ביאור הלכה על אורח חיים תקיח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים תקיח |

סעיף א[עריכה]


(*) מתוך שהותרה הוצאה:    עיין בב"י שהאריך להביא דברי הפוסקים החולקים בזה וקוטב הדברים בתוספת ביאור הוא דלדעת התוס' והרא"ש הוצאה שלא לצורך כלל כהוצאת אבנים וכדומה מה"ת אסור ולא התירו אלא בדאיכא צורך קצת. אכן לדעת רש"י הותרה הוצאה במתוך וכו' אפילו שלא לצורך כלל והוצאת אבנים רק מדרבנן אסור וכן הוא דעת הרי"ף לפי מה שמצדד הר"ן בסוף דבריו וכן כתב הרה"מ בדעת הרי"ף וכן נראה דעת הרמב"ם וכן הוא דעת ר' ישעיה הראשון מובא בשב"ל ובדברי ריא"ז וכן דעת ריא"ז בעצמו ומצדד עוד הר"ן דלרש"י וכן להרי"ף אפילו איסור דרבנן ליכא בהוצאה שלא לצורך שאינו מוציאו לצורך מחר ולא אסרו חכמים אלא אבנים וכדומה שבלא"ה מוקצה הם וכן הוא דעת הרה"מ בשיטת הרמב"ם [עיי"ש שכתב דהרמב"ם שסתם ולא פירש דאבנים אסור משום דסמך אהא שכבר כתב דכל שאסור בשבת וכו' עיי"ש ומוכח מזה דדוקא אבנים ועפר וכה"ג אסור דבכלים וכה"ג אפילו בשבת מותר לאיזה צורך שהוא עיין סימן ש"ח ס"ד] וכ"כ במאמר מרדכי בדעת הרה"מ עיי"ש ועיין בב"י שמדברי שארי פוסקים לא משמע כן אלא דלכל הסברות מדרבנן עכ"פ אסור כל שאין בו צורך כלל וכן מוכח גם שיטת רש"י לפי מה שהביא התוס' בסוגין בד"ה ה"ג רש"י עיי"ש וכן משמע גם ברש"י ע"ב בד"ה הבערה (ודוחק לחלק בין הוצאה להבערה) וכן מבואר בריא"ז בעל שיטה זו שעכ"פ מדרבנן אסור אא"כ לצורך היום ואפילו לזקנו שם שמיקל מ"מ גם הוא מצריך עכ"פ איזה צורך כגון צורך הכלי שלא תגנב וכדומה עי"ש ועיין בפנ"י בסוגיא שהאריך להוכיח דלכו"ע שלא לצורך כלל אסור. והנה המחבר סתם כשיטת רש"י משום דהרי"ף והרמב"ם עומדים בשיטתיה. ומסתימת לשונו שכתב וכלים ולא חילק בין לצורך לשלא לצורך ולא הוציא מכלל רק אבנים משמע דסתם להיתרא אפילו לכתחלה בשלא לצורך וכמו שמצדד הר"ן לבעלי שיטה זו ולפ"ז צ"ל דהרמ"א שמגיה לצורך הוא דעת עצמו וכן מצינו כמה פעמים שהרמ"א מכניס דבריו בדברי המחבר ואינו מביא בשם י"א וכן נוטה דעת הגר"א בפי' דברי המחבר אלא דקשה לפ"ז מה שמביא המחבר בס"ב דאסור להוציא לצורך נכרי וזהו דוקא להנהו דס"ל דעכ"פ מדרבנן אסור דלמאן דשרי אפילו לכתחלה בשלא לצורך ה"ה דלצורך נכרי שרי וכמו שכתב בב"י בעצמו לעיל סימן תקי"ב בשם הרה"מ אם לא דנימא דהמחבר בעצמו סובר דלנכרי גרע טפי וכמו שהבאנו לעיל בסימן תקי"ב בבה"ל [דבאמת דעת הרה"מ מוקשה דמה לי מוציא לצורך עכו"ם או מבשל ושארי מלאכות דהא הוא בעצמו כתב דל"ד בהוצאה אמרינן מתוך אלא ה"ה בשארי מלאכות וא"כ אם דין זה ליתא לדעת הרמב"ם א"כ ה"ה בישול ג"כ והרי הרמב"ם העתיק לדינא דאין מבשלים וכו' ואי לאו שמא מיקלעי אורחים הוי מחייב מלקות וע"כ דלנכרי גרע טפי וגזה"כ הוא וכמו שכתב בק"נ ובפ"י עיי"ש] ודוחק הוא שהרי לא הביא בב"י שום חולק אסברת הרה"מ וע"כ נראה יותר דגם להמחבר אסור עכ"פ מדרבנן אפילו בכלים היכא שהוא שלא לצורך כלל וכן משמע מד"מ הארוך דמסקנת הב"י להחמיר ובזה אתי שפיר טפי שהגיה בשו"ע ולא כתב בלשון י"א ומה שלא הוציא המחבר מכללא רק אבנים משום דאבנים מסתמא הם שלא לצורך כלל וסתם כלים יש בהם איזה צורך וכמו שכתב העו"ש. וכ"ז הוא לפי שיטת המחבר שהכריע כדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם אכן באמת פסק זה צ"ע שכמעט כל הפוסקים חולקים ע"ז ולדידהו הוצאת אבנים וכדומה דבר שאין בו צורך כלל מה"ת אסור וחייב מלקות ע"ז וכדעת תוס' ורא"ש הלא המה הר"ח ור"ת וריב"א [הובא באו"ז ומשמע שגם דעתו כן וגם הרשב"א הביא כן בשם ר"ח וכן הוא בר"ח שלפנינו] וכן דעת העיטור והסמ"ג והרז"ה ור"ש [הובא באס"ז] והרמב"ן בספר תורת האדם ורא"ה בחידושיו ורשב"א וריטב"א ומאירי ומהר"ם חלאווא [עי"ש בחי' ריטב"א ומהר"ם בפסחים פ"ק] וביותר שהרא"ש מפרש גם דברי הרי"ף כשיטתיה עיי"ש ושלא כפי' הר"ן וגם הפר"ח מגמגם בדעת הרמב"ם ומפרש בו כדעת שארי פוסקים עיין בסימן תצ"ה [ועיין בנהר שלום ובחמד משה שם ובפנ"י ובק"נ שדחקו מאד לתרץ הסוגיות לשיטה זו] ואפשר שכן גם דעת רמ"א וכן נראה קצת שפי' הגר"א כן בדבריו וא"כ לא נשאר לנו מי שדעתו להקל רק רש"י ור' ישעיה וריא"ז נגד כל הני פוסקים ובודאי יש להחמיר ולנקוט כדעת החמירים וכן פסק ביש"ש:


(*) קטן:    עיין מ"ב. וכ"ש להוציא קטן בן ח' ימים כדי למולו דבודאי מותר לכתחלה דהוא צורך מצוה השייך לאותו יום כמבואר בתוס' ולאחר ח' ימים דהוא מילה שלא בזמנה אסור להוציאו דהא אסור למולו ביו"ט והרא"ה בחידושיו כתב דבזה חייב מלקות על הוצאתו כאבנים דליכא צורך אוכל נפש ולא צורך מצוה [ודבר פלא ראיתי באור זרוע שכתב דאף אחר ח' ימים מותר להוציאו ביו"ט למולו דהוא צורך מצוה והלא משנה מפורשת בשבת קל"ז דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט ומה שהביא ראיה מירושלמי דקאמר דאף גדול מותר להוציאו אין הכונה לאחר ח' כדי למולו אלא כדי להביאו לאיזה מקום וכדכתבינן לקמן בשם המאירי ואולי דכונת האו"ז להוציאו כדי למולו למחר בבוקר ובאופן דלמחר לא יהיה באפשרי לעשות זאת אבל ג"ז קשה דמי עדיפא מכשירי מצוה ממצות מילה גופא דילפינן שם מקרא דאינה דוחה יו"ט וכדאיתא בשבת קל"ג וצע"ג]:


(*) וס"ת:    וה"ה מחזורים ושארי ספרים ללמוד בהם ביום זה (א"ר בשם הפוסקים) ולצורך שאר דבר מצוה שאינו לצורך אותו היום משמע מכמה פוסקים שיש להחמיר בזה [המרדכי בפ"ק דביצה לענין שריפת קדשים אף דהוא מצוה ומהר"ם חלאווה בפ"ק דפסחים וכן הריטב"א שם בחידושיו דלא הותר משום מתוך אלא מצוה השייכא ליום זה אבל דבר שהיה יכול לעשות מקודם אף דהוא מצוה הוי כמילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט עיי"ש וכן מוכח מרשב"א שבת כ"ד לענין שריפת קדשים עיי"ש וכ"כ מגן אברהם לעיל סימן תמ"ו סק"ג בשם הכ"מ עיי"ש] וכ"פ הב"ח וא"ר ובמאירי מצדד דבאופן זה ליכא לאו רק איסורא וכן משמע במאור [ומה שהתרנו להוציא ספרים כדי ללמוד משום דת"ת מיקרי דבר השייך לאותו יום] ודע דכל הני פוסקים שהבאנו להחמיר בזה הם אותן שסוברין דלא הותר משום מתוך כ"א כשיש לו צורך קצת וזה לא מיקרי לדידהו צורך אבל לשיטת רש"י וסייעתיה אפשר דלא שייך זה:


(*) הצריכים לו:    ומוכח מתוס' כתובות ד' ז' דאפילו היה רק לצורך מצוה דרבנן נמי מותר עיי"ש היטב:


(*) קצת:    הנה במשנה איתא דב"ה מתירין קטן להוציא ואיתא בירושלמי דלב"ה אפילו גדול שרי להוציאו ומה דתנינן קטן להודיעך כחו דבית שמאי דאפילו קטן אסרי ור"ל דאפילו קטן בן שמונה דיש מצוה כדי למולו ג"כ אסור לב"ש כיון דלאו צורך אוכל נפש הוא אבל לב"ה ה"ה לגדול אם אינו יכול להלך וצריכין להביאו לאיזה מקום והא דאמרינן במכילתין דדוקא גדול שרבים צריכין לו פי' לדרוש ברבים משום דצורך הבאת גדול לא שכיחא אלא בכי הא [מאירי בחידושיו] ועיין לעיל מש"כ בשם או"ז בזה:


(*) ואם הניח עירוב מותר לטלטל וכו':    אתי לאפוקי בזה מדעת הריטב"א שהובא בשיטה מקובצת דס"ל דע"ח לא מהני רק לשבת אבל ליו"ט דברים שיש בהן צורך הלא מותר אף בלי עירוב ולא תקנו כלל לדברים שאין צורך בהם ואפילו עירב לא מהני:

סעיף ג[עריכה]


(*) לקח עץ שאינו מיוחד וכו':    אבל אם הוא מיוחד לצלי בין אם הוא של עץ או של מתכות תורת כלי עליו ומותר לטלטלו בכל ענין שירצה [ב"י וכ"כ הרש"ל ע"ש] ומפמ"ג משמע דרק לצורך גופו ומקומו מותר ככל הכלים [היינו שמלאכתו לאיסור] ועיין בחידושי הרשב"א ובחי' רא"ה שמפרשים הסוגיא בשפוד של מתכות עיי"ש מה שהאריכו בזה ואנו פירשנו לפי פירוש הטור וכמו שהעתיקו המחבר וצ"ע:


(*) אלא שומטו:    עיין מ"ב ומה שחלקנו בין נ"ד לההיא דקוץ והוא כדי ליישב קושית הט"ז [ותירוצו הוא דוחק גדול] ומעין זה כתב בחמד משה וכן מוכח מהמאירי אלא דקשה עוד מההיא דסימן ש"ח הנ"ל בס"ו בהג"ה ומקורו מכלבו דשברי כלים במקום שיכולין להזיק כגון זכוכית שנשברה על השולחן או בבית במקום שהולכין מותר לטלטל השברים ולא הצריך שם טלטול מן הצד ואפשר דזכוכית ברי טפי הזיקא ולא החמירו לעשות שינוי (ויש לכוין זה בדברי המאירי שהבאתי בשעה"צ) ויותר נכון לומר דאם נחמיר בכאן כהפוסקים דאף לרבינא צריך לשמוט דוקא ה"ה גם שם כן ואפשר דכלבו כתב שם עיקר הדין ואגב שיטפיה לא נחית שם לבאר הפרטים. וכן מצאתי שם בעולת שבת שכתב ומיהו אם יכול ליטול הזכוכית ע"י טלטול מן הצד לא יטלטל להדיא עי"ש וצ"ע:


(*) אפילו אין עליו בשר כלל:    עיין מ"ב ס"ק כ"ב ומבואר בעבודת הקודש להרשב"א דביש עליו בשר אפילו בפחות מכזית מותר לשמטו אפילו במקום דליכא למיחש להיזק ומקורו מההיא דרב מלכיא דאמר שומטו ועלה קאמר ר"ח בר אשי והוא שיש עליו בשר וע"כ דלאו מטעם היזק הוא דזהו מימרא דרבינא אחר זה שאמר אפילו אין עליו וכו' מידי דהוי אקוץ ומשמע דאמוראי קמאי לאו מטעם קוץ קשרו אלא דכיון דיש עליו מעט בשר אף שאינו שיעור חשוב אין לאוסרו וגורס בש"ס והוא שיש עליו בשר וכן הוא הגירסא בעיטור ובא"ז ובשב"ל ובחידושי הרא"ה ולפ"ז מוסיף הרשב"א עוד שם דבהיה עליו כזית בשר א"צ אפילו לעשות שינוי ומטלטל להדיא ואפילו שלא במקום הזיקא וכמו דאמרינן לענין עור במתני' בפ"ק דביצה דאם יש עליו כזית בשר מטלטל את העור אגבה וכ"כ הר"ן וכן משמע דעת הרא"ה עיין בחידושיו. ודע דלגירסתנו בש"ס והיא ג"כ גירסת הרי"ף והרא"ש דין בתרא של הרשב"א אין לו מקום. ומצאתי בא"ר שהעיר לההיא דהרשב"א ונשאר בצ"ע באשר לא ראה כל הני פוסקים שהבאנו ועיין בחי' הרשב"א:

סעיף ו[עריכה]


(*) אם היתה מסוכנת:    והנה השו"ע פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כפי גירסתם בש"ס וכמבואר בב"י והנה הב"ח כתב דנכון להחמיר אף במסוכנת כגירסת רש"י והרז"ה דגם במסוכנת פליגי ר"י ור"ש ולר"י אסור אף בזה. והנה אף שמצאתי גם להרא"ה בחידושיו והמאירי דסברי ג"כ כגירסת רש"י מ"מ נלענ"ד דאין להחמיר בזה אחרי דבלא"ה כמה פוסקים ס"ל דמוקצה שרי ביו"ט כר"ש וכדלעיל בסימן תצ"ה ס"ד בהג"ה וכ"ש בזה דלדעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כו"ע מודו בזה דשרי וכן סתמו האחרונים:


(*) אע"פ שהיתה חולה ה"ז מוקצה:    משמע מלשון זה דלמאן דלית ליה מוקצה שרי בחולה והגר"ז כתב דמוקצה זה חמיר טפי דהו"ל מוקצה דנולד דמעיקרא כשהיתה חיה לא היתה עומדת לכלבים ועכשיו עומדת לכלבים ועל כן למאי דכתב רמ"א בסימן תצ"ה דבנולד נהגינן לאסור גם בזה אסור ואין להקל רק במסוכנת ועיין לעיל בסוף סימן תצ"ז במ"ב סקנ"א ובשער הציון שם ובסימן תצ"ט במ"ב סקט"ו ובשה"צ שם:

סעיף ח[עריכה]


(*) נוטלים עצים הסמוכים:    עיין מ"ב דמסוכה עצמה אסור ואפילו נפלה ביו"ט ג"כ אסור משום מוקצה ואם מהני תנאי לסוכה שנפלה לא נתבאר בדברי המחבר והרמ"א ועיין במגן אברהם שנדחק בזה ובמטה יהודה השיג עליו וכתב דסמכו עצמם על הא דכתבו לעיל בסימן רע"ט ס"ד וה"ה כאן דתרוייהו מוקצה מחמת איסור הם וא"כ להמחבר שפסק שם דמהני תנאי ה"ה הכא אמנם יש עוד דעות בין הראשונים י"א דוקא ברעועה שעכ"פ לנפילה ולהיסק קיימי אלא שיו"ט מעכבתו ובכי הא מהני תנאי אמנם בבריאה לא מהני תנאי לר"י במוקצה מחמת איסור וזו היא דעת התוספות בפרק כירה בדף מ"ד ע"א ד"ה שבנר ובדף מ"ה ד"ה ואם וכ"כ הרשב"א (בחידושיו ובעבודת הקודש) והרא"ה והמאירי וכן הוא ג"כ דעת המאור דבבריאה לא מהני תנאי ודעת הרמב"ן והר"ן דמהני תנאי אפילו בבריאה כמו שכתב הב"י וכן הוא גם כן דעת העיטור ומסתברא להלכה דלא מהני תנאי בבריאה דרבים נינהו. ובפרט דיש דעות דס"ל דאפילו ברעועה לא מהני תנאי [תוס' בביצה דף ל' ע"ב ד"ה אמר וגם הרמב"ם לדעת הב"י] ואף דמדברי הב"י משמע דס"ל להלכה דמהני תנאי אפילו בבריאה הוא מפני שלא ראה כל הראשונים הנ"ל. ובקו"א להגר"ז חידש דסוכה רעועה שנפלה הו"ל נולד דמעיקרא סוכה והשתא עצים ובנולד לא שייך תנאי דמ"מ הו"ל נולד וא"כ למאן דאסר נולד ביו"ט לא מהני תנאי אף בבריאה עי"ש שהאריך בזה. ולדעת רמ"א בסימן רע"ט דכתב דמנהגנו כהפוסקים דלא מהני תנאי בנר אין נ"מ בכל זה שכתבנו למעשה רק לענין עצם הדין:


(*) וה"ה אם וכו':    עיין בב"י שכתב דמדהשמיט הרמב"ם דין זה דהוא נובע מתירוצא דרב מנשה ש"מ דס"ל דפליג אדשמואל ופסק כשמואל וסיים אבל הרי"ף והרא"ש שהעתיקו זה ש"מ דס"ל דלא פליגי אהדדי ומשמע דדעתו לפסוק כן להלכה כדרכו בכל מקום לפסוק כתרוייהו לגבי חד. וראיתי בביאור הגר"א שכתב דמדהשמיט השו"ע זה משמע דס"ל להלכה דלא כרב מנשה אבל בב"י לא משמע כן (ואפשר דס"ל דזה הוי רבותא טפי וכיון שהעתיק דזה מותר כ"ש בזה) ואיך שהוא לדינא בודאי יש לפסוק כהרמ"א שכן הוא ג"כ דעת הרשב"א בעבודת הקודש והמאירי עי"ש:


(*) זרק חבילות:    עיין מ"ב דבזה אם לא היו חבילות מתבטלי אגב סכך והוא מבואר בהדיא בסוגין ומבואר בחידושי הרשב"א דאם חשב להדיא שלא לשם סכך רק להצניעם לא מתבטלי ושרי ליקח מהם והוא מפרש כן כוונת הירושלמי במ"ש והוא שנתכוין לעבות עיי"ש ולדידיה הירושלמי אסכך קאי אכן לא כן פירש האו"ז אלא דאדסמוך לדפנות קאי עיי"ש שהוכיח דלא קאי אסכך ולכאורה פליג האו"ז אהא דרשב"א ובסכך שלא בחבילות ע"כ מתבטלי ומתערב עם שאר סכך אפילו הניחן להצניע ואפשר דלא פליגי ולכו"ע אם מתכוין להדיא להעבות אפי' בסמוך לדופן מתבטל אגב דופן ולהיפך גם בסכך אם מתכוין להדיא שלא להעבות אפילו בשאינו אגוד ג"כ לא מתבטלי וחילוקא דש"ס אינו אלא בסתמא או לאדם אחר שא"י איך היה כוונת המערב ובזה בקנים הסמוכים לדפנות מדלא ארגן עם הדופן מסתמא לא ביטלם לכותל ובקנים שע"ג הסכך מדגם הסכך אינו ארוג ועבות מתבטלי מסתמא ועיין מאירי שכתב דגם באיסורייתא שלא מתבטל אינו אלא במניח ליבשן וכדומה ולכאורה משמע מזה דאם לא היו איסורייתא היו מתבטלי אפילו במניח ליבשן והוא שלא כדעת הרשב"א ומ"מ אפשר דגם הוא מיירי בסתמא ובעבודת הקודש לא העתיק הדברים כלשונו בחידושיו אלא כתב דאף דאמרינן מן הסמוך נמי קסתר אהלא מ"מ היינו דוקא בשלא התנה אבל התנה מותר שכבר גילה בפיו שאינו מניחו לסיכוך ועיין בשו"ע הגר"ז שכתב לדבר פשוט דבלא איסורייתא אפילו הניח כדי להצניע מתבטלי ואסור ליקח ממנו משום סתירת אוהל וצ"ע לדינא:

סעיף ט[עריכה]


(*) בית שהוא מלא פירות וכו':    עיין מ"ב דאפילו היה הבית בריא כן מבואר במגן אברהם ובש"א דמדסתם המחבר בשו"ע ש"מ דס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם דבכל גווני שרי וכסברת הרמב"ן דלא שייך בזה מוקצה וכמו שהעתקנו במ"ב. ואף דהרא"ש והטור העתיקו לדינא כסברת רש"י דלא התירו כ"א בבית שאינו בנין גמור רק שהיו מלבנים סדורות בלא טיט דאין בסתירה זו כ"א איסור דרבנן וכמו שמפרש הגמרא אליבא דר"מ אבל בבנין גמור יש בו משום מוקצה מחמת איסור דאסור אף ביו"ט וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א [ורק שמתיר בבנין רעוע שמצפה לו שתפול ולא אסח דעתיה מהפירות] מ"מ נקט לדינא כדעת הרי"ף והרמב"ם וכסברת הרמב"ן משום שהעתיקו ג"כ הר"ן והמ"מ כתב שכן הוא עיקר וכן מצאתי בחידושי הרא"ה שהעתיק ג"כ סברת הרמב"ן לדינא. ומ"מ לכתחלה נלענ"ד שאין להקל שיש הרבה מהראשונים מחמירין בבית שהוא בנין גמור לבד רש"י ורשב"א והרא"ש הנ"ל נמצא כן גם ברז"ה [ומביאו המ"א] ובאור זרוע ובמאירי שכולם אחזו כשיטת רש"י וכן רבינו ירוחם כתב ששיטה זו היא העיקר ועיין בתוס' שהחמירו עוד ביותר מזה דאפילו באוירא דליבני אינו מותר כ"א לר"י וגם דעת הרמב"ן שהביאו להקל המעיין במלחמות יראה שהביא שם שני תירוצים ולתירוץ א' מיירי המשנה דוקא כשנפחת מעיו"ט עי"ש ע"כ נלענ"ד שאין להקל בזה וכן בדין הלפתות שהוציא המגן אברהם מסעיף זה כ"א בשעת הדחק: