ביאור הלכה על אורח חיים תמא
סעיף א
[עריכה](*) ומשכנו בידו: עיין מ"ב לענין אם הקנו בקנין כתבנו להקל בשם כמה אחרונים וכתבו שיש מי שמחמיר והוא בפמ"ג וחשש לדעת רמ"א חושן משפט סי' ר"ז סי"ד דמעכשיו לא מסלק אסמכתא בלי ב"ד חשוב אא"כ היה ת"י ומעכשיו וכמו שכתב הסמ"ע ס"ק י"ח עיי"ש ובאמת אינו מוכח שם כלל דבעינן ת"י רק דבעינן בתורת הלואה ושעשה לו טובה וכמו שמבואר בתוס' ד' ס"ו וברא"ש וכ"כ בפסקי תוס' וא"כ ה"ה הכא היה בתורת הלואה ושיעבד לו משכנו אף שמונח עדיין ברשותו אם לא שסובר דכאן גרע מחמת שמונח ברשות הלוה וצ"ע:
סעיף ב
[עריכה](*) אסור: עיין מ"ב במה שכתבנו דמחויב לבערו קודם הפסח והוא דעת כל האחרונים דלא כמג"א ועיין במקור חיים ובבגדי ישע וביד אפרים כתבו לקיים דברי מג"א. ותוכן דבריהם הוא כמעט אחד דאין צריך לבער ולהפסיד המשכון בידים ולהפסיד חובו ומוטב לו להמתין עד שיגיע הזמן שקבע לו העכו"ם ושמא ישלם לו חובו ויפדה משכונו ואם יראה אז שבעוד מעט יכלה הזמן והוא אינו פודה יכול אז למחול לו חובו ולומר הריני כאילו התקבלתי ודמי כמו שפרע העכו"ם ואיגלאי מילתא שהמשכון היה של עכו"ם ולא עבר בב"י אך אפשר דיש לחוש שמא ישכח לעשות תקנה זו קודם שהגיע הזמן ויבא לידי בל יראה אלא דבאמת יש לעשות תקנה זו בע"פ [דהיינו שימחול את החוב בפני ב"ד או בפני עדים שלא בפני העכו"ם דג"כ הוי מחילה וממילא אין המשכון שלו וא"כ אף כשיגיע הזמן ולא פדאו לא עבר על ב"י והמשכון ישאר ת"י כנ"ל בכוונת יד אפרים] ובאופן זה יהיה גם החמץ מותר לו לאחה"פ אלא דאפשר דהוי כהערמה וכההיא דסימן תמ"ח ס"ה עיי"ש:
(*) אבל אם לא אמר ליה: עיין מ"ש במ"ב דלפי דעת המחבר ה"ה בקודם הפסח בעינן מעכשיו ודייקנו זה מלשון המחבר שכתב אפילו וכמו שדייקו מג"א והגר"א בסעיף שקודם לזה ועוד מוכח כן לפי דעת הרה"ם אליבא דהרמב"ם דמתניתין בפ' כ"ש וכולי סוגיא איירי בקודם הפסח וא"כ כי מוקמינן מתניתין בדאמר ליה מעכשיו גם אסיפא דעכו"ם שלוה מישראל קאי. וגם שם דוקא בדאמר מעכשיו ואל"ה לא קני ישראל וכן מוכח עוד מההיא ברייתא שם דמייתי בש"ס בעכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר ואם אמר ליה הגעתיך עובר ומוקים ליה ברישא דלא אמר ליה מעכשיו ולהרמב"ם בודאי אלפני פסח קאי לפי דברי הרה"מ אלמא דגם בזה אי לא אמר ליה עכו"ם מעכשיו לא קני ישראל ומשום דהוי אסמכתא ולא ס"ל כסברת הראב"ד דאין אסמכתא לעכו"ם. וראיתי לאחד מן האחרונים שכתב בהיפוך מזה ומוכח שם בדבריו דס"ל דע"כ לא פליגי אידך פוסקים אסברת ראב"ד אלא ברישא שהשכין ישראל ביד עכו"ם ומטעם דאע"ג דבדיני עכו"ם אינו נוהג אסמכתא מ"מ א"א לחייב הישראל ולהחליט משכונו ביד נכרי כיון דבדינינו הוי אסמכתא וכדאמרינן בעלמא ישראל ועכו"ם שבאים לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור כך דינינו משא"כ בסיפא שהשכין העכו"ם ביד ישראל ובדיניהם נחלט כשהגיע הזמן ולא פדאו התם הסברא להיפך ובודאי בתר דיניהם אזלינן להעמיד המשכון ביד ישראל וכדאמרינן אם אי אתה יכול לזכות בדינינו וכו' וא"כ בזה לכו"ע אפילו לא אמר ליה מעכשיו אם הגיע הזמן קודם פסח נחלט ביד ישראל ועובר ולענ"ד נראה כמו שכתבנו דתלוי בפלוגתא הנ"ל וכמו שהוכחנו ממ"א והגר"א בדעת המחבר ומשום דיש לומר דהני דפליגי אראב"ד טעמייהו דאין סברא לחלק בזה בין עכו"ם לישראל דטעמא דאסמכתא לא קניא הוא משום דסמיך דעתו שלא יארע כן ולהכי לא גמר ומקני [וכמו שהקשה באמת הגרעק"א בסברא זו אדעת הראב"ד] ולפי זה אין נ"מ בין לוה ישראל על משכונו לבין לוה עכו"ם על משכונו ובתרווייהו לא אסקי אדעתייהו שלא יפדו ולא גמרו ומקני ומאי דהוכיח מהא דאמרינן אם אי אתה יכול וכו' זכהו ואמור לו לכך דינכם יש לומר דהאי סברא לא מהני לאוקמי ברשותיה אלא משעה שבאו לב"ד וב"ד מחליטים את המשכון ברשותיה דישראל ואה"נ אם באו לב"ד ואוקמי למשכונא בידיה לית מאן דפליג דהוא שלו ועובר עליו אכן בעניננו מיירי בסתמא שכלה הזמן איזו ימים קודם פסח ועד שהפסיקו לישא וליתן בזה ולגמור את הדבר בינם או בב"ד הגיעו ימי הפסח בודאי מעצמו אין נקנה המשכון אצלו מטעם הקנאתו דמעיקרא כיון דהוי אסמכתא והשתא בודאי לא ניחא ליה האי זכותא לזכות אותו לפי דיניהם ויאסר בהנאה ויפסיד חובו וכן מצאתי בפרמ"ג שכתב ג"כ בהדיא כדברינו דדין זה תלוי ג"כ בפלוגתא דראב"ד וש"פ: