בכור שור על בראשית יז

<< · בכור שור על בראשית · יז · >>

ברית המילה

(בראשית יז א): "וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי--הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד... יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת--וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר."

א התהלך לפני לקיים מצוה זו, והיה תמים – לא תחשוב בלבך שתהא בעל מום על זאת, כאדם שנקטע מקצת ידו או מקצת רגלו, שהוא בעל מום מזו – לא תהיה חשוב בעל מום, אלא תמים ושלם, כמו 'תמים זכר' (שמות יב,ה) וכן כל 'תמים' שבמקרא, כל דבר שאין בו חסירות קורא אותו 'תמים', וכן 'תמים היה בדורותיו' (ו,ט), כלומר, תמים היה בצדקותו, שלא היה בו חסירות.

ב ואתנה בריתי ביני ובינך' – שאשים חותם בבשרך להיות לסימן שאתה עבד לי, וכן בריתי; כדרך העבדים שיש להם חותם בבגדיהם להראות שהם עבדים וכפופין לאדוניהם, כדמוכח בשבת (נח,א) 'לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו' וכו'. אף כאן חתם הקב"ה בבשרינו, שאנו עבדים לו, במקום שאין אדם יכול להפשיט ולהשליך מעליו. וארבה אותך במאד מאד – שלא תאמר: שמא יעכב אותי מלהזריע, לא די שלא יעכב, אלא יסייע, שפעמים שהערלה מעכבת השכבת-זרע שאינה יורע כחץ, ועכשיו לא יהיה שם שום עיכוב, ובכך ארבה זרעך מאד...

יא והיה לאות ברית ביני וביניכם – סימן ואות שאני אדון ואתם עבדיי, וחותם אות הברית במקום צנוע שאינו נראה, שלא יאמרו אומות העולם על ישראל: בעלי מומין הם, ומשצוה הקב"ה לזכרים ולא לנקיבות שמעינן דבמקום הזכרות צוה הקב"ה לחתום הברית. ודם נידות שהנשים משמרות ומגידות פתחיהן לבעליהן, הוא להם דם ברית.

יד ונכרתה הנפש – לפי הפשט, יהא כרות ונפסק מן האחרים שחתומים לעבדים לי, והוא אינו חתום ואינו נמנה עבד לי.

הערות

• מתן טעם רציונלי למצוות המילה, תוך הדיפת ביקורת אפשרית ("שלא תאמר, שמא יעכב אותי מלהזריע"), ורמיזה לפולמוס היהודי-נוצרי ("שלא יאמרו אומות העולם על ישראל: בעלי מומין הם). בנוסף נותן בכור שור פשט מעניין על המילים 'ונכרתה הנפש ההיא', ומדגיש "לפי הפשט", שכן דעת חז"ל הידועה היא שמדובר בעונש היכרתות (בעולם הזה ו/או מן העולם הבא).