ביאור הלכה על אורח חיים תי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים תי |

סעיף א[עריכה]


(*) ויקנה בו שביתה:    עיין במ"ב שכתבנו אמנם דעת הרבה פוסקים וכו' כיון דאנן סהדי וכו' כ"ז הוא לשון רש"י והפוסקים ומש"כ באותו מקום שרגיל לקנות וכו' כן כתב הרשב"א בחידושיו ועוד כתב הריטב"א וז"ל לא אמר ר' יוסי בר' יהודה אנן סהדי שרוצה לקנות שביתה וא"צ אמירה אלא לזה דוקא שיצא מעירו והיה מכיר אילן וגדר מסויים באמצע ראוי לקנות שביתה אבל במי שאינו מכיר באמצע שום מקום מסויים לקנות שביתה ולא היה דעתו מעולם על מקום מסויים לקנות שביתה האיך יקנה לו שביתה עכ"ל וכעין זה כתב ג"כ הרשב"א בחידושיו:.


(*) במה דברים אמורים בעני וכו':    עיין מש"כ במ"ב והח"א כתב דאף בעני אין להקל כשיושב בביתו לומר שביתתי במקום פלוני כ"א כשהחזיק בדרך ובעשיר אף בשהחזיק בדרך אין להקל כ"א כשבא בדרך ממש והוא לכאורה פלא דמנין לו כ"ז ולומר דפירש כן דברי השו"ע דהא בד"א אדלעיל קאי הוא דבר בדוי דהלא דברי השו"ע נובע מדברי הרמב"ם ודעת הרמב"ם דאפילו בביתו מותר העני לומר כידוע בפוסקים. ונראה דכתב זה בדרך הכרעה דלא רצה לפסוק כדעת הרמב"ם שיהא מותר לעני אפילו בביתו לומר שביתתי במקום פלוני אף דיש לפרש כן גם דעת הרי"ף שכתב בסתמא דבעני הקילו וכפשטיות לשון הש"ס ולא הזכיר כלל שצריך שיהא בדרך דוקא וגם ברז"ה מבואר כן להדיא ע"ש מ"מ רוב הפוסקים חולקין על זה והוא הר"ח [שהביא הריטב"א בשמו ובפירוש ר"ח שלפנינו לא נמצא ד"ז] ורש"י ורבינו יונתן [בפירושו במשנה] ואו"ז וכתב כן בשם רשב"ם וכן הוא דעת הרשב"א והריטב"א ורבינו ירוחם ולדבריהם כל שהוא בביתו לא חשיב עני לעולם כי לא מצוי עני שלא יהיה לו מזון שתי סעודות ולכן לא פלוג רבנן ורק בדרך. אמנם לענין החזיק בדרך שהחמיר הח"א שהצריך שיהא גם עני דוקא לכאורה הוא נגד כל הפוסקים דהרמב"ם גופא לא ס"ל כן וכנ"ל וכל הראשונים הנ"ל כולם סוברים דבהחזיק בדרך אף עשיר כעני חשוב ומשום דרוב העומדין בדרך אין פת מצוי להן וכמש"כ הר"ח וכן הוא משמעות הש"ס דקאמר איהו כיון דנפק לאורחא הו"ל עני אמנם מ"מ אין דברי הח"א דחויים מהלכה משום דעיקר החזיק בדרך לדעת הרבה פוסקים הוא דוקא כשיצא שלא ע"מ לערב וכמש"כ במ"ב והוכיחו כן מלשון הש"ס דקאמר מי שהיו לו שני בתים בשני תחומי שבת דמשמע דוקא כשהחזיק בדרך כדי להגיע לבית אחר שיש לו במקום אחר ואח"כ נמלך לחזור וללון לע"ע בבית דאז יש לחשבו כבא בדרך אבל ביצא ע"מ לערב לא חשוב כבא בדרך אלא הרי הוא כיושב בביתו שצריך לערב בפת דוקא מפני שפתו מצויה לו בביתו ולכן דעת הח"א דיש לחוש לדעת כל הני רבוותא ואין להקל בזה עכ"פ אלא הרי הוא כיושב בביתו שצריך לערב בפת ובצירוף דעת הרמב"ם והרז"ה הנ"ל דבעני מותר אפילו בביתו ונכון הוא [ובספר גאון יעקב כתב דאף להרמב"ם וכן לתוספות ורמב"ן עכ"פ צריך שיצא ע"מ להחשיך שם ואח"כ ללכת למקום השני ולא ביצא לקנות שביתה ולחזור וללון בביתו ולשון השו"ע נמי יש ליישב באופן זה] אכן בבא בדרך ממש בודאי קונה שביתה באמירתו אף שיש בידו פת וכמו שכתבנו לעיל בסוף סימן ת"ט:.

סעיף ב[עריכה]


(*) החזירו חבירו הרי זה החזיק וכו':    כאן לא הזכיר או שחזר מעצמו כבסעיף הקודם ואפשר דבדוקא נקט דבס"א שהחזיק ממש בדרך אף שחזר מעצמו קנה שביתה אבל כאן שלא ירד רק מן העליה אפשר דדוקא כשהחזירו חבירו ולא מעצמו ובריטב"א כתב בהחזיק בדרך דוקא בהחזירו חבירו ולא מעצמו דהתם אמרינן דנמלך הוא מ"מ אף להרמב"ם י"ל דרק בהחזיק ממש בדרך מקיל גם בחזר מעצמו אבל ביצא רק מפתח ביתו מודה להריטב"א וכפשטיות לשון העובדא דמייתי שם בגמרא מרב יהודא דמיירי שם בהחזירו חבירו ובח"א משמע דגם בזה מקילינן אף בחזר מעצמו וצ"ע לדינא:.


(*) כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כו':    הנה בסוף סימן הקודם ריש סי"א כתב ואמר שביתתי תחתיו בעקרו כו' וכן הוא לשון המשנה ולא כתב דגמר בלבו נמי מהני ולכאורה כ"ש הוא שם דמהני גמר בלבו אכן י"ל דשם גרע לענין זה דכאן שהחזיק בדרך ע"ש ע"מ לקנות שם שביתה [או ע"מ לילך לעיר אחרת לדעת ש"פ ואף דלבסוף חזר לע"ע ללון בעירו ג"כ אנן סהדי דכונתו לקנות שם שביתה וכנ"ל] יציאתו מוכחת על כונתו לקנות אבל התם דמיירי כשהולך בדרך מכבר אין כוונתו מוכחת מתוך מעשיו וע"כ צריך שיאמר בפיו דוקא ומצאתי אח"כ שכ"כ בתו"ש אכן באמת גם שם אין כאן מעשה המוכיח על הכוונה כדאמרינן בעירובין ל"ח בגמרא דלמא חמרא אירכס ליה עי"ש וכן מוכח מהרשב"א בחידושיו דף נ"ב ד"ה ורב יוסף אמר וכו' עי"ש וכן מורה פשטיות לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות עירובין הלכה ג' ע"ש דגם בבא בדרך מהני כונה ועיין בתוספות דף מ"ט ע"ב ד"ה ואמר שכתבו והא דנקט ואמר אטו כשאומר שביתתי במקום פלוני דמשמע לכאורה מזה דסברי דהתם בעי אמירה דוקא אפשר דפליגי אהרמב"ם או דמחשבה כדי לקנות ג"כ כאמירה דמיא ולאפוקי באומר שביתתי במקומי דשם א"צ אפילו הכונה כדי לקנות שביתה וכדלעיל בסימן ת':.


(*) אלא כיון שגמר בלבו וכו':    זהו לשון הרמב"ם וכ"כ הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו אות י"ג דעשיר העומד בעירו ומחשיך על התחום בעינן שיכוין לקנות שביתה ע"ש ואינו ואינו דומה לסימן ת' הנ"ל לענין ישן דשם הלא בא בדרך וקונה שביתה ממילא במקומו שהוא שובת לאפוקי בזה שהוא עומד בעירו ורוצה לחזור וללון בעירו אלא שהיה בעידן חשיכה על התחום בעינן שיכוין לקנות שם שביתה ופשוט:.