ביאור הלכה על אורח חיים תקמא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים תקמא |

סעיף ד[עריכה]

(*) שרי לתקנם קצת לצורך המועד:    הנה תיבת קצת לא נזכר בשום פוסק ואף בלבוש ועוד איזה אחרונים שהעתיקו דברי הרמ"א לא הזכירו דדוקא קצת וטעמם פשוט דכיון שהוא ע"י שינוי לא גרע זה ממי שעושה בגד מתחלה דמבואר בס"ה דכשהוא לצורך המועד מותר האומן לעשות ע"י שינוי ואפשר דכונת הרמ"א דכיון שרצונו לתקן הוא רק לצורך המועד לא יתקנם לגמרי רק שישתהא התיקון עד לאחר המועד ועדיין צ"ע:

סעיף ה[עריכה]

(*) ואם היה אומן וכו' מעשה הדיוט:    ועיין בש"ג שכתב בשם ריא"ז שהביא מירושלמי דה"ה לענין מנעלים. ונ"ל דלענין הדיוט תופר כדרכו לא התירו במנעלים (והטעם אפשר דשם בהדיוט שיצטרך לתפור אחת אחת ולא כמלא מחט כאומן זהו גופא הוא שינוי משא"כ במנעלים אף האומן צריך לתפור אחת אחת ממילא אין כאן שינוי) דאל"ה יאמר בפסחים נ"ד הרצענין מותרין לעשות מנעלין בי"ד שכן הדיוט תופר כדרכו וכמו שאמר שם גבי חייטין:

(*) אלא בעינן וכו':    עיין מ"ב מש"כ דכשעושה בשביל אחרים אף לצורך המועד אסור והנה ראיתי בשע"ת שהביא בשם הנו"ב מ"ת סי' ק"ד דמתיר אפילו בשכר לתפור לאומן ע"י שינוי והוא לפלא דהוא נגד פסק השו"ע בסימן תקמ"ב וחשבתי בנפשי אולי נקט לדינא כדעת הכל בו שהובא בב"י בסימן זה שהוא מתיר לצורך המועד אף בשכר [והריא"ז המובא בש"ג סבר ג"כ הכי] אף שהב"י כתב עליו שהוא טעות ונקט להלכה בסימן תקמ"ב כדעת הרבה ראשונים האוסרין בזה אכן אח"כ עיינתי בתשובתו ומצדד דדעת השו"ע הוא ג"כ הכי בזה כהריא"ז והא דאוסר בסימן תקמ"ב היינו במלאכה שאינה לצורך המועד והא דקרי ליה מלאכות המותרות היינו דבר שאינה מלאכה ממש אבל דבר שהוא מלאכה ממש וההיתר שלה הוא מחמת שהוא לצורך המועד בזה מותר לעשות אף לאחרים בשכר ומחמת זה מתיר לפועל אומן לתפור בשכר כשיני הכלב ופלא גדול הוא דהרי דברי הטור ושו"ע נובע מדברי הרא"ש שהובא בב"י ושם נזכר בהדיא במעשה דרב חמא דע"כ האי שמשין מלאכה המותרת במועד היו עושין כגון תיקון אצטבאות וכו' וידוע דתיקון אצטבאות ע"כ לצורך המועד התירו דאל"ה אף מעשה הדיוט אסור וכמבואר בטור ומרדכי וש"פ ואפ"ה כתב הרא"ש דבשכר אסור וגם בסוף סימן זה כתב בב"י בהדיא דבשכר אסור אף לצורך המועד והאמת הוא כמו שכתבו כל האחרונים [הח"מ והפמ"ג והמאמר מרדכי והנהר שלום] דמה שכתוב בשו"ע בריש סימן תקמ"ב אפילו מלאכות המותרות וכו' כולל בין מה שהדיוט תופר כדרכו ובין מה שאומן עושה מעשה הדיוט דהיינו כשיני הכלב וכל כה"ג מה שמבואר לעיל בסימן תק"מ שהתירו לעשות מעשה הדיוט לצורך המועד בכולם אסור לעשות בשביל אחרים בשכר. אכן בעיקר הענין ידוע מה שנהר שלום והא"ר צידדו דהכל בו לאו יחידאה הוא בזה דהריא"ז המובא בש"ג סבר ג"כ הכי וכן הנ"י שפירש פירוש אחר בדברי רב חמא וממילא אין מקור לדינו של הרא"ש וגם השכ"ג סבר שדעת הרי"ף ג"כ כהכל בו אבל בברכי יוסף דחה דבריו דמה שכתב מהנ"י אין ראיה דפליג על עיקר דינו דהרא"ש שהביא אסמכתא לדבריו ממקום אחר ממה דכותב תפילין ומזוזות לאחרים בטובה ולא בשכר ומשמע אף דאותו שכותב המזוזה בשבילו הוא לצורך המועד לקבוע בבית שרוצה לדור בו ואפ"ה בשכר אסור (ומה שדחה הא"ר דשם הכתיבה הוא מעשה אומן אינו דיחוי דהתם מה שמותר לעצמו מעשה אומן אסרו לאחרים בשכר וה"נ בענינינו מה שמותר לעצמו במעשה הדיוט אסור לאחרים בשכר) ותדע עוד דהרי"ו שהעתיק דינו דהנ"י שהוציא שם לפי פירושו ואפ"ה העתיק דינו של הרא"ש וכן הנ"י בעצמו בפ"ג בסוגי' דלאחרים בטובה ס"ל דשכירות חשיב מלאכה ומה דהביא הא"ר משכ"ג שדעת הרי"ף ג"כ הכי כבר מוכח מהשכ"ג לבסוף בעצמו שאין ראיה ברורה מדברי הרי"ף אלא שהוא מצדד כן וע"כ מסיק בברכי יוסף וכן במאמר מרדכי שאין לזוז מפסק השו"ע בסימן תקמ"ב שהוא דעת כמה ראשונים היינו הרא"ש והמרדכי והטור ורי"ו וכן מצאתי ג"כ באשכול ובחידושי ריטב"א בשם רבינו ידידיה אכן מצאתי שם דבר חידוש שחילק הריטב"א מדעתו בזה לדינא דה"מ בשאפשר לבעה"ב לעשות אותה מלאכה ע"י אחרים (היינו עכו"ם אפילו בשכר או לישראל בחנם) אבל אם אי אפשר לו להשיג אנשים אחרים אלא אלו והם רוצים דוקא בשכר מותר הן לדבר האבד או צורך המועד ולא מצאתי זה בפוסק אחר וגם לדידיה לצורך המועד שהתיר הוא דוקא ע"י שינוי דלא עדיף הפועל מעצמו כמו שכתב הנו"ב הנ"ל:

(*) שינוי הניכר:    עיין בח"א שכתב דאם אינו מוצא אומן שיעשה באופן זה והוא צריך לצורך המועד מותר ליתן שכר לפועל שאין לו כ"א לחם לכו"ע כדי שיהיה לו צרכי יו"ט בריוח והנה באמת הוא אזיל לשיטתיה שמצדד שם בנ"א כהא"ר דאין לו מה יאכל היינו שאין לו צרכי יו"ט בריוח ולהכי פה דהבע"ב צריך להבגד למועד סומך על הא"ר ומ"מ אין ברור לדינא דלהמ"א שם בודאי אין להקל כ"א ע"י מי שאין לו מה יאכל ממש: