ביאור הלכה על אורח חיים שפא
סעיף א[עריכה]
(*) המבטל רשותו וכו' במזיד אוסר: עיין ביד אפרים שמבואר בו דאף אם הוציא בע"ש נמי כחוזר מביטולו דמי ויאסור עליהם כשיתקדש היום ואין הדבר מוכרח דאפשר לומר דאף שהביטול יכול להיות מבעוד יום מ"מ לענין חוזר מביטולו לא שייך אלא כשמוציא בשבת ולא כשמוציא בחול שהרי לא מוכחא מילתא שחוזר מביטולו דביטולו לא היה רק ליום השבת:.
(*) או שהכניסו וכו': בזה מודו כו"ע דשוה הכנסה להוצאה וכמ"ש האחרונים:.
(*) ולרש"י וכו': משמע מלשון זה דתופס לעיקר כדעה ראשונה ובאמת צ"ע דדעה ראשונה היא רק דעת הטור ודעת רש"י לאו יחידאה היא דכן כתב גם רבינו יהונתן והריטב"א וכן מוכח בתוספות ס"ח ע"ב ד"ה והוציאו וכמו שכתב בספר בית מאיר ומה שכתב הב"ח לדחות שיטת רש"י כבר דחו אחרונים דבריו ויש להחמיר. ודע דלרש"י הדבר פשוט דלא מקרי חזקה אלא בהכנסה והוצאה שהוא דבר האסור בלא בטול וכמו שמבואר בתוס' וריטב"א אבל לדעת הטור דמהני חזקה אף מבע"י אפשר דלדידיה מהני חזקה ע"י השתמשות בחצר גופא אף שלא הוציא והכניס וכמו בחזקות דעלמא ומ"מ אינו מוכרח ועיין:.
סעיף ב[עריכה]
(*) ושכח אחד מן הפנימית: וה"ה אם שכח אחד מבני החיצונה ג"כ בעינן שיבטל לשתי החצרות ולא סגי בשיבטל לבני החיצונה לבד ובני הפנימית יסתלקו מהם [כיון שאין העוות בא מהם] אחרי שהעירוב מונח בחיצונה ואם העירוב מונח בפנימית יכולין בני הפנימי להסתלק מהם [אף שלא ביטל רשותו להם] כמבואר בסי' שע"ח ע"ש:.
סעיף ד[עריכה]
(*) שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל: עיין מ"ב מה שכתבנו בזה ונמשכנו אחרי דברי מג"א בזה ובאמת אף שבדברי התוס' משמע קצת שהמעשה היה ברבים שביטלו ליחיד וכן בריטב"א מוכח שעכ"פ היה יחיד נגד יחיד (דלדידן בסי' ש"פ דינו כמו רבים נגד יחיד) מ"מ לא נזכר שם שום משמעות דטעם סברא זו שאוסרת להוציא מבית חבירו הוא מטעם דיחיד נגד יחיד לא מיקרי אורח וכן המחבר סתם ולא הזכיר טעם זה. ויותר נראה בדבריהם דאפילו היה המבטל יחיד וביטל לרבים ג"כ אסור לו להוציא מרשותם לרשותו ואע"ג דבעלמא כשביטל חצירו מותר לו להוציא מבית חבירו לחצר שאני הכא דמיירי שלאחר ביטולו הוציא כליו והכניס לבית חבירו ואח"כ מוציאם ומכניסם שוב לרשותו כמקדם נראה כמי שרוצה לחזור ולזכות בביתו שביטל ובכגון זה לא אמרי' דהוי ליה כאורח עיין בתוס' וברא"ש ובאו"ז שמדוקדק כן בדבריהם ועיין בעצי אלמוגים שעמד ג"כ על לשון התוס' בזה וזה היה אפשר דעת העולת שבת בשם הב"י ובעל הלכה ברורה שחלקו בדין זה בין קדם והחזיק או לא דבקדם והחזיק מותר לו אף להוציא מבית חבירו דסבירא להו דהכא לא מיירי בשהיו המבטלים רבים אלא מיירי אדרבה שביטל לרבים ולהכי אם קדם והחזיק אינו יכול לחזור ואפ"ה בשלא קדם והחזיק אסור לו להוציא ולא אמרי' דהוי ליה כאורח משום דשאני הכא שהוציא אותן כלים עצמם שהכניסן מקודם דנראה שרוצה לחזור ולזכות מחדש ועיין מ"ש בהג"ה:.
(*) ואז מותר: עיין מ"ש במ"ב קושית מג"א ומה שתירץ בעל חמד משה. ולפי דבריהם לא פליגי כלל דעה זו אדעה ראשונה באם מותר להכניס דבמחבר מיירי ברבים נגד יחיד והרמ"א מיירי ביחיד נגד רבים ובאמת כ"ז שנצרכנו לדחוק כ"כ ולהוציא הדברים מפשוטן הוא רק משום שיטת השו"ע שפסק בסי' ש"פ דאף יחיד נגד יחיד נמי מיקרי רבים נגד יחיד דלא נעשה אורח אכן כבר כתבנו שם בשם האבן עוזר והפרישה דיחיד נגד יחיד מיקרי אורח והפרישה הוכיח דינו מדין זה דס"ד שהוא נובע מדברי תוס' ד' ס"ד ולפ"ז אתי דברי רמ"א כפשוטו ולפלוגי אתי אדברי המחבר שאוסר להכניס ודעתו דיש להתיר אף הכנסה דהוי כאורח דיחיד לגבי יחיד מיקרי אורח [ואף שבדברי התוס' משמע שביטלו כל השכונות לאותו בית וא"כ הוי רבים לנגד יחיד דלכ"ע לא הוי אורח כתב הפרישה דבמקום דהרבים אינם משותפים ברשות אחת כמו בחצר רק כל אחד דר בפ"ע לא מיקרי רבים וכל אחד הוא יחיד בפ"ע ומיקרי אורח] והמעיין בריטב"א שם יראה להדיא שגם דעתו כן עיין שם שמביא שיטת ר"י שהם דברי רמ"א כאן ומפרש בהדיא משום דיחיד לגבי יחיד מיקרי אורח. ובדברי המחבר צריך לפרש כמו שפרשנו לעיל ולא מטעם דיחיד נגד יחיד לא מיקרי אורח אלא דהמ"א הוזקק לכל הדוחקים כדי לקיים שיטת השו"ע לעיל סי' ש"פ וכן מצאתי להגר"א שכתב דדעה זו דאז מותר שמובא בהג"ה פליג אדעת המחבר:.