ״ז הוה שקיל על כתפיה בשביל כונה הנז' לעשות תיקון במלאכה, ואפשר כי היו מניחים הגולפא והצנא על כתפם, לעשות בזה כונה של מלוי שם שדי, שהוא ת״ק הרמוז בכתף, כנודע, כי כת״ף גי' ת"ק :

ודע כי הצינא ההוא היה כלי, והוא סל שטוח דאין לו שפה ולבזבז גבוה אלא נמוך, וזהו כלי שקורין אותו בלשון ערבי טב״ק, שהוא נח לישב עליו כמו מחצלת, שהוא כרוך ועשוי מן לולבין של דקל, או גמי וכיוצא, והיה לו בו תועלת אחרת בדרך הלוכו מביתו לבהמ״ד, להגין לפעמים מן החמה ומן הגשמים :

דף נו"ן. דלי ציפתא א״ל לשלוחא חזי מאי איכא הכא וכו׳. נ״ל בס״ד לא נתכוון לפאר עצמו ח״ו, אלא גילה זה בשביל כבוד הנשיא שלא יחשוב שהוא זלזל בכבודו להחזיר מתנתו, ועוד ראיה כי מן השמים יש רצון לגלות זה הנס, כי הוא ראה שנעשה נס זה של הוויית הזהובים, והשי״ת יודע דר״י לא יהיה נהנה מן הזהובים האלה, דאין נהנין ממעשה נסים, וא"כ למאי נ״מ עשה לו נס זה של הוויית הזהובים, אלא ודאי כדי שיראה זה לשליח הנשיא ויגיד זאת להנשיא, ונראה כי ר"י הרגיש בנס זה של הזהובים דהוו תחת הציפתא כי ראה במקום שהיו הזהובים היתה הציפתא גבוהה, והרגיש שנעשה דבר תחתיה והוא יודע שהיא פרוסה ע״ג הקרקע, ואין לו דבר תחתיה, ולכך הגביהה תכף, וראה הזהובים והראה זה לשליח הנשיא קודם שיצא מביתו. אי נמי הציפתא היתה נקובה מעט, וראה הזהובים מן הנקב, אי נמי נזדמן לו איזה צורך אותה הרגע להניח דבר תחת הציפתא, ולכך דלי הציפתא בשביל אותו צורך, וראה את הזהובים שתחתיה :

שם. אי הואי לי רמינא לך ירושלים דדהבא, קשא הול״ל עבידנא לך ומאי רמינא לך, ונ״ל בס״ד דנדר לה שהוא בעצמו ישים לה זה התכשיט בראשה, כי זה התכשיט הוא עטרה בראש ובודאי שיש בו משבצות זהב לקשרו בראש, וצריך השמתו ע״י אחר להשימו היטב, ולקשור קשרו כדי שיעמוד ולא יפול, והוא נדר לה שהשמת התכשיט הזה וקשריו הכל יעשה לה בידיו, כנגד הכבוד שהיתה מכבדת אותו בענייו בידיה, שהיתה מלקטת לו בידיה את התבנא מן מזייה :

ובזה ניחא מ״ש באבות דרבי נתן פרק וא״ו, שא״ל תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה, אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה, וכתב הגאון חיד״א ז״ל, שבספר בנין יהושע פירש ביוש הוא לנו ולנשותינו, שאין להם תכשיטין חשובין כמותה, וכתב על דבריו לא נהירא, חדא דאינו דרך ארץ לומר לרבן של ישראל בסדר נשים שלהם, ועוד מה דמות יערכו לרבי עקיבה שהיה עשיר גדול, ואפילו אשת רבן גמליאל לא היה לה ונתקנאה, כמ״ש בירושלמי פרק במה אשה, ומה בושה יגיע להן עכ״ל ע״ש, וכפי האמור מובן שפיר דבריהם באומרם ביישתנו ממה שעשית לה דלאו על עשיית התכשיט קאמרי, אלא על אשר הניח לה התכשיט הזה בידיו בראשה והוא בידיו קשר קשריו ותקנו בראשה כאשר נדר לה רמינא לך, ולכן א״ל ביישתנו, דאדם גדול כמותך תעשה לה שירות זו, לתקן ולהשים התכשיט בראשה, ואמר להם ראויה היא לכבוד הזה מפני שנצטערה עמי בתורה, וא״כ בעבור כבוד התורה אני עושה לה הכבוד הזה :

והא דנדר לה התכשיט הזה שהוא צורת ירושלם של זהב מלבד כי התכשיט הזה הוא יקר מאד, כי אינו של זהב פשוט, אלא גופו זהב, אבל צורת ירושלים היתה מתוקנת עליו באבנים טובות, הנה הוא מצא טעם בתכשיט זה, כי הוא צפה ברוה״ק שיתעשר מן ששה דברים, וכדנקיט להו תלמודא, ומספר ירושל״ם זה״ב עולה שש, ולכן נדר אי הואי לי עושר, כאשר אני צופה שהוא בא לי מן שש דברים, רמינא לך ירושלים דדהבא, שיש בשם תכשיט זה מספר שש, גם אמר כן, דאפילו דתכשיט זה הוא יקר, וצריך לו מעות הרבה אני שש ושמח בעשייתו לך, וזהו ירושלם זהב, עולה מספר שש, שהיא ששון כמו שש אנכי על אמרתיך. ומה שנדר לה בכך, בעת שהיתה מלקטת לו תבנא מן מזייה, נ״ל בס"ד, כי העושר שפעו נמשך ובא מן מזל העליון הרמוז בזקן ולכן כיון שראה מכבדת הזקן שלו בלקיטת התבנא ממנו, אמר אי הואי לי עושר מן מזל העליון הרמוז בזקן, אז רמינא לך ירושלים דדהבא :

שם. דאולידת איתתי ולית לי מדעם לאגונייה. קשא איך יוציא מפיו דברים שלא היו בעולם, דהוא לא הוה ליה איתתא, ולא ילדה. ונ״ל בס״ד, דבאמת נזדמן אותה שעה אשה צדקת ועניה שילדה ולא היה לה אפילו תבן למגנייה, והוא כיון על אותה אשה, וקראה אתתאי, לפי שכל הנשים שורשם במלכות, ואליהו זכור לטוב הוא בסוד המלכות, כי לכן מספר שמו ב"ן שהוא בסוד המלכות שהיא בסוד הוי״ה דמלוי ההי״ן, שעולה ב״ן כנודע, ולכן יתייחסו נשים צדקניות אליו, וקראה לאותה צדקת אשתי, כלומר שהיא בשורשי, ע״ד מ״ש הכתוב ואני נסכתי מלכי דהכונה הוא ר״ל מלך שלי, וכמ״ש מרן ז״ל בתשובותיו באבקת רוכל. אי נמי הוא לא הוציא דברים אלו מפיו, אלא כך נשמע לאזנם קול מדבר כך :

ועוד נ״ל בס״ד, עד״ה שכל יום נעשה בחינת לידה בספירת המלכות למעלה באורות נר״ן וכנז' בסוד מזמור יענך ה׳ ביום צרה, שאומרים בכל יום אחר העמידה, שיש בו שבעים תיבות כמנין שבעין קלין דיולדה הנז׳ בזוהר פ׳ פינחס ע״ש, וידוע שעושין ישראל בתפילתם בחינת מטה ושלחן וכסא ומנורה למלכות למעלה, ואלו התיקונים אינם נעשים אלא ע״י ישראל, אבל לא ע״י המלאכים, וידוע מ׳׳ש בספר הלקוטים פרשת בראשית דף י׳׳ב ע״א, כי אליהו זכור לטוב הוא יסוד של מלכות ע״ש, ולכן קרי כאן למלכות בשם אתתאי, וכיון על סוד הלידה הנז׳, ואמר לית לי מדעם לאגונייה, כי המלאך אינו יכול לעשות ע״י תפלתו מטה ושלחן וכסא ומנורה :

שם. מן שית מילין אעתר רבי עקיבא. נ״ל בס״ד, הטעם מן שית מילין בזכות תורה שבע״פ שטרח בה מאד,שהיא ששה סדרים. אי נמי כתיב ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, והוא כפול שיש דעת פנימי ודעת חיצון, וב״פ דעת הם ששה אותיות. או יובן בס״ד, כי שם המסוגל להצלחה הוא כס״ה בפ״ז, שהוא אותיות כס״ף זה״ב, ונרמז בפסוק ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ולכן אמר ותעדי זהב וכסף, ושם זה המסוגל להצלחה ועושר יש בו ששה אותיות, לכן כנגד שם זה אעתר מן שית מילין. והנה תחלת עשרו בא לו מן כלבא שבוע, שעשה שלום עמו אחר שנודע לו שהוא חותנו, וסוף העושר בא לו מן קטיע בר שלום, ולכך אמרו בגמרא דחגיגה עליו נכנס בשלום ויצא בשלום, ואמרו בזוה״ק תרי שלומי אינון :

שם. ולא אשכחו אלא גוזא על כיף ימא. נ״ל דזה הגוזא היה עשוי בתמונת כסא שאוכלין עליו, אך היה עשוי מלוחות ברזל שלא היו עבים אלא קלים, והיה סתום מכל צדדיו, ובתוכו היו מונחים הדינרים, ואם היה עשוי מלוחות עץ, היו מרגישים שיש בתוכו איזה דבר מחמת הכובד, אך להיותו עשוי מלוחות ברזל חשבו שהכובד הוא מן הלוחות שהיו עבים, אך באמת היו קלים, והכובד היה מן הדינרים. וכיון שהיה כתמונת כסא, חשבו שהוא כסא ממש, שמתוקן לאכול עליו, ולעשות בו שמוש של כסא, ולכך אמרו לו לעביד מרנא עליה, תעשה צרכך עליו להשתמש עליו, כי כסא הוא, והם קנו אותו לשמו מן אדם אשר מצאו, וזכה בו בארבעה זוזי :

שם. ומן אשתו של טורנוסרופס. איתא בגמרא כשנתפס רבי עקיבה להריגה היה נידון בכל יום לפני טורנוסרופס הרשע, ואיך קאמר כאן שנשא את אשתו לדברי רש״י ז״ל שכתב שנתגיירה אחר מיתת בעלה ונשאת לו, ובאמת דברי רש״י ז״ל מוכרחין הם, דא״א לומר שנתגיירה בחיי בעלה שגירשה, דאיך גירשה בחייו והיא היתה יפה עד מאד, על כן בודאי שם זה של טורנוסרופס אינו שם העצם של אדם אחד, אלא הוא שם התואר של שר המשפט, שכל שר המשפט קורין אותו כך, וכמו שם פרעה שהוא אינו שם העצם של אדם אחד דוקא, אלא שם התואר של מלכי מצרים, וכן כאן, ועל כן אותו שר המשפט שהיה מתווכח עמו ושלח את אשתו להסיתו ולא יכלה לו, נעשה קדוש השם בפניה, ונכנס בה רוח טהרה שהסכימה בדעתה להתגייר אחר מיתת בעלה, וכן עלה בידה, כי מן השמים סבבו שימות בעלה תכף, ואז נתגיירה בסתר ונשאת לרבי עקיבה, ואותו שנידון לפניו שהיתה הריגתו על ידו היה שר המשפט אחר, שג״כ נקרא בשם זה, שהוא שם תואר להשררה שלו, וזה ברור :

שם. אשתמיט עייל לחרותא. נראה ודאי הקוף לא הרגיש שיש שם מרגלית, ונכנס ורבע עליה, אלא מן השמים היתה סיבה זו שנכנס באותו החור ורבע שם, וכאשר באו להוציאו מאותו החור, ראו דהוה רבע על מרגליות ומזה ידעו שיש מרגליות באותו החור, וחפשו ומצאו עוד והביא הכל לרב גמדא, ממידת חסידות באומרם הקוף שלך הוא, היה סיבה שנמצא מציאה זו, ולכן מעיקרא הגבהנו המציאה בעבורך לזכותה לך :

שם. גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה, נראה כונתה להלעיג ולהתלוצץ, לומר אע״פ שהוא קצר, כריסו רחבה, שאוכל הרבה. גם היה שחור, אך שיניו שהם לבנים היו גדולים, שיכול ללעוס בהם מאכל הרבה, ולכך חרה אפו בה, ושימתה עד שפקעה ומתה, שהיתה חייבת בכך :

שם. א״ל אף אורייתא כן. נ״ל בס״ד הטעם להורות כי דברי תורה אע״פ שתמצא בהם דברים שהם סיפורים חיצונים, כמו ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פלגש, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וכו', וכיוצא במקראות אלו הרבה, שאין בגופם צורך, ואין גופם נאה לשמוע, הנה תוכם וקרבם מלא סודות ועניינים יקרים ונאים במאד מאד, ולכך ת״ח העוסק בתורה גופו שחור, ובקרבו יש תורה יקרה, וחכמה גדולה ורבה מאד. ובזה יובן הטעם שהחכמים נקראים בשם עינים, כמ״ש רז״ל ע״פ והיה אם מעיני העדה, היינו שהם דוגמת העינים אשר האור יוצא מן השחור שבעינים, כן אור התורה יוצא יותר מגוף שחור. ועוד נ״ל הטעם דהוה באורייתא הכי כדי ללמד מוסר לבעלי תורה, שיהיו ענוים ושפלים, שלא יתגאו כי היופי מביא את האדם לידי גאוה, וכמ״ש בריש מכלתין, באותו הנזיר שבא מן הדרום. אי נמי משום דבזה ניכר תפארתה של תורה שזה החכם שחור ואינו נאה, ועכ״ז מחבבין אותו ביותר ונושקין ידיו ורגליו, ולמה, אלא בעבור תורה שבו, דאומרים עליו, אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו :

שם. אמר ליה אם לעוברי רצונו וכו'. הנה גרסה זו של אמר ליה, ושל אמר להון, לא תתיישב היטב במאמר זה. ונ״ל דהגרסה היא אימרו ליה, שכתב אימרו ליה אם לעוברי רצונו, והיתה כתובה בר״ת א׳׳ל, והמדפיסים טעו וחשבו שהוא ר"ת אמר ליה, או אמר להון :

שם. כ״ד אלפין רבוואן דינרין נפקי וכו׳. הנה בודאי נקיט מספר זה ע״ד ההפלגה ולישן גוזמא, אך קשא לימא עשרים אלפין רבוואן, או תלתין אלפי רבוואן, או מאה אלפין רבוואן כי אין דרך למנקט לשון הפלגה וגוזמה אלא במספר עשרות, או במספר מאות בלבד, ואין תופסים עם העשרות או המאות מספר אחדים ג״כ. ונ״ל בס״ד, כי הוא כיון בזה ענין עמוק, דידוע בנשואין חתן וכלה לש״ש נעשה תיקון ועילוי בכ׳׳ד צירופים של שם אדנ״י שהם נקראים כ״ד קשוטי כלה שהם בספירת המלכות העליונה, וידוע דאלו הכ״ד צירופים שהם כ״ד קשוטי כלה הנה הם בעולם העשיה מספר אחדים וביצירה הם כ״ד עשרות ובבריאה כ״ד מאות ובאצילות כ׳׳ד אלפים ולמעלה מאצילות שהם הכתר הם כ״ד רבבות, ועל תיקון ועילוי זה של כ״ד צירופים דשם אדנ״י הנעשה ע"י מצות הנשואין ההיא שהיתה לש״ש, כיוון בר קפרא לומר כ״ד אלפין רבוואן דינרין נפקי על בית גננא דין, כלומר ודאי הצלחתם לעשות תיקון ועילוי בכ״ד צירופים דשם אדנ׳׳י עד למעלה למעלה במקום האלפים והרבבות ורק הייתם חסרים בשמחת מצוה זאת מצד שעשיתם ביוש לבר קפרא, שלא הזמנתם אותו בשמחה זו שהיתה לש״ש, דחלשה דעתיה בכך, ונמצא בחכמה גדולה דבר בר קפרא בכתיבת דברים אלו, ובכוון נקיט כ״ד אלפין רבוואן :

שם. לא תבדחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי. נ״ל בס״ד, הטעם דנקיט בזה מספר ארבעים, והוא דידוע מ״ש הרב מהר״ם גלאנטי ז׳׳ל בספר קול בוכים, שיש ב' כתות דסט״א והם נקראים שתי נשים זונות, שהם מחלת ולילית, ויש למחלת תע״ח חיילות כמנין מחל״ת, ויש ללילית ת״ף חיילות כמנין שמה, ואלו השתי נשים נלחמים זע״ז תמיד, כי עניינם הם הפכיים, מחלת לשון חולי ומחלה, וממנה נמשך אותם הליצים, ובעלי משתאות, הרוג בקר ושחוט צאן ושמחה של הוללות וסכלות, הכל נמשך ממנה, אך לילית היא להפך לשון יללה, וממנה נמשכים בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה ב״מ, על כן הם לוחמים תמיד זע״ז, כי מחלת חושבת שהדמעות שמורידין ישראל בתפילות וסליחות, וגם בתיקון חצות על חרבן בהמ״ק, באים להם מצד קליפה השנית שדרכה בכך שאוהבת יללה ובכיה, ולכן נלחמת אתה לבטל אותה, וקליפה השנית שרוצה ביללה ובכיה, בראותה את ישראל שמחים בשמחה של מצוה, חושבת שזה בא להם מצד הקליפה של מחלת, שזו עסקה ודרכה במחולות, ולכן נלחמת עמה כדי לבטל אותה, ונמצא הם נלחמים זע״ז תמיד, עכ״ד ע״ש. ולפ״ז נמצא בשמחה של מצוה מצטערת ונעלמת קליפת לילית, שהיא כל חפצה ביללה ובכיה, ולכך נפשה מרה לה על זאת, ונכנעת ונשפלת בדבר זה שהוא נגדיי אליה. ובזה פרשתי בס"ד מאמר הגמרא בכתובות דף קי״א, על פסוק חכלילי עינים מיין, כל חיך שטועמו אומר לי לי, והכונה כי היללה הרמוזה בשם לילית היא באותיות לילי שכשמה, דאותיות אלו הם שורש היללה, וידוע כי היין משמח לבב אנוש שמגביר השמחה, וכל שהוא חשוב ביותר מגביר השמחה יותר, עד שהטועמו אומר לי לי, כלומר בשמחה זו שיש לו מן היין הוא משפיל ומעליב לאותיות לי לי, של לילית, שהם לשון יללה, והנה כאן רוצה בר קפרא להבדיח את רבי, כדי שבזה ישפיל ויעליב אותיות לי לי שבלילית, אך עכ״ז רבינו הקדוש אינו רוצה בכך, מפני דביומא דמחייך רבי אתי פרעניות, לכן א׳׳ל לא תבדחן, אע׳׳פ שכונתך לטובה להעליב את לי לי של לילית, וכדי לרמוז לו שהוא יודע כונתו על מה היא, ועכ״ז אינו רוצה שיבדיחו, לכן אמר לו ואתן לך בעבור זאת שתמנע ולא תבדחני, ארבעין גריוי חיטי, שהוא כמספר אותיות לי דלילית, להודיעו אני יודע דכונתך לטובה, בעבור הכנעת והשפלת אותיות לי שבלילית, ועכ״ז איני רוצה שתבדחני :

דף נ״א. מחייה בכופרא וסחפיה על רישיה. פירוש האי דיקולא רבא עשוי מערבה מעשה רשת שכולה נקבים, וטרח לטחותו בכופרא כדי להגדיל השחוק, וסחפיה על רישיה כדי שלא יכיר בו רבינו הקדוש, אלא עד אחר שידבר עמו לתבוע החיטים ממנו, שבזה יצחק יותר על מעשיו, משום שפתאום הכירו שהוא בר קפרא, ועושה מעשה חלקאה לסחוף הסל על ראשו. ומ״ש חיטי דרשינא בך, כלומר אתה אמרת לא תבדחן ויהיבנא כו״כ חיטים, וכונתך על אותו היום דוקא, ואני שמרתי מצותך, ובאותו היום לא עשיתי לך בדיחות, א״כ תתן לי החיטים שנתחייבת לי אתמול באותו היום שצותני וקיימתי דבריך, והשיב לו לאו אזהרתך דלא תבדחן, כלומר אני לא צויתי אותך על יום אחד, אלא הזהרתיך בסתם, וכל אזהרה בסתם משמע לעולם, ולאו על יום אחד בלבד, ולכן עתה שבדחתני אין לך אצלי כלום :

וצריך להבין, מאחר דודאי בר קפרא ידע דיומא י דאחיך ביה רבי אתי פרענותא לעלמא, איך היה משתדל להבדיחו, ולא חש לנזק העולם. ונ׳׳ל בס׳׳ד, כי רבי היה סובל יסורין של אהבה כדי לדחות הפורענות מן העולם, וכמ״ש במציעא פ״ה דכל אותם שנים שהיה רבי ביסורין לא אצטריך עלמא למטרא, ופירש מהרש״א דלא הוה דינא בעלמא, ולא היה מדה״ד שולטת בעולם ע״ש, ולכן באותם הימים כל יום דאחיך ביה רבי אתי פרענותא לעלמא ששולטת מדה״ד, ובר קפרא ידע זה ולא רצה להבדיחו בכל יום אלא לפרקים, וכונתו בזה לטובת העולם והוא כי היסורין אשר דוחין הפרענות ומסלקים מדה״ד מן העולם, היינו דוקא אם האדם מקבלם מאהבה כאשר קבלום ר״א בר״ש ורבינו הקדוש, ואיך יתברר שקבלום מאהבה, לכך התחכם בר קפרא להבדיחו, והוא יודע דרבי לא יערב לו הבדיחות, ואדרבה ישתדל להזהירו שלא יבדחנו, וכדהוה הכי באמת, ובזה יתברר שהיה רבי מקבל היסורין מאהבה, שלא רצה לתת מרגוע לעצמו מן היסורין אפילו יום אחד ושעה אחת, ולכן אע"פ שאותו היום אשר יבדיחו יגיע פרענות לעולם, עכ״ז הוא גורם בזה שירבה כוחם של היסורין שהיה מקבלם מאהבה, לדחות את הפרענות :

שם. שתינא חמרא ברקודא דאבוך ובקורקני דאמך, כלומר אביך ירקד ואמך מזמרת זמרת נשים בהוצאת קול בלבד בפה, שקורין בלשון ערבי הלאהי״ל, שאין מוציאין תיבות אלא קול בלשון בלבד, שהוא עולה ויורד בתוך הפה בהוצאת הקול, כדרכן של נשים לעשות כן בחתונה וכיוצא, ובודאי אשתו של הנשיא אין דרכה לעשות כך, וגנאי הוא לה שתזמר בכך, וקרי לזמרה זו שקורין הלאהי״ל בשם קורקני, שהוא קרקור בלבד בפה, שאין מוציאין תיבות שלימות. ונראה כי זמרה זו של הנשים היא היתה מזמן דורות ראשונים, דמצינו במדרש רבא פרשת ויצא וז״ל, והיו מקלסין קודמוי ואמרין הא ליא הא ליא, היא לאה היא לאה ע״ש, ונראה שאלו המלות היו מוציאין אותם בעת שעושין זמר שבפה הנזכר, שקורין אותו הלאהי״ל, שאין הדברים האלה ניכרין להדיא בפירוש, אלא נבלעים זה בזה בנעימות הקול, והאומרים זה היו נשים ולא אנשים, דאם היו אנשים היה מרגיש יעקב אע״ה, אך כיון דהיו אומרים הדברים האלה נשים בזמרת פיהם, ויעקב אע״ה היה חסיד שאינו משים דעתו על זמרתם, משום דקול באשה ערוה, לכך לא דייק לישנא ולא הרגיש באלו הדברים :

והנה הגם שדברים אלו שאמר בר קפרא לפי פשוטן הם כמו שכתבנו, נ״ל בס׳׳ד לומר דבר קפרא לא היה מדבר דברים חיצונים, אלא היה מלביש דברים נסתרים ועליונים בדברים חיצונים, כי כן היה דרכו דרך הקודש, וכאשר פרשתי בגמרא דברכות במאמר דאתמר התם, בר קפרא הוה מזבין מילי בדינרי ע״ש. ונ"ל בס״ד דנתכוון בדברים אלו על עניינים נסתרים, דמפורש בדברי רבינו האר״י ז״ל בסוד הדילוג שעושין באמירת הקדושה של קק״ק, שהוא להעלות את יעקב ורחל, גם מפורש בדברי רבינו האר״י ז״ל בשער הגלגולים, כי רבינו הקדוש היה מיסוד יעקב המזדווג עם רחל, גם עוד מפורש בדברי רבינו האר״י ז"ל בשער הכונות דף ט׳ ע״ד, וז״ל, בחצי הלילה יורדת הספירה העשירית דרחל, בעולם הבריאה בהיכל השביעי העליון הנקרא היכל ק״ק דבריאה, ועומדת שם עד אור הבוקר, וכל אותה חצות לילה יושבת ומזמרת וקוראה אל ז״א, וז״ס אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כנז׳ בזוהר פרשת לך לך דף פ׳׳ו ע״א, עכ״ל ע״ש. ובזה יובן בס״ד דבריו של בר קפרא, שהלביש בדברים ההם עניינים נסתרים ועליונים, באומרו למחר שתינא חמרא ברקודא דאבוך, פירוש למחר אומר אני דברי תורה המכונים בשם יין בענין הנוגע לסוד הקדושה שעושים בה דלוג שהוא רקוד, השייך לבחינת אביך שהוא ביעקב, וגם עוד אומר אני דברי תורה בענין סוד ספירה העשירית של רחל, שמזמרת בעולם הבריאה, ועל זה אמר בקורקני דאמך היא רחל, והבן היטב :

ודע כי מ״ש בריקודא דאבוך ובקורקני דאמך, אמר כן לבדיחותא לשמח חתן, כי היה זה בהילולא דר״ש ברבי, אבל ודאי לא רקיד רבי ולא זימרה דביתהו, ולכן במזגא, אמר להדיה בגמרא רמיא ליה, אבל ברקוד וקורקני לא אמר רקיד ליה, ולא אמר דקרקרא. ומ״ש למחר לרבי קום רקיד לי, אמר לי' לבדיחותא כלומר אני הוא החתן וצריך שתרקד לפני, ובזה שחקו החתן והכלה ובדחי המסובין :

שם. א״ל תיתי דביתהו תרמי לי נטלא אתיא רמיא ליה. קשא והלא קי״ל אין משתמשין באשה כלל, ומזיגת הכוס לכ״ע אסור מדינא, ואין לומר צדיק וחסיד שאני, דהא חזינן בקדושין דך ע׳ גבי תיתי דונג תשקינן דאסור גם בכה״ג, דהא רב יהודה היה צדיק וחסיד גדול, ודונג היתה קטנה ופנויה, ומצינו להרמב״ם שפסק לאסור מזיגת הכוס ודכוותה, דאפיק לה מדברי הירושלמי כמ״ש הרב המגיד ז״ל, ולא חילקו בזה בין צדיק וחסיד ובין אדם פשוט כי כן המדה בכל דבר האסור מן התורה, או מתקנת חז״ל בפירוש, דאין לחלק בין צדיק וחסיד לבין אדם פשוט, ואין החסיד יוכל לומר אני ארבה ולא אסור, ובהך דעולא דהוה מנשק לאחותיו וכו', וכמ״ש בקדושין דף פ״א תרגמה הגאון תורת חיים ז״ל בשיטתו לע"ז על דף י״ז דלא הוה מנשק על היד ועל החזה גופייהו, אלא על המלבוש שמכסין בו היד והחזה שהיה מנשק למעלה מן הבגדים, ובכה״ג לא מצינו איסור בדברי חכמים, ומשום דאיכא צד חשש הרהור בזה יש טעם לחלק בין אדם לאדם, וכהך דרב אחא דמרכיב הכלה אכתפיה, פירשנו בחדושינו דהיה נושא אותה בהיותה יושבת על הכסא, והיה מרכיב הכסא על כתפו ומרקד, ועל כן תמיהא, לי הכא איך ביקש דאשתו של רבי תמזוג לו הכוס, ורמיא ליה. והייתי רוצה לומר דהכא מזגה לו הכוס, והניחתו לפניו, ולא קבלו מידה, מיהו נראה מגמרא דקדושין דף ע', גבי דונג בתו של ר״ן, דס״ל לרב יהודה דגם בכה״ג אסור, דהא ר״ן א״ל תיתי דונג תשקינן, וא״ל ר״י דאסור משום הך דשמואל, ואם היכא שתביא ותניח לפניו שרי, מאי תקשי ליה מהא דשמואל, לימא ליה תמזוג לנו ותניח לפנינו, וצ״ע בזה. והנה להרמב״ם ז״ל, טעמא דשמואל דאמר אין משתמשין באשה כלל הוא משום הרהור, אך לרש״י והר"ן ז״ל הטעם משום דגזרו חז״ל בזה, כדי שלא תלמד להיות רגילה בין האנשים, וכנז׳ שם בקדושין וכמפורש טעמייהו בפוסקים, דאיכא פלוגתא בזה בין רש״י והר״ן, ובין הרמב״ם והטור, ולפי טעמו של רש״י והר״ן אין מקום לחלק בין צדיק וחסיד ובין אדם פשוט, דהטעם תלוי בה. ואם באנו לומר בדבר זה של בר קפרא, לפי טעמו של הרמב״ם והטור, דס״ל לבר קפרא כל שאינו עושה דרך חיבה, רק כונתו לצורך אחר שרי, משום דסבר לא אסרו חז״ל ד״ז אלא בעושה דרך חיבה, דאיכא חשש הרהור, ולהכי בר קפרא דעבד כן לצורך דבר אחר לית לן בה, א"כ השתא לפ׳׳ז האי דינא דרמ״א ז״ל, בהגה״ה באה״ע שכתב י״א כל שאינו עושה דרך חיבה רק לש״ש מותר, ומייתי לה מתוספת קדושין דף פ״ב ע״ש, הנה כל זה אינו אלא לפי טעם הרמב״ם והטור, אבל לטעם רש״י והר״ן אין לחלק בהכי, ואי״ה במ״א נדבר בזה, ועיין מה שכתבתי בהמאסף שנה שניה גליון י״ט סי׳ פ״ד אות ה', ועוד בהמאסף שנה שלישית גליון ח׳ סי׳ כ״ו, יע״ש :

שם. הכי אמר רחמנא תועבה תועה אתה בה. נ״ל בס״ד ע״פ מ״ש בס״ד במאמר אביגיל לדוד הע״ה, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע, די״ל קלע מאי דכר שמיה הכא. ופרשתי בס״ד דחוטא בערוה נידון בקלע, מלבד עונש גהינם, דהיינו נותנים נפשו בתוך כף הקלע, ובזה עושים לה חנק בהיותה כבושה בתוך הקלע, וסקילה כשזורקין אותה מלמעלה למטה, ומייסרים אותה בכך כמה אלפים פעמים, ואמרתי דנרמז זה העונש של הקלע באות ר' דערוה, ונשאר עוה שהוא מספר אף, ולכן אמרה לו מאחר שפרשת מאיסור ערוה, תהיה נפשך צרורה בצרור החיים את ה׳ אלקיך, ואת נפש אויביך זה יצה״ר שרוצה להכשילך באיסור ערוה, כדי להניחך בכף הקלע, הנה אדרבה נפשו יקלענה בכף הקלע, המוכן לחוטא בערוה :

והנה ידוע מ״ש רבינו האר״י ז״ל בשער רוה״ק, בסוד פגם של עון משכב זכור, שפוגם פגם גדול להוריד חכמה ובינה למקום נצח והוד שהם סוד רגל, לכך יתענה רל״ג תעניות וצריך שיכוין בכל יום מימי תעניותיו אלו, בשני שמות של הוי״ה דיודי״ן, שהוא בסוד חכמה, ושל אהי״ה דיודין, שהוא סוד בינה אשר עולים ב' שמות אלו מספר רג״ל, שהורידם בחטאו עד מקום הרגל, שהם נצח והוד, שצריך עתה להעלותם למקומם למעלה ע״ש : נמצא עון משכב זכור שהוא איסור ערוה, פוגם בקו חכמה שמורידה עד רגל ימין שהוא נצח, ופוגם בקו בינה שמורידה עד רגל שמאל שהוא הוד, ולכן כיון דעונש זה של איסור ערוה הוא בקלע הרמוז באות ר׳ של ערוה, צריך לזה החוטא קלע כפול, א׳ בשביל פגם הורדת קו החכמה, לרגל ימין, וא׳ בשביל הורדת קו בינה לרגל שמאל, וב״פ קלע הוא ת', א״כ לזה החוטא חטא כפול בהורדת שני קוין של חו׳׳ב שראוי להתחייב ב״פ קלע שהם מספר ת׳ אז ראוי להיות אצלו אותיות ערוה אותיות תועה כי במקום ר' שרומז לקלע צריך להיות ת' ולז״א על עבירה דמשכב זכור תועבה מאי תועבה תועה אתה בה :

שם. א״ל תבל תבלין יש בה. נ״ל בס״ד אותיות בהמה במלוי זה, בי״ת ה״א מ״ם ה״א, עולים מספר תבלין, כלומר הבהמה אומרת לאדם הבא עליה, וכי יש תבלין בי שאתה שוכב עמי, או אם תמלאם כך בי״ת ה״ה מ"ם ה״ה, עולים מספר תבלין בביאה, כלומר וכי יש תבלין בביאה של זו הבהמה שבאת עליה. והא דנקיט לשון תבלין בבהמה, משום דכתבו חכמי הטבע, אין תאוה אלא בדומין, ולכן אין תאוה טבעית לאדם לשכב עם בהמה, ולכן אומרים לו וכי תבלין יש בה שנתאויתה לה, והלא אין תאוה אלא בדומים : והנה הגם דבר קפרא דרש תבל לשון תבלין, נ״ל בס״ד לפרש, דנקיט גבי בהמה לרמוז מקום הפגם, ע"פ מ״ש רבינו האר״י ז״ל בשער רוה"ק תיקון י״ט בתיקון הבא על הבהמה, שיתענה רי״ו תעניות במספר ע״ב קד״ם שפוגם בהם ע״ש, נמצא הפגם הוא ברי״ו, וידוע כל דבר שבקדושה יש בו חצוניות ופנימיות, וא״כ הרי״ו הנז' הם כפולים וב״פ רי״ו גי׳ תב״ל, ולכן כתיב בה תבל : שם. א״ל זו מה היא, עיין רש״י דמפרש כמ״ש ביבמות דף ל״ז ע״ש, והנה הפירוש לא שייך למימר בזימה, דכתיב גבי איש כי יקח אשה ובתה, והר״ן ז״ל כתב זו מה היא, שאין ידוע ממי היא מתעברת, ואם מפרש כרש״י הול״ל ממי היא נולדה, ונ״ל בס״ד לפרש זימה דגבי אשה ובתה, זו מה היא, כלומר זו הבת שלקח זה האיש עם אמה, מה היא נקראת אצלו, אם נקראת אשתו או נקראת בת אשתו, דתרי קריאות אלו שייכי בה, והם הפכיים מסדרו של עולם, וכן נמי עוד על האם י״ל זו מה היא נקראת, אם נקראת אשתו או אם אשתו :

והא דעסק עתה בסעודת חתן וכלה בפרשת עריות, מפני דנשואין הוא גדר ערוה, אי נמי מפני שרצה לעשות בדיחות באומרו תיתי אשתו של רבי ותמזוג לו את הכוס, רצה לדבר בפרשת עריות כדי שלא יבואו לידי הרהור ח״ו, וכמו הטעם שכתבו התוספות ז״ל, במה שקורין במנחה ביום כיפור בפרשת עריות, מפני שאותו היום באים הנשים לבית הכנסת מקושטות, להזהיר שלא יהרהרו בהם ע״ש, וכן כאן דרש בזה בעבור זה : שם. ראשו של זה בצד עיקרו של זה, והיינו תספורת של כה׳׳ג. נ״ל בס״ד הטעם שעושין תספורת של כה״ג כך, כדי לרמוז לו על ענוה ושפלות, שאם האדם יזכור עיקרו מאין בא מטיפה סרוחה לא יתגאה, וכנז׳ במשנה דע מאין באת, וכן כתב הרב החסיד בחובת הלבבות, מי שיידע בעצמו שעבר במעבר השתן פעמים, איך יתגאה, ולכן עושין התגלחת כך ראשו של זה בצד עקרו של זה, לרמוז לו שיביט בחכמה שבראש על עיקרו מאין בא, כי הענוה צריכה מאד לכה״ג, שכל כפרת ישראל תלויה בו, ואין מעשיו רצויים לפני הקב״ה, אלא על ידי מדת הענוה שתהיה בו :

דף נ״ה. כיון שעושה עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה. י״מ הכונה על הענוה שיהיו הכל דשים בו, ובזה ניחא מ״ש התורה ניתנה לו במתנה, כי מדת הענוה נקראת מ״ה, והעניו זוכה להארת שם הוי״ה דאלפי״ן שמספרו מ״ה. ובזה פרשתי בס״ד, מה תשתוחחי נפשי במדת הענוה הנקראת מה, ועי״כ ומ״ה הוא שם הוי״ה דאלפין תהמי עלי להאיר לי בו, וידוע שם הוי״ה דאלפין בפרטו הוא מספר מ״ה, ובכללו הוא מספר תן, דכל דבר שבקדושה כלול מעשר, ועשרה פעמים מ״ה הוא תן, נמצא כללו ופרטו הוא אותיות מתנה, שהוא ת״ן מ״ה, ולז״א כיון שעושה עצמו כמדבר שהוא שלם בענוה הנקראת מה, אז תורה ניתנה לו במתנה, שהוא הארת שם הוי״ה דאלפין בפרטו ובכללו, שהוא מ״ה ת״ן, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, שזוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, שיכוין אליבא דאמת, דכל הנותן בעין יפה הוא נותן, וכיון דנחלו אלו זוכה לגדולה שתהיה הלכה כמותו בכל מקום, והוא יהיה ראש המדברים בכל מקום, ואם הגביה עצמו הקב״ה משפילו, דכתיב ומבמות הגיא, פירוש כיון דנחלו אל הוא החסד, שעי״כ מכוין להלכה, הנה מספר יד שהוא כינוי לחסד יד ימין, יתהפך מספר י״ד למספר גיא, וזהו ומבמות הגיא, ואם חוזר בו הקב״ה מגביהו כי אותיות גיא שהם מורים על השפלות יתהפכו לאותיות גאי, שהוא לשון גבהות ומעלה :