בן איש חי שנה א בא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בן איש חי
שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים


הלכות שנה ראשונה פרשת בא - הלכות התנהגות בקדושה


פתיחה[עריכה]

(שמות יג, ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך", נראה לי בסיעתא דשמיא דידוע שהשם יתברך צונו להניח תפלין של יד בשמאל כנגד הלב ותפלין של ראש כנגד המוח כדי לשעבד מוחינו וליבנו להשם יתברך, דהמוח הוא משכן החכמה והלב משכן הבינה, ואם אלו יתקדשו אז כל האברים נגררים אחריהם, ובפרט הפה ששם הדיבור שהוא נגרר אחר איברים של המחשבה ושל הכונה שהם המוח והלב, ולזה אמר "למען תהיה תורת ה' בפיך" כי השגת התורה על ידי חכמה ובינה שמשכנה באיברים אלו, ואם אלו יהיו פגומים אז יפגם גם אבר הדיבור שהוא הפה וכל שכן שאר איברים ובזה פרשתי בסיעתא דשמיא רמז הכתוב (תהלים יז, י): "חלבמו סגרו פימו דברו בגאות", חלבמו אותיות מוח לב, "סגרו", שאינם פתוחים לקבל השפעת חכמה ובינה על ידי קדושתם מחמת כי טמאו אותם, ולכך גם "פימו דברו בגאות" שפגמו בפיהם, ולא נתקיים בהם "למען תהיה תורת ה' בפיך":

והנה ידוע דהמחשבה במוח והכונה בלב, אך המשכיל יבין כי שתיהן ענין אחד הם כחדא נפקין וכחדא שריין, כי מוחא חכמה ולבא בינה כנזכר בפתיחת אליהו זכור לטוב, וידוע דחכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, ולכן כיון שנתקדש הלב בכונה קדושה ממילא מתקדש המוח במחשבה קדושה, אך ההתחלה היא מן הלב ולזה אמרו רבותינו ז"ל "רחמנא לבא בעי" (רש"י על סנהדרין קו, ב), כי קדושת המוח הוא בכלל ואתי ממילא. והנה ידוע בפעולות איברי האדם העינים הם שניות ללב, כי הלב מתאוה וחומד ואז העינים בראייתם מקיצים את שאר האיברים לגמור הפועל, וזהו הן בטוב הן בהפך לכך אמרו רבותינו ז"ל ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה אינון, ולכך נצטווינו להניח תפלין של ראש שהוא אות וחותם קדוש מכוון בין שני העינים להשפיע קדושה בהם שלא יפגמו, וכן תפלין של יד כנגד הלב להשפיע בו קדושה שלא יפגם, ושניהם יתקדשו ממילא בקדושת התורה ולזה אמר "והיה לך לאות על ידך" שהוא מכוון כנגד הלב "ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" ולכן "עינים לב" מספרם "רבי", כי על ידי קדושתם יזכה האדם להקרא "רבי" בתורת ה' ותבטל קליפת "ריב" שהיא משכחת התלמוד, כמו שכתב רבינו שמשון ז"ל במאמר רבי אלעזר בן ערך (שבת קמז, ב) ששכח לימודו וקרא "החרש היה לבם" שהחליף אותיות דז"ך ד' דהחדש, ז' דהזה, כ' דלכם באותיות רי"ב:

ומאחר דשני איברים אלו עין ולב בהם תלויה קדושה וטהרה של איברי הגוף, שאם שתים אלו יהיו קדושים וטהורים אז כולם נקדשים ונטהרים, לכך הזהירונו חז"ל דאם לבו ועיניו רואין את הערוה לא יקרא דבר שבקדושה, ולא הקפידו על שאר איברים, אלא רק על שתים אלה שהם עין ולב שהם העיקר של הגוף:

הלכות[עריכה]

א[עריכה]

כתוב בתורה (דברים כג, טו): "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו', והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר", וקבלו חז"ל שהוא מצות עשה שבכל מקום שה' אלהינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנחנו עוסקים בקריאת שמע ותפלה או בדברי תורה צריך להיות המחנה קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם, ולא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם בעת שקורא בתורה או מברך ומתפלל, מפני שעיקר מחנהו של אדם הוא כנגד פניו וצריך שיהיה מחנה זה קדוש ואיסור זה הוא מן התורה, והחכמים הוסיפו שהמקומות אשר שוכן ה' בקרבינו שהם ראשו של אדם ששם המוח ששם המחשבה, ולבו של אדם שהו הכונה, צריך גם כן שלא יהיו רואין את הערוה בעת שקורא, אלא יהיה הפסק וחציצה בין ראשו ולבו ובין הערוה, לפיכך אם אינו לבוש מכנסיים או אזור נמצא לבו רואה את הערוה ואסור לקרות או לברך ויש מי שאוסר בכהאי גוונא גם באשה, ואפילו אם יש לו בגד מפסיק בין לבו ובין הערוה, עם כל זה אם הערוה מגולה לא יקרא דבעינן שתהיה הערוה מכוסה גם מעיני אחרים, דלא נאמר "לא תראה" אלא "לא יראה", לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו לחלון שלא יראה ערותו אף על פי שכסה לבו בבגד הרי זה אל יקרא מפני שערותו מגולה בבית, אבל אם יושב ערום בכילה שאין בה גובה עשרה טפחים והוציא ראשו חוץ לכילה, וגם כיסה בבגד על ליבו אף על פי שערותו מגולה בכילה הרי זה כמכוסה מפני שאין בה גובה עשרה טפחים ולא דמי לבית שהוא חלוק רשות לעצמו וכיון דנראית הערוה בתוכו אסור ועיין להגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך (שו"ע הרב או"ח עד:):

ב[עריכה]

מים אפילו הם צלולין חשיבי כסוי לערוה ובלבד שיוצא ראשו ולבו חוץ למים שלא יהיה לבו עם ערותו תחת מכסה אחד, ואם לבו תוך המים אסור משום לבו רואה את הערוה ואם המים עכורים אין איבריו נראין בהם מותר דחשיבי הפסק בין לבו לערוה ומותר לקרות או לברך בתוכם, והכסוי שמכסה בידו אינו חשוב כסוי דהלב והיד גוף אחד הם, על כן אם ראשו מגולה דאסור לו לברך בגילוי הראש, לא מהני ליה לכסות ראשו בידיו כדי לברך. מיהו אף על גב דידיו לא חשיבה כסוי חשיבה הפסק, לפיכך אם מחבק גופו בזרועותיו חשיב זה הפסק בין לב לערוה ועיין שולחן ערוך לרבינו זלמן:

ג[עריכה]

אף על גב דשאר איבריו אם רואין את הערוה מותר לקרות מכל מקום אם איזה מאיבריו נוגע בערותו או בערות חבירו אסור לקרות או להתפלל, ולכן צריך להזהר שלא יהיה נוגע הגיד בירכותיו בלי הפסק בגד ביניהם, אבל על הכיס של הביצים אין לחוש אם נוגע בירכותיו אף על פי דגם כנגד הכיס אסור לקרות בלא כסוי משום ד"לא יראה בך וגו'":

ד[עריכה]

אם היה לובש המכנסיים לבד דחצי התחתון שלו מכוסה, וגם יש הפסק בין לבו לערוה ורק חצי העליון מגולה שאינו לובש חלוק מותר לקרות קריאת שמע, אבל להתפלל אסור דבתפלה צריך לראות עצמו כעומד לפני המלך שצריך לעמוד באימה:

ה[עריכה]

אסור לקרות כנגד ערות חבירו ואיסור זה הוא מן התורה, אבל ערות בהמה מותר לקרות כנגדה, וערות עכו"ם גם כן אסור לקרות כנגדה, ויש אוסרין לקרות כנגד ערות קטן אפילו בן יומו, דלא התירו אלא בשעת המילה, ואף על פי דיש מתירין, צריך לחוש לסברת האוסרין, ולא יקרא כנגד ערות קטן אפילו בן יומו וכנזכר באחרונים:

ו[עריכה]

היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו עד שנעשית מאחוריו או מן הצד מותר לקרות ואף על פי שהוא סמוך לה, כי בערוה בראיה תלה הכתוב דלא אסור אלא ערוה הנראית, מיהו אם הערוה כנגדו ועצם עינו, או שהוא סומא, או בלילה בחשך ואפילה שאין רואה אותה אסור לקרות, דלא נאמר "לא תראה" אלא אמר "לא יראה", ואם רואה את הערוה דרך עששית שבחלון אפילו היא בבית אחר שהוא רשות אחר אסור לקרות, דבראיה תלה הכתוב והרי היא נראית לפניו:

ז[עריכה]

מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום, ואפילו כנגד ערוה אחרת גם כן מותר להרהר שנאמר "ערות דבר", דיבור אסור הרהור מותר, ומכל מקום אסור לשמוע ברכה מחבירו שהוא צריך לצאת בשמיעה זו ידי חובתו, דאיך נאמר שומע כעונה והרי הוא ערום דאינו יכול לענות וכנזכר בשולחן ערוך לרבנו זלמן, ולכן ההולכים לטבילה ומהרהרים איזה כונות בשעת טבילה מותר, ובלבד שלא יוציאו מפיהם איזה פסוק או דבר תורה מאחר שהם ערומים, אבל ודוי יוכל להתודות שם בעודו ערום במקוה אפילו דהמים צלולים ולבו הוא תוך המים שהוא עם ערותו במכסה אחד:

ח[עריכה]

טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות הרי זו ערוה, ואסור לקרות כנגדו קריאת שמע וכל דבר שבקדושה, ואפילו היא אשתו, אבל הפנים והידים שדרכן להיות מגולין מותר לקרות כנגדן אפילו באשה אחרת, ויש אומרים דלא אמרו טפח באשה ערוה אלא דווקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה בכל מקום שדרכה לכסות ויש לחוש לדבריהם, וב"חסד לאלפים" ז"ל נסתפק אם גם בקטנה יש לחוש לטפח מגולה במקום שדרך לכסות עיין שם, ובספרי הקטן "מקבציאל" כתבתי דיש להחמיר גם בקטנה היכא דאפשר, ונשי הערביים שדרכם לגלות זרועותיהם אף על פי שדרכם תמיד בכך לא יקרא כנגדם:

ט[עריכה]

יש מי שאוסר גם לאשה לקרות או להתפלל כנגד אשה אחרת ערומה, מיהו כל זה דווקא בערומה, אבל כנגד טפח מגולה במקום שדרך לכסותו בפני האנשים, אין בזה איסור לאשה כנגד אשה אחרת:

י[עריכה]

אשה שמניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה, אפילו היא אשתו וכל שכן באשה אחרת, ויש אומרים דכיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת על זה אז אסור לקרות כנגדה, ויש לסמוך על סברה זו בשעת הדחק:

יא[עריכה]

אף על גב דבאדרא רבא איתא וזה לשונו (זהר חלק ג קמב, א): קול באשה ערוה, שער באשה ערוה שוק באשה ערוה, רגל באשה ערוה, יד באשה ערוה, ואף על גב דתרין אלין לא שניוה חברנא, תרין אלין יתיר מערוה אינון עד כאן לשונו, הנה עיין לרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י‏[1] מה שכתב בביאור מאמר הנזכר, ובספרי הקטן "מקבציאל" כתבתי בסיעתא דשמיא דגם לדברי זוהר הקדוש הנזכרים החלק מן היד ומן הרגל שדרכו להיות מגולה כגון הכף והאצבעות מותר לקרות כנגדם דאין נקרא על זה שם ערוה:

יב[עריכה]

שער של אשה שדרכה לכסותו ערוה היא, ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו ואפילו בשער אשתו, ואין חלוק בזה בין אשה כעורה וזקנה וכיוצא, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות מותר לקרות כנגדן כיון שדרכן בכך ורגילין בהם, וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן, ובספרי הקטן "מקבציאל" העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך, מיהו שם בערי אירופה דרכם של נשים לבוש אנפלאות תמיד ואין נראה אפילו כלל דהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם אף על פי שאשתו אינה נוהגת בכך כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להזהר שם בזה לחשוב כפות הרגלים כולם ממקומות המכוסים כפי מנהג במקום ההוא ואסור לקרות כנגדן:

יג[עריכה]

קול זמר של אשה בין פנויה בין אשת איש, ואפילו קול זמר של אשתו הוא ערוה ואסור לקרות בדברי תורה או להתפלל ולברך כששומעו, ואין חילוק בזה בין כעורה או זקנה, ופה עירנו דרך הנשים להיות פועות לתינוק הבוכה בקול ניגון באזניו כדי להשתיקו ולהביא לו השינה, וצריך ליזהר שלא ילמד בעת שהאשה פועה ומנגנת לתינוק ואפילו היא אשתו, מיהו בת קטנה פחות משש שנים אין לחוש אם פועה ומנגנת לתינוק, ועוד גם כן דרכם פה עירנו יע"א להביא אצל הכלה בלילה שקודם החופה נשים מנגנות, שאסור לאדם ללמוד בדברי תורה אם שומע קולם ואם אי אפשר לו שילך למקום אחר ילמד על ידי הרהור שמעיין בספר ולא יוצאי בשפתיו כלום דמותר בכהאי גונא בשעת הדחק, ויש מחמירים אפילו במדברת אם היא מדבר דברים ארוכים של סיפורי מעשיות וכיוצא, אבל דברים קצרים ובפרט שהם לצורך עסק אין לחוש:

יד[עריכה]

אסור לקרות מן התורה כל דבר קדושה כנגד הצואה של אדם, ואם היתה מאחוריו או מצידו ירחק ממנה ארבע אמות וקורא ואם לפניו יתרחק מלא עיניו שיתרחק באופן שלא יוכל לראותה, ובלילה ישער כשיעור היום והסומא משער כפי ראיית הפקח, וצדדים שלפניו הרי הם כלפניו, ושלאחריו הרי הם כלאחריו, ואם בצידו ורואה אותה בלא הטיית ראשו לצדדין הרי זה כלפניו, וצריך כמלא עיניו: והא דסגי בארבע אמות, היינו היכא דאין מגיע לו ריח ממנה, אבל אם מגיע לו ריח רע ממנה צריך שיתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ואפילו אם זה הקורא יש לו חולי הזכמא (נזלת) שאינו מריח, צריך שיתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח לשאר אדם שמריח והשיעור הוא באדם בינוני, כי יש בני אדם שחוש הריח שלהם חזק מאד שמריחים מרחוק יותר:

טו[עריכה]

היתה הצואה במקום גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי זה רושת לעצמו, וכל שאינו מגיע לו ריח רע ממנה מותר לקרות אף על פי שרואה אותה, ויש אומרים אפילו הצואה ברשות אחר גבוה עשרה, או מקוף מחיצות, או בבית אחר כל שהוא רואה אותה אסור לקרות, ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה, מיהו אם מעצים עיניו או שהוא בלילה, יש להקל אם היא ברשות אחר:

טז[עריכה]

ריח רע אינו מועיל לו מחיצה ושינוי רשות, שאפילו הסרחון מונח אחר שלושה וארבעה בתים אם מגיע לו ריח אסור לקרות, ורק מי שיש לו חולי הזכמא (נזלת) שאינו מריח כיון דהסרחון אינו בבית שעומד בו מותר לקרות אף על פי דאחרים מריחים, ורק אם היא באותו הבית אז גם בעל חולי הזכמא אסור לקרות כל עוד דאחרים העומדים שם מריחים ריח רע, וכן אם היתה צואה בבית והסירו אותה משם, ועדיין יש ריח רע אסור לקרות עד שיכלה הריח, אבל אם הוא בעל חולי שאינו מריח שרי ליה לקרות אחר שהסירו והעבירו הצואה מן הבית:

יז[עריכה]

נבילה מוסרחת וכל דבר המוסרח מחמת שנתעפש, וכן אשפה שריחה רע ומים סרוחין שברחובות, כל אלו אסור מן התורה לקרות כנגדם, ויתרחק מהם כדין צואת אדם:

יח[עריכה]

צואת בהמה חיה ועוף אם יש בהם ריח רע הרי הם כצואת אדם, ואם אין בהם ריח רע מותר לקרות כנגדם, אך רוב צואת בהמה חיה ועוף אין בהם ריח רע, וצואת כלב או חזיר אם נתן בהם עורות מרחיקין מהם כצואת אדם אבל צואת חתול וצואה רכה של חמור הבא מן הדרך סתמן ריחן רע כצואת אדם, ולכן אפילו אם יזדמן פעם אחת שאין להם ריח רע אפילו הכי אסור לקרות כנגדם, ויתרחק מהם כדין צואת אדם, וכן צואת תרנגולים אדומים סתמן ריחן רע וצריך להתרחק מהם כצואת אדם, אבל צואת שאר תרנגולים דינם כצואת שאר עופות, והלול של תרנגולים יש בו סרחון ודינו כצואת אדם והוא הדין לדיר בהמות שריחו רע:

יט[עריכה]

מי רגלים של אדם בשעה שמשתין אסור לקרות כנגדן מן התורה אבל לאחר שנפלו לארץ או בכלי אסור מדרבנן, ולכן כיון דאיסורם מדרבנן הקלו בהם ואמרו דאם אחר שהשתין כלי הטיל לתוכו רביעית מים הרי זה מותר לקרות כנגדם, וכן הוא הדין אם היה בכלי מעיקרא רביעית מים והשתין בתוכו דמותר, ושיעור זה דרביעית בין אם השתין הרבה בין אם השתין מעט ואפילו טיפה אחת דלא פלוג רבנן, ולכך אם השתין בכלי והריקו ההשתנה במקום אחר, אסור לקרות כנגד אותו כלי אם לא יטיל לתוכו רביעית מים, דאפילו דהורק אי אפשר שלא ישאר בו לחלוח של מי רגלים מעט שהוא טופח על מנת להטפיח, מיהו רביעית זו לא מהני אלא להשתנה אחת, אבל שתי השתנות צריך להם שתי רביעיות, ולשלש צריך שלש וכן על זה הדרך לעולם ואם נבלעה ההשתנה בבגד או בקרקע, ואין בלחלוח טופח על מנת להטפיח מותר לקרות כנגדם:

כ[עריכה]

עביט של מי רגלים שהוא הכלי שמשתינים בו תמיד, וכן גרף של רעי אם הם של חרס או עץ אפילו רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, ואפילו כפאן על פיהם דינן כצואה, ולא מהני הטלת רביעית מים או יותר, אבל של מתכת או זכוכית או חרס מצופה אבר ורחוצים יפה יפה מבחוץ ומבפנים, ואין להם ריח רע מותר לקרות כנגדו ואין צריך להם כפיה על פיהם:

כא[עריכה]

אם בשעה שהוא מברך או קורא הרגיש שנתלכלכו המכנסיים שלו בהשתנה שרי, אף על פי שהם טופח על מנת להטפיח מפני שהם מכוסים בבגד העליון:

כב[עריכה]

כל מקום שראוי לסתפק בו אם יש בו צואה או לאו אסור לקרות קריאת שמע וכל דבר שבקדושה עד שיבדוק המקום ואם אינו יכול לבדוק מפני שהוא בלילה או סיבה אחרת הרי זה אסור לקרות דהוי ספק תורה במה דברים אמורים בצואה שאיסורה הוא מן התורה, אבל מי רגלים מותר, דאין איסורן מן התורה אלא כנגד עמוד של קלוח, לכן אם הם בתוך כלי ואינו יודע אם הם השתנה או שאר מים, כיון דאינו יכול לבדוק הרי זה קורא מספק, דזה הוי ספיקא דרבנן ולא אסרו אלא בודאן ולא בספקן, ואם מצא צואה באיזה מקום ואינו יודע אם היא של אדם או של כלבים, תולין במצוי דאם מצויין באותו מקום תינוקות יותר מכלבים תולין בתינוקות ואסור, ואם מצויים כלבים יותר תולין בכלבים: ואם קרא קריאת שמע או התפלל במקום שאין ראוי להסתפק בו שיש בו צואה, ואחר כך מצא בו אין צריך לחזור ולהתפלל, אבל חוזר וקורא קריאת שמע בלא ברכות, אבל אם קרא קריאת שמע או התפלל במקום שראוי להסתפק בו בצואה, והוא לא בדק מתחלה ואחר כך מצא שם צואה צריך לחזור ולהתפלל ועל זה נאמר "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), וכל שכן אם ידע שיש צואה וקרא והתפלל במזיד, במה דברים אמורים בצואה אבל במי רגלים אפילו קרא קריאת שמע והתפלל במקום שראוי להסתפק בהם ואחר כך נמצא שם, אין צריך לחזור לקרות הואיל ואין איסורן אלא מדברי סופרים וצריך להשגיח היטב בעניינים כאלה כל אדם בחצרותיו וטירותיו במקום שדרך הקטנים לטנף בו, גם פה עירנו על שפת הנהר חדקל הן תוך העיר הן חוץ לעיר, שכיח ומצוי שם צואת אדם מן עוברים ושבים ובפרט שפת הנהר שלפני הכרמים, דכל אותם בעלי הכרמים דרכם לפנות על שפת הנהר, דאין לאדם להתפלל על שפת הנהר עד שיבדוק, וכן צריך להשגיח כשהולך ברחובות ומבואות שבעיר שלא לדבר בדברי תורה עם חבירו עד שיראה אם המקום נקי, כי פה עירנו יש כמה בני אדם עוברים ושבים שעושם צרכיהם בלילה בתוך המבואות ורחובות של העיר, ולפעמים גם ביום עושים כי אין איש שם על לב לדבר זה פה עירנו, ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בזה הלשון: איסור הזכרת דברי תורה במבואות המטונפות גורם להכניס קודש בחול עד כאן לשונו, ועיין בשער מאמרי רשב"י דף סב עמוד ג:

כג[עריכה]

קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, אפילו שאינו יכול לאכלו אלא על ידי בישול כגון דייסא וכיוצא, הרי בני מעים שלו בודאי מסרחין כל מיני מאכל שיאכל, וצריך להתרחק מצואתו ככמו צואת גדול, וכל זה מן דין אבל לכתחלה טוב להתרחק אפילו מצואת קטן בן יומו וכן נוהגים:

כד[עריכה]

צואה אפילו יבשה ואין בה ריח אסור לקרות כנגדה אבל יבשה כל כך עד שתתפרך על ידי גלילה הויא כעפר, ומותר לקרות כנגדה אם הגיע יובש שלה לשיעור זה, ואם לא תתפרך על ידי גלילה אלא רק תשבר לשתים לא מהני לקרות כנגדה:

כה[עריכה]

בית הכסא שמוקף מחיצות, ויש לו פתח, ועשוי בחפירה שהרעי יורד לתוך החפירה ונופל למטה בשפולי המדרון, אף על פי שעושים השתנה על קרקע בית הכסא מותר לקרות כנגד אותו בית הכסא אם הפתח סגור, ולכן צריך להזהר שלא להושיב הילדים על קרקע בית הכסא מפני הפחד שמפחדים לישב על פי החפירה, דאם כן הוי לה בית הכסא שאין בו חפירה, דאז אפילו יש בו מחיצות והפתח סגור אסור לקרות כנגדו, כי נידון כל הבית הכסא כדין גרף של רעי. ואם מפחדים הילדים יניחו להם גרף של רעי בתוך בית הכסא שיעשו צרכיהם בו, גם יש להזהר לפעמים שהגומא תתמלא צואה מחמת שנפל בה אבן גדולה ונסתמה, ואז הצואה מגעת עד שפת החפירה בשטח קרקע בית הכסא, דאין לקרות כנגד אותו בית הכסא עד שיתקנו אותה, גם לפעמים יש אבן מונחת בסוף שפת החפירה אחורי ישיבתו של אדם, וזו על הרוב מונח עליה צואה מחמת היושבים שאינם יושבים היטב, צריך שישימו לב על זאת שלא ינחו כך, דאם כן אין קורין כנגד אותו בית הכסא אפילו הפתח סגור ועיין "חסד לאלפים" סימן פג אות ב':

כו[עריכה]

ריח רע דאין לו עיקר כגון שיצא ממנו רוח מלמטה, אף על פי דמותר מן התורה גזרו חז"ל עליו משום ריח שיש לו עיקר, ולכן אסור בדברי תורה ובקריאת שמע ותפלה וברכות עד שיכלה הריח ממנו, במה דברים אמורים אם הרוח יצא ממנו, אבל אם יצא מחבירו מותר בדברי תורה דלא גזרו חכמים בה מפני ביטול בית המדרש דאי אפשר להם להזהר בכך, אבל בקריאת שמע ותפלה וברכות גזרו אפילו ברוח היוצא מחבירו, שימתין עד שיכלה הריח רע:

כז[עריכה]

כל סרחון וריח רע שהוא מחמת עיפוש דינו כצואה, אבל דבר שריחו רע לבני אדם לאו מחמת עיפוש אלא ברייתו כך כגון נפט, וכן מה שקורין בערבי קי"ר (זפת), אף על גב דריחן קשה אין להם דין צואה ואין צריך להתרחק מהם, וכן הוא הדין בכל מיני עשבים שריחן רע מכח טבען וברייתם, לית לן בה:

כח[עריכה]

אם בא להם ריח רע מבית הכסא או מבית אחר בעת לימודם בדברי תורה, או בעת שמתפללים, מותר להשליך בלויי סחבות שרופים כדי שיעלה עשנם ויתבטל הריח רע שלא ירגישו בו, או ישליכו מי ורדים שיש להם ריח טוב וכנזכר באחרונים ז"ל:

  1. ^ לא מצאתי שמה על דף קמב. אולם זה מצאתי בשער מאמרי רשב"י על האדרא זוטא בדף רצ"ה:, עיי"ש -- ויקיעורך