ביאור הלכה על אורח חיים שיא
סעיף א[עריכה]
(*) וכל זה באותו רשות: עיין במ"ב סק"ד במש"כ משמע מזה וכו' כן ביאר המגן אברהם את דעת המחבר וכן משמע בביאור הגר"א שמפרש כן דעת המחבר שפוסק כהרמב"ם שלא הותר מפני כבוד הבריות רק כשהחיים מתבזים עי"ז וכמש"כ בריש ס"ב ומש"כ במ"ב אבל הרבה אחרונים הם הלבוש והב"ח והט"ז והתו"ש והא"ר וכן הפמ"ג בא"א מצדד ג"כ הכי לבסוף ובאמת מדברי המחבר עצמו בסוף ס"ב שכתב וה"ה אם הוא בבזיון אחר כגון שהיה בספינה וכו' וכן כל כיוצא בזה מוכח להדיא דה"ה לענין שריפת המת דלא גרע מזה [ומה שדחה המגן אברהם דשם הוא בזיון גדול הוא דחוק למאד דנהפוך הוא וכמו שכתב התו"ש] וע"כ אנו מוכרחין לומר באחד משני אלה או דהרמב"ם בעצמו יודה לענין דליקה במת דמותר להוציאו לרשות אחרת וכמו שכתב התו"ש והפמ"ג ומה שכתב המחבר באותו רשות הוא כמו שכתבתי במ"ב או דהמחבר בעצמו חזר מזה לבסוף והחזיק בסעיף ב' את שיטת רש"י לדינא וכמו שכתב הגר"א בהדיא בביאורו דמה שכתב בסוף ס"ב וה"ה אם הוא בבזיון וכו' הוא לפירש"י דהוא היפך משיטת הרמב"ם שהחזיק המחבר בה בס"א. ולענין דינא בודאי יש להקל דאפילו אם נימא דהרמב"ם מחמיר בזה הלא מכמה גדולי הראשונים מוכח דפליגי עליה והם רש"י ור"ן והטור וכמו שהביא בב"י וכן המרדכי דמוכח דס"ל דדליקה עדיף יותר מחמה וההוא דהמצניע דמתיר לכרמלית בדליקה בודאי מותר וגם התוספות בשם ר"ת בפרק המצניע דף צ"ד והרמב"ן בתורת האדם דמתירים להוציאו לכרמלית אפילו במחמה לצל ודליקה בודאי לא גריע מזה וכמש"כ המגן אברהם בעצמו דדליקה וחמה שוין הן ועוד כמה ראשונים שהביאם בא"ר וגם דכרמלית הוא דבר של דבריהם ובודאי שומעין להקל:.
(*) לא יטלטלנו כלל: ואפילו לדעת רמ"א דמיקל בסמוך להוציאו לכרמלית משום כבוד הבריות מ"מ לענין טלטול באותו רשות לכו"ע אסור בלא ככר ותינוק משום דהוצאה היכי דהוא מוכרח לזה א"א בענין אחר משא"כ לענין טלטול אפשר לתקוני ע"פ רוב ע"י ככר ותינוק ולכך לא פלוג אפילו היכא דאין לו וי"א משום דאיסור טלטול חמיר מאיסור הוצאה לכרמלית [תו"ש בשם הפוסקים]:.
סעיף ב[עריכה]
(*) ויש מי שמתיר להוציאו אף לר"ה ע"י תינוק וכו': עיין בפרישה שהקשה דהלא זו היא דעת הרמב"ן והוא בעצמו הלא סובר מתחלה דאפילו לכרמלית אין כדאי להרבות בהוצאה וא"כ כ"ש לר"ה וע"ש שנדחק מאד בישובו ועיין בספר מאמר מרדכי שהאריך מאד בזה ומסיק מדברי תה"א גופא דזה כתב הרמב"ן רק לשיטת רש"י אבל לדידיה גופא אה"נ דיוציאו בלא ככר ותינוק:.
סעיף ג[עריכה]
(*) יש מי שאומר שאם נתן וכו': אף דהמחבר כתב יש מי שאומר אין כונתו בזה שאחרים חולקין ע"ז כמו ביש מי שאומר שכתב בסעיף שאחריו שהשיג עליו בב"י דידוע דרכו בדבר שאינו מוצא בפוסקים אחרים בפירוש לכתוב בלשון זה לפעמים דבאמת הכל מודים בזה ודבר פשוט הוא כיון שאינו לבוש המת עתה בהן הוא כשאר כלי שמלאכתו להיתר:.
סעיף ד[עריכה]
(*) יש מי שאומר וכו' אלא למת ערום וכו': עיין בב"י דהקשה ע"ז דליהוי הכסות בטל לגביה ועיין במגן אברהם שיישבו דהכסות אינו בטל ממילא כיון שעתיד להפשיטו ולענ"ד יש לפקפק בדין זה טובא חדא דאטו הגמרא בערטילאי עסקינן [אם לא שנדחוק דאיירי שלבשוהו מבע"ש התכריכין ולא היה פנאי לקברו] ועוד דבגמרא קמ"ב איתא בהדיא דהמוציא אדם שהוא לבוש בבגדים דפטור אף על הבגדים מפני שהבגדים טפלים לו וכבר הקשה כן בא"ר וע"ש מה שדחה בשם מהר"ל דדוקא באדם חי אבל באדם מת הרי הוא עתיד להפשיטן מעליו ע"כ לא בטילי לגביה והם כככר ותינוק וכעין מה שכתב המגן אברהם אבל כ"ז דחוק מאד דהלא כסותו בודאי בעת שהוא לבוש בה צריך לה לתשמיש גופו יותר ממטתו שהוא מושכב בה אחר מיתתו [דא"א לו לשכב ערום] ואפ"ה גם במטתו אף דבודאי עתיד לסלקו ממנה לבסוף אפ"ה מוכח בגמרא דכל זמן ששוכב בה אם רוצה לטלטלו צריך ככר או תינוק או שיהפכנו ממטה למטה דלהוי טלטול מן הצד ולא התירו משום המטה גופא [דהא היא לא נעשית בסיס כמש"כ הרא"ש והמאור] אלא ודאי אף דעתיד לסלקו ממנה אעפ"כ כ"ז ששוכב עליה חשיבה טפלה לו ובטלה לגביה וא"כ כ"ש בבגדיו כ"ז שהוא לבוש בהן טפלין לו ובטלין לגביה כיון שהוא צריך להן עתה ולא נחשב כככר ותינוק:.