ביאור הלכה על אורח חיים תקט
סעיף א
[עריכה](*) אותו: דע דשפוד שצולין בו בשר שהוא מכשירי אוכל נפש שנתקלקל ביו"ט [דאי מערב יום טוב היה לו לתקנו מבע"י ולכו"ע אסור] פליגי ביה ר' יהודה וחכמים אי מותר לתקנו וה"ה בכל מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותו מבע"י אי מותר לעשות ביו"ט וכמו שכתבתי במ"ב והנה המחבר העתיק בזה הסעיף לשון הרמב"ם [וכן בסעיף שאחריו] ודעתו כפי מה שביארו בב"י דהרמב"ם ס"ל כרבנן ולפ"ז אפילו נכפף הרבה ביום טוב או שנשבר ואינו יכול לצלות כלל בלי תיקון אפ"ה אסור לתקנו אבל דעת ההג"ה שהיא דעת הרא"ש והרשב"א והטור וסייעתו לפסוק כר' יהודה וע"כ כתב דוקא כשיו בלי תיקון אסור לתקנו משום דטרחא יתירא הוא אבל בנשבר ביו"ט שא"א להשתמש בו כך וה"ה בנכפף הרבה מותר לתקנו ביו"ט וא"כ יפלא לכאורה למה לא כתב הרב בלשון וי"א ואפשר משום שהמחבר סתם דבריו בשו"ע ולא ביאר בהדיא דעתו דבכל גווני אסור ודעת הרב היה בעצם הדין להקל כדעת הרא"ש וסייעתו לכן עשה דבריו בדרך פירוש. אח"כ מצאתי כל עיקרי דברי בספר עו"ש. ולדינא הסכימו כמה אחרונים [עיין בא"ר ובחידושי רע"א וש"א] דאין להקל לעשות מעשה אפילו לעצמו במה שכתב הרמ"א דיש לחוש לשיטת המאור והר"ן שהחמירו בנשבר השפוד או שנכפף הרבה עד שא"א לצלות בלי תיקון דס"ל דזהו תקון גמור אם יתקננו וכעושה כלי מחדש ביו"ט לצורך אוכל נפש דמיא דזהו אסור לכו"ע אפילו לר' יהודה. ועיין בביאור הגר"א שדעתו דלא כב"י אלא כדעת היש"ש דגם הרמב"ם ס"ל כר' יהודה דמכשירי או"נ שא"א לעשות מבע"י מותר לעשות ביו"ט דכן כתב בהדיא בפ"א הלכה חי"ת וע"כ לדידיה מה שאמרו שפוד שנרצף אסור לתקנו היינו כשנשבר או שנעקם הרבה ומשום דשויא מנא הוא וכמו שהעתיק הגר"א בסק"ה לדעת הרז"ה וכ"כ הא"ר:
(*) והוא הדין לכל המכשירין שא"א וכו': עיין בביאור הגר"א שלדעת הרמב"ם דוקא בסכין שנפגמה הוא דאין מורין כן שלא יבוא לחדד במשחזת שלה אבל בשארי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מבעוד יום הלכה ומורין כן ולכן לא הזכיר המחבר בסימן תצ"ה ס"א דאין מורין כן והוא ע"פ דעת הרמ"א: