ביערי פּולסיה (זכרונות)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב לרנר


א[עריכה]

בימים הרחוקים ההמה, אך ינח החרף מזעפו,
אהבתי התגנב לבקרים אל-עבר המישור המפלש
הנמשך אחורי רפתנו, לריח ולהקשיב משמה,
איך הולך ונולד האביב. מפאתי האחו הנרדם
במרחק, בואכה היער, מתרחשות נשיבות ובאות
כראשית חגיגי יקיצה, להחליק על מצחי בן-טיסה
ולדובב בלחש על-אזני, כי רעד כבר דפק היצירה.
וכגעת בי כגפן-רפרופן – וחדש בן-רגע בי רוחי,
שבלה בחרף הארך; ונקבע בי מעין מתגבר
של חדוה, געגועים ומשובה – ושש בי לבבי והמה
וחגג ורנן כל-קרבי, והיו כל-מעשי במחול
ונפשי תפרכס החוצה...

               ובאחד הבקרים תופיע
לרגע השמש הצעירה כמלכה רחוצה משנתה
ונכונה לכנס לטרקלין... ובאותו הבקר ישתנה
לפתע גם טעמו של רבי: שחוק שמש רעננה עברו
וישעשע את קמטיו הזעופים, ובשבתו לשלחן עמדי
ידפדף, סגור-עפעף מנהרה, אחרוני הדפים בחמש
ויפתח ב"שירי השירים"... החרף עוד יזעם במקצת
ויקמט את מצחת ענניו, כזקן הרוגן בקרבו
על צהלת נכדותיו הפרועות, שאינה מניחה לו לישון...
ופתאם – חדשה: כבר נקרע הוילון הקודר במרום
ונהר של תכלת ועדנה מסתעף לרוחות שמים.
משמאל ומימין העבים כחופים לנהרי-הטהר
וכמפרשי-צחר בהרות אט צפות ומחיכות בתוכם.
משתרגה התכלת והולכה והיתה לרשת אפיקים
העולים מרגע לרגע וכובשים בדממה וגאון
מרחקי טהרה חדשים. ואיים-עננים נפוצים
מאדימים, מזהיבים, מכסיפים – ונמוגים מחדות השמש
כחלומות עם עמוד-השחר...

ב[עריכה]

כבר ניסן ממשמש וקרב, השלג כבר זרב ויצף
כל פאתי האחו מסביב; רק הרחק בשדה עוד יצהר
גוש עכור שנתקע בגומץ. היער הקודר מסביב,
שנרדם שבע רגז ושתיקה ויפל חתיתו על-כפרי –
התרחץ זה-עתה מזעפו וגחוך בישני יעטהו
בראותו עריתו השחורה מול שמש כה צנועה וצעירה.
עוד רחבי הככר חשופים וספוגים מי-שלג לרויה,
ואדים-נשימות דקדקים מתנדפים בנחת, בדממה...
אך הנה שם הלאה על תלם, שנזרע אשתקד זרע שפון,
יציצו כבר ראשי נצנים כחלוצים ראשונים בעולם.

ג[עריכה]

הפסח ממשמש וקרב, הימים מבהירים והולכים
ועמם – שמחתי בלבי: עוד יום או יומים – ויצא
ה"רבי" לעירו ולביתו; וחפשי מבקר עד ערב
ונעזב מעיני אבותי שעששו מדאגת מחיתם –
אשתולל משמחת שובבים ואהפך את כפרי לתהו...
אעפילה על קדקד האלון, הצופה בגאון על סביביו;
אשקיפה ממרומי ואראה את רבבות אמירי-פולסיה,
הנטוים כגשר חתחתים ועליו עננים יסעון...
אארבה לשמש השוקעה במרחק מעבר ליער
ואמצא חביונה בלילות... או מתני אשנס ואמד
כל רחבי הככר בשעלי, אגיעה עד מוצא היובל
ואחקר לדעת תוצאותיו; אתמהמה ארגיעה על חופו
ואקלט אך רמז מלחשיו, אז אימין עד חרשת הסבכים
ואולי עוד הלאה, עוד הלאה...

ד[עריכה]

האמנם למעבה היער? איככה זה עבר הרוח?
אימים הם יערי פולסיה וככה עמקים ושותקים!
מי אמיץ לא יירא השתיקה הקודרה ועומדה במרדה
וחורשה מזמה מי יודעה? הן רבות נוראות לי ספרו
יהודים מלמדי-נסיון, שנטו לפרקים אלינו
ללינת ליל-חרף וזעם, להנות מאור תנורנו
אף לצלות בלבוסים ברמצו.

                   חכלילי מול גחלי-לחשים
אז אקשיב רב קשב בדחילו את בלהות היערים וזממם:
מהיכלי מחלות שם אורבים גזלנים ואוכלי בשר-אדם
לנצל כל עובר-ארחות ולבשלו על קרבו וכרעיו
ביורה לא תעמד מרתח... אל קירות מחבואם כתמונות
כבר אלפי גלגלות סמרו ובמרתפי-חשך מעולם
גרוטאות של זהב נצברו... שם זאבים מסמרי-רעמה
ולהוטי-עינים יתגודדו לגרם גם עובר גם סוסיו;
עם חרף יגששו שם דבים לבקש מעונה לתנומות
ולעתות האביב יקיצו ויצאו לריח על דרכים.
שם זקני השדים יקננו בנבובי תדהרים שקמטו,
מחנקים איש אחיו וחוגגים ויחוללו הקטטות בין עצים...
ורוחות ליצנים יתקלסו ביהודים על ראש כל נתיבה.
הן מעשה – והשגו הלצים את שלמה הרוכל בדרך,
והוא אז לא רחוק מביתו ויגשש כל אותו הלילה
ויחזר חלילה חלילה... וכהפיץ אור-בקר ויתמה:
כי אכן בחצרו הנהו; וסוסו שטוף קצף מזהם,
מנשם ומקרקר בשקידה את צלע ערמת השחת,
מזדרז וטוחן בנחירה את פקעות החציר היבש
כרעב מדרך רחוקה... ויהי הוא מתעתד לספר
בבואו כל פרטי מוצאותיו והנה – לא דבים, לא יער! –
כי נטלה לשונו – וידם... שוב מעשה באלתר הקצב,
שהלך בלילה יחידי וינהג את סוסו בעצלה
ויהרהר הרהוריו-פרנסה... ופתאם והנה שני צפירים
מטלים עקודים לפניו; וירד ויאספם אל קרונו
ויצלף על סוסו – וישמח... וכצאתו מיער – ויבהלו
צחוק ספיקת-כפים לפתע ויסב את ראשו – ויתמה:
אין צפירים בקרון כל-עקר... ובעוד הוא תוהה – ויקפא
לו פיהו מעקם לאחוריו – ותהום כל עירו לשמועה...

ה[עריכה]

לבקרים אשכימה לחצר ואמצא שם אבי ואמי;
כי שמה יטכסו עצתם בנגע המצוקה עד לבם.
בבית... פן ישמע הרבי ונודע הדבר בעירו
וחדל חנוני מהקיף וננעלה דלת המלוה
ועמד הגלגל מנוע – וכדי אז מכאובים וכלמה...
כי הנה כלל גדול מעולם ליהודי פולסיה בערים:
"הפרזי הן שמנה פת-לחמו וירחץ בחלב-הצפרים...
עם פורים שוגרת פרתו ושופעה לו חלב למכביר,
בקיץ – מזמרת ירקות כאות כל נפשו ומאדו;
באסיף הוא טומן במרתף שני לתכי בלבוסים לאכלה;
ושבבים גל גדול לבער לא יסוף מחצרו בחרף...
והכל במחירה של פרוטה, בשמינית מחורקה וכדומה".
כך דנים... ואמא נהנית, בכחדה את נגעה מזרים
ובברכה בגניחה שם עליון; כי כך מקבלתה מאמה:
צבט לחי – והיתה חכלילית, וגירא בעינך, העולם!..
ואולם עם פסח כל שנה תתעטף אפלת-דאגה
ומטיחה כלעצמה ניב-תלונה המשרה עננים על סביבה
וחודר כחצים ללבבות. ובטפל אבינו בחצר
תמהר רות-רגז החוצה ליסרו על רע מזלו
בדמעות של גזולה וכעש, ויש שלא תחדל מקללה...
וממהר אנכי אז לנוס ואזני קולטת אך שמץ:
"שכר-למוד לרבי... ומצות... הילדים הן קרועים ובלואים,
הן צריך, לפחות, במקצת לכסות מערמי הדלות..."
ונמלט אנכי בחפזה, אך בת-קול אפלה רודפתי,
קול אמי המפרשה כפיה וצלו של אבא הנכנע...
ועודי באבי כבר אחוש, כי עמק ללבי הצעיר
כבר נזרקה טפת המרורים, כבר נפלו גרעיני הלענה...

ו[עריכה]

...וכימים או עשור לפסח אבותי משכימים עם שחר,
כי אץ למו דרכם העירה, כמשפט ה"פרזים" מעולם,
לאפות את מצות דמעתם, אף לקנות מרכלת, לו משהו,
כי קרוב גם חג הפלחים וחנותם נתרוקנה זה-כמה;
ויש גם להזמין מלבושים ולקנות כובעים לבניהם,
כי זו כל דאגתם עם פסח ומשושם מימים ימימה...
עוד רחבי המישור ישליו במעטה השפרה הכהה
ונתון לחלומו-התכלת ינוח כל חרול וגדר,
מדמדום הבקר משחירה הדרך הכפרית הרפושה
וזעיר שם מכסיפה שפת-שלולית, שהעלתה קרום-קרח בלילה.
האויר מסביב רוה-נחת וכלו – הגיגי-צחצחות;
היער מרחוק שלאנן וחולם על דודים ועדנה
ולהקת עביבים חבצלים, שנערמו על-גבי קרקפתו
ויעמדו נהירים ותמהים – מבשרים יום תחלת-האביב.
מאחת החצרות לפתאם כמו צרח השער וידם
ואחר – קול שדול פלחית ונחרת חזירה וחניצים
הצובאים על אבוס בליל-שחרית. על גבי האלון הישיש
העומד בטבור המישור, נצפפים אנקורים למאות
ומריעים שלום-הפקר לשמש, שעלתה זה-עתה מרחצה.
פני אבי ואמי נהירים ואומרים הודיה לבורא,
כי הפליא את חסדו עמהם: עוד אתמול – מי מלל, מי פלל? –
נזדמנה לידם "מציאה" – והכל נתישב בדחק...

ז[עריכה]

ורבה התכונה בבית ורבה גם דחקת-השעה...
ה"רבי" מקפל את צרורו – שמיכתו וכריו ותפליו
ומלבוש-שבתו העלוב – בגניחה ושאיפה ונשימה,
כי קשה לו, קשה המלאכה: הכנפות נשמטות לצדדין
והכל יפזר ויפרד וידו לא תעשה תושיה.
אמנו מתחבטה בפתרון רשימת הסחורות הדלות:
מחורקה ומלח ושמרים, קני-גפרית ונפט וקנמון;
הפרוטה מנויה וזעומה ואמא תחבל תחבולות:
מפחיתה "מין" אחד ושני, מנכה ומחלקה לידות –
ויגעים הדברים ושממים וחוזרה השאלה למקומה...
ולאיצי המלוה מה אענה? – תועץ את נפשה לרגעים: –
זה שנים "שבועים" החסרתי ודחיתיו בשה"י ופה"י...
וזליג העבדקן איך ירגן עת ירשם ה"נשאר" בפנקס
ואשתו מסיר הגחלים תקעקע אף היא לי את חלקה:
"קרח אנכי, אם רוטשילד?" ואנה חרפתי אוליכה?
לו זכרו!.. הן אבי מאסם משית עם מסיקי-תנוריו;
ומיכל הכובען היאבה לי תת בהקפה כובעים?
או מוטב לא אשחיר את פני בפני ה"נחות-דרגא" כל עקר?
כה תפתר האם שאלתה ותשוב לבדיקת חשבונה;
משמיטה מין אחד ושני ומחלקה לידות זעירות...
ואבא יטפל בינתים בכפיתת העגל העליז,
שמלאו לו שמונת הימים ונעשה בר-שחיטה מאתמול.
והיה אם כלה מעשהו ויצא לזפף הקרון,
להישיר הגלגל החגר ולהתקין הסוסה לרתימה;
ובשובו – והאיץ באמא: מהרי וכלי חשבונך
ותולדות יוחסין הניחי לעת שבתך על כס-ההסבה...
גם חיקה אחותי הבכירה נחפזה לחבץ גוש-חמאה.
ואחר – גם ביצים לארז בתוך הסלסלה הקטנה.
אז תקפץ הלולה להביא זוג עופות אבוסים ולעקדם;
וסלקים תעלה ממרתף ותשימם באמתחת-של-פסח...
כל אלה העירה יובלו, מקצתם למכירה ל"גבירות"
ונוספו עוד זוזים אחדים, וקצתם הם דורון ל"כפתור"
המעלים את עינו מיהודיו השוקטים בכפרים לרצונו...
ורבי עוד עוסק בצרורו: גונח ומושך וקושר
ונמלך בדעתו לרגעים: "או אינו, פן תתר הרצועה?"
עוד תחוש אחותי אליהו בגערה של רגז וחבה:
"הניחה, שלומיאל!" – תסלקו – ואצבעות ידיה מזדרזות
ותוך-כדי-קשירה תוכיח: "הראיתם זה 'צפור-עופרת'?
מאז אור הבקר יתנפח כיולדה מקשה ללדת!
אבוי לה לאותה שתפל בחלק 'לא יצלח' שכמותו..."
ורבי יקבל מרותה, יסתלק ויגרד פאתו,
יצטחק צחוק נכנע, כמודה ונהנה מחסד גערתה...

ח[עריכה]

האחד בבית רק אני כבר מוכן ומזמן לנסיעה.
עוד אמש בערב האזנתי ממקומי מחשבת אבותי
לקחת גם אותי העירה ולהזמין המלבוש בשבילי –
ויתר בי לבי משמחה וירננו כל קרבי בתוכי
ותיקץ לפתע בי חמדה לחבק ולנשק את הכל;
ואגח אל חיקה אחותי, שעסקה בתקון פזמקות,
ונכון נפל על צוארה השמטתי את מחטה מידה.
דחתני אחותי ברגלה: "הנטרפה דעתך, משמד?
ואין לך כל ענין-שובבים – הרי לך גלגלת וכתל!"
אז אפן לי דומם לעגל, שנמנם מקפל בפנה.
מעוררו אנכי ומשדלו ושופך לפניו את גילי.
אך עגלי לתנומה הגיגיו – ונים-לא-נים הוא שומע
ופתאם כמו נמלך זה-עתה ובולמוס המחול אפפו
ויקם על רגליו הרוטטות וישא את זנבו וידהר,
ויגע בן-קפצו בספסל וימגר מעליו העביט
וישפכו לארץ הסלקים, שכבשה האם בראש-חדש
בקדשה ובטהרה ל"פסח", כמשפט הפרזים מעולם...
ואבא על שכרי כיאות... ואעלה על משכב לא-סעוד –
ותהי לי תנומתי בבכי, וחלומי – תמד-סלקים מאדם...
וכהציץ עין-בקר בחלון קפצתי משנתי הערה.
כבר נמחו ממרורי הערב ועלז לבבי ומרנן.
אך רגע – והנני בלבושי ומכרבל בכרדוט-המוכין
ומחכה אנכי עד ירתם האב את הסוסה לקרון.
מחכה אנכי ויוקד וכשל כבר כח-הסבל.
לרגעים אציקה את אמי ומבלבלה בעצם חשבונה:
"הה, אמרי לאבא, כי ירתם!" ואמא פגיעתה אז רעה:
תשלחני בשאון לאפל ותפקד גם חטאת הסלקים...
אז אשט מעליה בדיצה וקפיצה על רגלי האחת
ונתקל ברגליו של אבא ומקבל נזיפה ומריטה:
"מה-תהפך העולם, משמד, ומה תקחך שמחתך?
ונטילת-ידים? ותפלה? לסדור, גוי גמור, זה רגע!"
ופורש אנכי לסדור מלא-בושה כנתפש בגנבה
ומרגיש עת רבה על גבי מבטו הזועם של אבי.
ולעה תפלתי ונלאה ודועך שביב-גילי בלבי...
כבר כלתה האם את הרשימה ותישר הדורי-החשבון
הסוסה הרעוצה אסרה ומחכה לא-נימה לא-תירה;
הכבדה העלתה על קרון, ורבי כבר קנה לו מקום
על קרן הארגז למצות וישב שם מעוך ומצמצם;
גם אמא, עטופה בבורנס, מעפילה עלות על הקרון,
ואבא מבקש את שוטו... ואנכי עוד עומד בתפלה...
והיה אם תחל הסוסה לעקר רגליה בגניחה
והעיף האב את עיניהו ותמה: "והיכן התכשיט?"
וחיקה מתנפלה החדרה בשאון: "מה תשהה, משמד?"
אך מחריש אנכי ומפלל וכאלו לא אשמע גערתה –
ופתאם תתפרץ בכיתי בשצף כל קצפה: "אי אפשי!"

ט[עריכה]

עוד חיקה אחותי משתוממה – ואבא בוא יבא החדרה.
"מה חדש שוב נפל ביניכם?" הוא שואל נמרצות ופוקד:
"עלה על הקרון, תכשיטי!" – ונשמע אנכי ועולה...
הכבדה נעקרת ממקומה בחריקת הגלגל החגר.
העופות הכפותים נבהלים וצורחים בפרפור כנפיהם;
מתישב העגל לפתע ומתיר אסוריו – ונצב;
צוחת האם בבהלה ואבא מתרגז ועוצר.
מסתכל וסילי מחצרו ונהנה ממהומת יהודיו,
ומגרד בערף הוא נגש וצעדיו מדודים ונרפים.
"הו, יהוד לא מצלב!" יברך את אבא מעמק בני מעיו,
אט יוציא מקרון מלא חפן קני קשים ושוזרם לחבל.
"ואתה, בן-בקר, מה דעתך?" ידבר לעגל ועוקדו;
בינתים הוא מוצא קלקלה ברתמה ומתקן גם אותה –
"ועכשיו, הב, איצקא, לקטר – וחלף לעירה בשלום!"

י[עריכה]

נחשלים אנחנו בדרך בין סבכים קדורנים וחשופים.
הסוסה מושכת מתנומה ולשה הבצה השמנה.
האב יזרזנה בשוטו: "הו, עורי, הפגירה, וזוזי!"
והיא – אך מרעדת בעצלה את גלד הירך הרעוצה
ויש שתמלך בדעתה ועמדה באמצע השלולית...
בינתים יענן הבקר ונעכרו שמים ויער;
מירכתי אחו תתנער נשיבה של צנה נובלת
וחדרה מבעד לפרואות ולתכלית הנפש תגיע.
עוד רגע – וטפה נופלת וטפחה על חדו של חטם
ואחר – גם שניה ושלישית... וקרות הטפות ונובלות.
הרבי מצטמצם עוד יותר ומפקיר לגשם את נפשו;
האם מתעמקת בבורנס ורוגנה: "אין מזל לפרזי!"
הסוסה מושכת מתנומה ולשה הבצה הדשנה
ואבא יזרזה בעצלה: "הוי, עורי, הפגירה, וזוזי!"

יא[עריכה]

הימים – ימי תחלת ה"ספירה" ויבשת הבצות על דרכים.
הגלידו פני שביל החתחתים הנמשך בין אהלי ה"גויים"
ורשת משעולים השתרגה, הובילה מחצר לחצר,
המישור נסתחף בזהר ונכאי אהלים נהרו
ויגחכו כל אחד אל חיקו כגחך תינוקות בבקר
בצאתם משנתם החוצה ועינם בשמש נתקלה.
הלבנים – כבר צצו יבלותם הצהבות משחור מערמיהם
ויהיו כמו דבורים אפפום ובאמצע זמזומן קפאו...
אשתוללו צפרים מששון ותרנגלת התעתדה כבר לדגר
ובקרקור-כלות-נפש התחככה באשפות החצר מול שמש.
וחסידה צחצחה ויהירה מקנה על גרן צופיה
נטוית הצואר הארך בדממה של גאות וחסד,
וכאלו היא נהנית בלבבה: מה-נעים געגועך, הפתיה!

יב[עריכה]

בימים האלה יתנער הפלח מכבד עצלותו;
יעזב אצטבת-הרבץ ויפשט פרותו – עור-אילים.
בגניחה הוא נחשל החוצה, גלוי פרע וחשוף-הרגלים,
כתנתו על מכנסי פשתיו ותחובה באזור מקטרתו;
לבבו השעיר מגלה ועליו צלב קטן ידלדל.
פה יפגש את שכנו-עמיתו וברכו: "אדני בעזרך!"
אט יוציא מקטרתו מאזור ודשנה ומלאה מחורקה,
ישימה בזוית שפתותיו ויחצב בברזל את צרו;
יטפל עת רבה ויקלל את גציו העולים בתהו.
בינתים ידברו לקטעים ובעצלה על צחצחות-הרוח –
ונמנו וגמרו: "הגיע יום חריש וזריעת-קרקעות,
כי הנה כבר נראה הזרזיר בעמדו על רגלו האחת
וסוסת-וסילי התגוללה בבקר עת רבה פרקדנית".
והיה אם כלו לקטר – וירקו רקיקה הצדה,
יפרדו תוך גרידת-ערפים ושרכו השדה לפעלם.

יג[עריכה]

מתנהל הפלח שחוח מאחרי מחרשתו בשדה,
יגיע עד אפסי החלקה ושב על עקביו עד גרנו;
אז יטה את בקריו הנרפים וחזרו חלילה חלילה,
מעניות מתרבות והולכות ודשנים רגביהן התחוחים,
ונגלו תולעים מטמון ועורבים ישישו לקראתם.
מנגד על חלק שנזרע ישדד העמית בסוסה,
וכרוך על צדה סיח פזיז עם פעמון דק-צלילים על צואר,
לרגעים תעברנו הוללות ונהר וטס אל היער,
נבעתים העורבים מפניו ופורחים בצריחה – ושבים;
צוהלת הורתו מאחריו מצהלת-געגועים – וישוב
ופשפש ומצא שד אמו ונגרר וינק בגניחה.
הזקנה תט אליו את ראשה לשדלו בנחרת-נהימה,
אך קץ כבר השובב ביניקה וחזר להחריד העורבים...

יד[עריכה]

עיפה השמש הצעירה משוש ומהאיר יום תמים
ולאטה-לאטה היא צונחה וצוללה לזרועות-היער.
הצללים מאריכים והולכים ורבצו לארץ כנפילים.
האויר יסתנן ויעדן ודמדום את כפרי יעטף;
נדמה התרועה הפוחזה וצפור על בדה נמנמה.
הזמיר לבדו ישתפך ויחרז סלסוליו ונמוג;
מפשלת החסידה את ראשה ומלקחי חרטמה מנקשים;
לקולה טש בעלה קפוא-כנף ובפיהו פת-ערבית – צפרדע,
בזמזום פתאם בא ילק בן-איר ירקרק וכבד
ונתקל בפניו של עובר ופרקדן ימגר לרגליו.
מקצה קול פעמון-עץ עולה ושפעת עדרים, עדרים...
וגעיות מגעיות תעברנה כתקיעות השופר את כפרי.
מעדר יתפרץ שור נגח ויערך קרב-שנים עם אחיו,
ונאחזו קרנים אדירות ונשמו נחירי הבקרים,
עד יחיש הרועה את כלבו והנוה שלום אמת בין אחים...
ושערים יפתחו בחריקה וקילון על בארו יצריח:
פלחית שואבת מימיה להשקות בהמתה משקת
ולבל לחזירים את בלילם ולהזיד הנזיד ל"אנוש".
משדה יתנהל הפלח סרוח על קרונו אין-חמדה,
לא יאיץ בבקריו הנרפים והמה על דעתם יחשלו.
מאחת ארבות-הגגות מתמר העשן הכחלחל;
בשלוה ודממה יתנשא וינבא צחצחות למחר.
כבר נדם הזמיר בסבכו וחסידה – נטשטשה דמותה.
מתישבה צפרדע בדעתה וקעקעה מערבת הגמא;
ושנית ושלישית ורביעית... וברד של צלילי עפרת,
היא זמירת פולסיה בלילות, ישתפך בחלל כל הככר
בשקידה אין-פוסקה ומדודה – וישן את כפרי לבטח...

טו[עריכה]

בחלף חג הפסח מכפרי – ולקה הפדיון בבית.
ועמד אבינו ופשט בית-נפש-המוכין החמים,
ושלח מגפיו הכבדים אל כרעי המטה בפנה
ולבש מד-קיץ מטלא ונעלים נמוכות אז ינעל.
והתחזק ורתם הסוסה ושם קצת מרכלת בקרונו
וסבב בכפרים ורכל ושב בעוד יום או יומים
ועמו גוש-חמאה וביצים ועופות ועגל בן-בקר.
בימים האלה חפשיה אמנו ממקח וממכר,
וישבה בפתח הבית וצפתה על דרך המלך
תוך סריגת פזמקות ופהוק או עטוש מסים בשעול.
והיה בראותה יהודי משרך ורוכל לתמו –
וחשה מדקרה של קנאה והגתה קפוח-פרנסה...
ו"ערל" כי יעבר על ביתה ברעש ואבק העירה –
וקמה וקראה מאחריו: "עמד-נא, האנוש, מה תוביל?"
וחיקה, אחותי הבכירה, אז עושה במלאכת-האביב:
מרביצה תרנגלת בכברה ויצאה הגנה לעדרו;
מעזקה ומסקלה יום תמים ומתלמה את פני האדמה.
הגן כבר משבץ ערוגות ואחותי זורעת כל זרע:
קשואים ופולים ושמשמים וצנון וחזרת ובצלים.
ואנכי מזדרז ומסיע מאז הצהרים עד ערב.
ואתור לי פנה בסתר ואזרע שם תלם לבדי;
ובשובי הביתה לי ערבו חלבי ופתי פי-שבעה
ואעלה על משכבי יגע ותקוה נהירה ישנתני.

טז[עריכה]

באחד מאותם הבקרים – עוד טרם שוב רבי מעירו,
ו"בטל" אני עד ראש-חדש – ואצא לחצר כדרכי,
וירץ בן-חודקה לקראתי ובשורה חדשה בפיהו:
"קן-צפור מצאתי בסבכים: אפשך – בוא עמי – אראך!"
ויגע לבבי לשמועה ורטט-הגיל אחזני:
זה כמה אערג אל צפור, אך דרכה ממני נעלמה,
וארוץ כל און בי מאחריו במשעול, בין גלי ירקרק,
ונשמאיל בואכה החרשה ורוחי אך הולך וסוער.
"פה נצעד בשפי – לי ירמז בידו בן-חודקה החרוץ.
התראה בסבך את האזוב? – שם יושבה הזקנה – לאט לך!
ואכף מגבעתי עליה..." כה יזהיר בן-חודקה וישח,
יתגנב על קצות בהונותיו ובידו מגבעתו מאחריו,
עוד רגע וידכה לארץ... וירים בזהירות מגבעתו...
ופתאם קול שקשוק – וירעד הדרדר מתחת חטמנו.
ובשוב בי לבבי למנוחה וארא במוכי האזוב
חור רפוד מעשה מקלעת וביצים קטנונות מתאימות
מנחות עזובות לנפשן; ואמן במרומי האמיר
מזלזל על זלזל כרכרה ותצפצף תחנונים וחמס...

יז[עריכה]

ויהי אני פוקד כל שעה את קני המצנע, להקשיב:
הבצבץ כבר מקור מביצה, אם נשמע כבר הגה אפרוחים.
ותקצר בי רוחי מיחל והשקט ממני יסתר,
ואכל את פתי בחפזה ואישן את שנתי בנדודים,
ותהי גם תפלתי חטופה ואטעה בחשבון ה"ספירה".
ויגד לאבי ויערם וישאל ל"יסודו" של אתמול...
ואעמד לפניו כגלם ואדם ועיני מורדות
ואוחיל עד בוש ואתענה מזעם שתי גבות עבתות
עד נפטר נפטרתי בסטירה ותהיה לי הרוחה הגדולה.
ולמחר – וישב הרבי וישב החמש על כנו,
וירחק ממני בן-חודקה – וחלומות-שעשועי נפסקו...

יח[עריכה]

ויגדלו הימים בכפרי ואביב עם קיץ נפגשו,
פולסיה הקשישה התאוששה, כדרכה מימים ימימה,
ותשא עיניה השמימה ותרא שפרתם כי עמקה –
ותעד גאון-עלומיה ותשחק על סביבה ותמלך.
וישגשגו במתי היער, צבי-גאות פולסיה ונזרה,
ויפרא הגמא לרגליו, מסכסך צפצפותיו הנוצצות,
ומישור מדשן כל תנובה: כסמת ופשתים ושפון –
התגון למלא כל העין וירעף עסיסי ריחותיו,
אז פרה ימלא עטינה ועגלים בכר יחלמו,
הזגתה הקימה דור צעיר של מהגים, אפרוחים ענגים.
וערלות תצאנה לגנים מסרבלי ירקות לתחוח
הקרקע סביב שרשי כל קלח ולנכש הלענה הפראית
ולנעץ התרנים הדקים, משענות לשפם השעועית.
ותעבר הרנה בכפרי: "עת גזי-החציר החלה!"
ולמחרת הגיע מאחו צליל רם של צחצוח מגלים
באחוה; ואצא החוצה וארא טור "גויים" מרחוק
מניפים מגליהם כאחד, ו"שקצים", וכלב בתוכם,
מתהוללים בין גלי החציר – ויצא לבבי אליהם...
ובאותם צהרים – ויפשפש הרבי בין ספרים עבשים
ויוצא ה"מחזור" וינערו מקורי עכביש ואבק
ויזורר ויפצח עמדי בנגינה חוגגה וחדשה:
"ויהי רבי מאיר החזן ויחבר אקדמות תרגומית
לכסות משרפים-אראלים תהלת ישראל לקונם..."

יט[עריכה]

בכפרי-פולסיה הקדומה, השוקטים על בצות הגמא,
אין מספר לזבובי-הקיץ ומנוס ממשובת-רעבונם:
בשנה בשנה עם תמוז, בחלף טל-האביב מארץ
וחמה לובשת תקיפות ויוצאה בשחוקה-אש-תפת
להכות על קדקד היערים ולהעם עדנתם הנהירה;
בדם הצפרים מתרועה ל"צויץ" אפרוחיהן הראשון
וקול הקוקיאה הבודד יתלהלה מאפל החרשה;
בנהם הצפרדע גלמודה, כעורגה בדממה לרקק,
וחציר-הערבה הנעתם כבר יחיל לצלצול החרמש;
בהזהיב כבר גלי הקמה ובהזקין הירקות בגנים
וחולות הדרכים יקדחו וצרבו כף-רגל יחפה –
אז יעלו המזעזעים כארבה על אדם ובהמה גם יחד
לזמזם שיר תפל אל אזנם ולדגדג צלקותיהם הטריות.
וחדרו לאהל הכהה וצבאו חמרים-חמרים
בזהרים הרוטטים בחלון ובקרב שפופרת המנורה,
ועל מצחת-הקמין החמימה – ולצחנת כל זוית ישישו...
והיה כי תאכל נזידך – ונסחפו זבובים אל תוכו,
וחלבך אך תחל לשתותו – ושנים כבר צפים על פניו!
והלך זמיר-זבובים באויר ובקע מתחת צמיד-כלי
ונסר מחלל הבקבוקים ובערש עכביש יתגבר...
והיה כל ענין ימיך אך תסיסה אין-פוסקה של זבובים
וטמטם בשממה לבבך ונפשך בעצלה תתמוגג...

כ[עריכה]

עם פזיזא הם זבובי-פולסיה וממהרים לזמזם על הכל;
כי ירעב או יצמא האחד – ועט אל הטפה וזמזם;
כי ישבע – וטוב עליו לבו וחכך את רגליו וזמזם;
כי יחמד משבע בת-זוג לו ופזז ונשקה וזמזם;
אם אחיו כבר כרוך אחריה ונגחו בגנבה בדפן
וטס לו ועלז וזמזם לשמיע נצחון בזבובים
עד יפל לחיקה של שממית – ויצאה נשמתו בזמזום...
וזמזום לזמזום יצטרף והיו לזמרה עמומה
מבקר לערב עמומה, כזמרת הטויה בכישור,
שאין בה לא עצב, לא-גילה, לא רחשי כלות-נפש או מרי
או פרכוס מאויים או תלונה – הוא פזמון הזבובים מעולם...

כא[עריכה]

בקיץ, בשעות צהרים, אין חיים בכפרי הנשכח:
כל חצר דוממת לעצמה על ביתה ורפתה וזבלה.
הפלח אז יישן על גחונו בקרון מתחת לסבכה
וסוסו על אבוס מנגד אז יעמד בהסח-הדעת
ולא יחוש ברטט ירכו ומנוסת הזבובים ושובם,
לפרקים – ונזכר לרגע בפקעת החציר שבפיהו
וטחנה פעמים ושלש – וקפא באמצע השתיקה.
ופרה אז תרבץ בכבדות ונתונה לשכחה ועצלה,
דם תגר-לא-תגר עת רבה עד הרהור אין-שחר יעברנה
וגנחה מחשכת הבטן – ועמדה מהעלות הגרה...
אז יצלל החזיר עד נחיריו במקוה השופכין שבחצר
והטיח חריק כלפי-שמש – ומדשן מי-צחנה יתמוגג;
העופות יסתופפו בגנה, במעבה קמשונים, וחולמים,
ושכוי סגור-עין למחצה ומורד כרבלת נהלאה
אז ישהה על רגלו האחת – ולבבו לא יהגה מאומה.
גם "ברד", הכלב המפרסם, מחתת כל רוכל בכפרי,
האורב כל ימיו על פשפש בחשיפת שנים ורתיחה –
אף הוא כמו צדתהו העצלה, ונחבא מאחרי גל-עצים
ישרבב כטחול את לשונו ולטשה מאפס כל ענין...
וקופא המישור הנרחב שטוף זהר קודח וכבד
וכחומה עמומה מתעבה מרחוק האיתן היער,
משפרר על עצמו משרב וחובק את צללי צהריו
וטמיר ונעלם בתוכו הגיג כל אפרוח ורחש.
ודומה אז כפרי המצנע לנפת ישימה גלמודה
שהשה אלה מועדים ואנוש לא הציג כף-רגלו...

כב[עריכה]

באחד, באחד בשבת, היא שבת-הגויים בכפרי,
ונועד אספסוף-פלחים בדרך לפני מרזחנו,
בסנדלי הקלפה השרוגים, תפארת כל גויי פולסיה,
ובמכברי הלבד הקצרים וכמתות רבועות לראשם.
אך יש זעיר-שם גם מתיפה – והביא את רגלו במגף,
ופי כתנת-פשתיו ולבבה רקומים בחוטי השני.
ורבצו בחורים על גחונות מעבר לחלון על דשא –
ועסקו בנבול-פה תפל וירוק לדשא לפניהם;
והתעוררו לפרקים בלצון בעבר על-פניהם יהודי,
או חיקה אחותי כי תצא לרגל מלאכתה החוצה,
או רבי כי ידחק באמצע את אחד ה"כלומר"ים של רש"י...
ו"שקצה" כי תעבר עדויה שהרונים וחרוזי אלמגים –
וזנק האחד לקראתה וחסם הדרך בעדה
ומשכה לתרועת הקהל אל בין הבחורים ההוללים;
והיתה לכדור ביניהם והוטלה על שמאל ועל ימין
עד תשכיל השמט מידם בחוכא וב"אשרי יולדתם"...
וזקני העדה אז ישבו על כרכב ביתנו ועל גדר;
יקטרו בישוב-הדעת וימללו על עסקי בית-כנסתם:
על חודקה שעלה לגדלה ונעשה למזמר על-דוכן,
על דבר הגלחית הבריאה המשקרה עינים ל"דיקון"
ובעלה הגלח שהזהיר האידנא על חטאת-השתיה
והוא אז הן סבוא כ"סוטה" ומסכסך לשונו, לסטרא!...
ועברו לתנובת השדה וזמרת העשב השתא;
ונזכר האחד לפתע ביריד הממשמש כבר לבוא,
וקפץ השני ונשבע: "בחיי, כי אמכר חזירי!"
והזדרז השלישי אז לשום את שויו ולעמד על אפיו,
והתערבו הקשישים בסברות והוכיחו טעותו על פניו,
עד נגמר הענין בחליפי סוס-דמיטרי בסוסת-וסילי...
וזאת בפלחים לפנים לקים כל קנין וקנין –
וספקו איש אחיו על כפו פעמים או שלש בסרוגין
ובאו אל מזרח היהודי ופתחו בשתיה לברכה
ו"משורה" רודפת "משורה" ופנים ולבבות יתלהבו
ואפפו איש אחיו ונשקו והתמוגגו באחוה ורעות;
זעיר שם – ונפלה גם תגרה בין שנים ידידים נלהבים,
אך מהר ועברה ובטלה בעשן ובמלל-הברכות.
ומשורה עוד אחת – לחיים וקטרת עוד פעם – לשלום
והנה כבר יושבים ה"נעימים" יגעים ושחוחים ולעים
וסוסים וחזירים יתבוללו בעולם של קסמים עכורים...

כג[עריכה]

חביבה השתיה-בצבור על פלח פולסיה מעולם.
היא ראשית כל חכמת בחוריו ומעוז לקשישיו הדלוחים;
בה יהגה כל ימיו על רבצו ובשרכו בדרך עם שוריו
מדממה זעופה תדובבו ובחליו היא רפאות לשרו.
כי תהיה לו קטטה עם עמית – ובאה השתיה לכריע.
כי תמות פרתו או אשתו – והפקיר את עצמו לשתיה;
כמתתו כי תאבד מראשו בשובו, והוא סבוא, מירידו,
או השכם כי ישכים לארוה ומצא כי נגנבו סוסיו –
והכה את אשתו ונחשל אל מרזח היהודי...
למענו, למענו הכינה היוצר הרחמן ויאמר:
"ארכות את שבתות-הקיץ ולערבי-החרף אין-קצה,
ורב השממון, פלחי, בערבות-פולסיה הזעומה!
ראה, זה ה'טפה' יצרתי להיותה למענך נחומים
בשבתך לבדד ביערים על אגמי הבצות האלה.
ויהודי לך אתן לנחלה, ליציר שעשועך הן שמתיו,
בהיות עם לבבך המטמטם להליץ לפעמים משממה...
בו שחק ישחקו שקציך ושסו כלביך העזים,
בעברו ל"סחר" מעמך ביציך, חמאתך ודגנך;
אחריהו יעפרו בעפר וקראו: 'יהוד-חלה-מאה!'
ואתה מפתח ביתך אז תשאף הנאה בדממה...
הוא יבנה בית-שתיה בכפרך ורתף חביות קודרות,
ומשורות ממשורות על סביבן וצנור לא יחדל משפע;
ובתו הבתולה לך תמזג ושמעה לצונך המפגל
ובחלה ואדמה מבשת וענתה לך אמן על כרחה...
ועתה לך רבץ על אצטבה ושלום לבטנך נצח!..."

כד[עריכה]

והיה אם דללה החבית והבית ימלא ערפל
וצחן מחורקה באושה, המהול בגהוק פי שכור,
יחנק לב אמי החולה והשם פני אבי הדואבים –
והתרונן האחד מיינות ושטופות שתי עיניו אדמימות
וסכסך את רגליו לשבכה ולעו שפתותיו לחיקה:
"משורה עוד אחת – לחיים!" ונשבעה: "אפס, רחימא!"
ונתכה זהמת ה"רציחה" בגידי פרצופו – וכחלו,
והכה באגרף הנקשה על גבי השלחן וזעזעו,
ואחז בערפו של אבי ופרפרו וקולו – קול-פרא:
"ורשיון המזיגה כלום יש-לך? ל'אורדניק' כלך אחרי, המצרע!"
וקמה בעתה בבית ותקף השעול את אמי,
ואבן ה"רבי" על עמדו והלבין ושניו תרקדנה...
ויללה חנקה הפעוטה ומשכה ביד הקטנונית
את מכבר השכור וצוחה: "את אבא אל תקח, את אבא!"
וחיקה מתרפסה לפניו ומנשקה יד שרוגה בגידים,
והוא – טרם שקעה עברתו... אז יש והתעבר וסילי
וקנא ליהודיו ה"ישרים" היושבים על אדמת נחלתו,
וחטף הבקבוק הכבד והמם את קדקד המחריד;
וקפץ השלישי להפריד וכרע הכסא בידו;
והנה גם רביעי וחמישי... ונחתו אגרופים כברד,
ונפצו בקבוקים וקדקד ונאחזו אצבעות בפרע,
ונחרו חטמים בחרון וגרונות צרודים ינהקו!
ונסחפו פרצופי-הלהבים ב"מרק" האדם השותת,
ונאבקו וכרעו ונפלו במבוסת נפתולים נואשים...
בינתים נשמט וננוס ונפץ חלונות ירדפנו,
נתחבא בגרן הסמוכה וצפופים וחרדים נדמה...
ולערב, בשך השערורה, ויצא אבינו והציץ
ורמז כי התרה היציאה... וראינו – פני בית מרחוק
כזקן שנקרו את עיניו ולצלם בלהות העמד...
ועיים ועריה בתוכו ומגור מרעיפות פרצותיו
ורוח ערבים מרפרף וצרצר מבכה החרבן...

כה[עריכה]

למחר עם חם צהרים – והרעיש צליל פעמון את כפרי.
ונחפזו פלחים החוצה ונצבו איש איש על-יד שערו
וסוככו ביד על עיניהם ופיהם מתמיהה יפערו
והביטו אל אחרי הרכב המגמא שביל אבק ברעש
ונעלם קל-מהר במרחק באחת החצרות – ונדם.
וידעו, כי בא ה"אורדניק" על עסקי תעלולם של אתמול
וירק כל אחד לעברו וגנח: "ביש-ענין, לסטרא!"
וככה יזעק הקהל בהיות דבר נחוץ מפקיד:
מחצר בית-הפרנס אז יחרד סגן אחד מבהל ודחוף,
פח-כתבתו המחלד על לבו ומטה-הפקדה בידו;
ומסר הסגן את המטה לאהל הראשון בכפרי,
ומסרו המקבל לשכנו, ושכנו – לשכנו עד גמירא;
ו"גוי" כי יבואו המטה וגרד את ערפו: אין-בררה!

כו[עריכה]

באהל הפרנס אור כהה וכפויה כגגית תקרתו,
על כתליו עצבים עמומים וזבובים יגעים על סביבם;
אל שלחן, שהעתק לתוך ונירות נירות על-גבו,
מזיעה פדחת השוטר וידו על ניר מתנהלת;
לחייו נפוחות ונוצצות וכאלו הוא משיב את חמו.
לפניו בעמידת-הכנעה יערך הפרנס ה"ענין"
והוא לא ישגיח בדובר ויעבת גבותיו ויכתב.
לפעמים יטיח שאלה ועיניו לא יעקר מנירו.
בינתים יכנסו פלחים, כל אחד כמתתו בכפו,
יחילו עד בוש שם בפתח ויחשו בדחילו ורחימו
ונראה, כי בדעתם לספר המעשה שהיה לאמתו...
אך הנה כבר גמר השוטר פתשגנו ויקם מכסאו
ויבלט את לבו ויעבה את קולו ויקרא מנירו:
"וסילי בן חודר – הישנו?" ואז אחד לענות: פה ישנו.
"ופסע נא, בדל-אזן, הלום!" יפקד השוטר הנמרץ,
ואך יחל פצות פיהו וסילי למצות דבר אמת וצדק
וחלף ברק-טפיחה את לחיו ונהמת-גערה: "להחשות!"
וסר הממרט הצדה ולבו מהסס ותוהה.
ויסף השוטר עוד לקרא – ונגש סטפן בן גברילא.
"ואתה, אבי-אבות-כלבה?" רתת יחקרנו השוטר
ותוך כדי חקר יהמו במנת-יד חזקה על פניו
וככה עם שלישי ורביעי... עד תם כל ה"חקירה-ודרישה".
אז יאסף השוטר נירותיו ויצא בהתראת האצבע
וחשיבות נמרצה על פניו, כי מלא חובתו באמונה
וחרד הפרנס אחריהו לסיעו עלות למרכבה
ולקבל גם הוא התראתו על תקון הדרך בתחומו
וחפר תעלות מצדדיו וסתם המהמורה בקוצים...
ועמדו ממרטי-הלחי חפויים ונזופים ותהו
עד המוג ימוגו הצלילים ונבחת הכלבים תשתתק
וידעו כי היתה הרוחה ושרכו איש איש למנוחתו
וגרדו בלכתם את ערפם כמצדיקים עליהם דין שוטר...

ורשה, תרע"ג