ביאור הלכה על אורח חיים סא
סעיף ט
[עריכה](*) בין שכופל וכו': עיין במ"ב במה שכתב ובדיעבד בכפילת הפסוק וכו' דלא מיבעי לפיר"ח דכפילת הפסוק רק מגונה הוי בודאי לא מיעקר עי"ז הקריאה ראשונה אלא אפילו לפירש"י דמשתקין אותו ג"כ מסתברא דיצא דהלא על אמירה ראשונה לא היה איסור ואמירה שניה לא הוי הפסק בק"ש דהרי לא שהה בזה כדי לגמור את כולה ודומה זה למה דמקשה הגמרא שם ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה וכו' והרי שם ג"כ אח"כ אמר עוד פ' ולא כיון אפ"ה לא מיקרי בזה הפסק ויוצא במה שאמר פעם ב' וה"ה הכא דיצא במה שאמר בפ"א. ובכפילת התיבות יש לעיין כי לפרש"י דפירש בגמרא דלהכי לא הוי בזה רק מגונה ואין משתקין אותו משום דקריאתו לא נחשב רק כמתלוצץ אפשר דלפ"ז דלא יצא אבל לפיר"ח דפירש דבזה משתקין אותו משמע דל"ל האי סברא דרש"י נראה דיצא בזה. וראיה ממה דמקשי שם הגמרא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולסוף כיון דעתי' ולפיר"ח קאי הקושיא על כפלות התיבה דבזה משתקין אותו אלמא לא חשיב הפסק מה דמפסיק בין תיבה לחבירתה בתיבה שלא כדין וה"ה בעניננו:
סעיף יג
[עריכה](*) אחר וכו' בשכמל"ו: עיין במ"ב לענין בדיעבד אם לא אמרו. הנה המגן אברהם הביא בשם השה"ג והב"ח שאין מחזירין אותו והלבוש פוסק דמחזירין אותו והנה אף שמדברי המגן אברהם משמע דמסכים עם הלבוש שמחזירין אותו והכונה להחזירו לראש כמו שמוכח בס' ח"א כלל כ"א או עכ"פ לבשכמל"ו מ"מ לענ"ד נראה שהדין עם הש"ג וב"ח עיין בפסחים נ"ו ע"א ר"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו ובברייתא שנייה אלו ואלו שלא ברצון חכמים וכו' אלא שלא מיחו בהם חכמים ואם איתא דמחזירין אותו ולא יצאו ידי חובת ק"ש עי"ז היה להם למחות בהם כמו על אידך דברים דלא היה איסור דאורייתא בהם ג"כ כמ"ש שם בגמרא ואעפ"כ מיחו בהם ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה בין ר' יהודה לר"מ שסבר שם דלא היו מפסיקין ופירש רש"י בין אחד לואהבת ועיין שם במהרש"א דלפי סברת ר"מ לא היה צריך כלל לומר בשכמל"ו לפירוש רש"י אלא ודאי דאף לר"י בדיעבד אין מחזירין אותו. ועוד מריש פ"ב דברכות מוכח כדברי דאיתא שם היה קורא בתורה [פרשת ק"ש כדפירש"י] והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא והלא לא אמר בשכמל"ו א"ו דיצא בדיעבד. והתינח אם נפרש אם כיון לבו לצאת (דז"ל הגמרא שם ש"מ מצות צריכות כונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה) נוכל לאמר ג"כ דמיירי דאמר בשכמל"ו אבל אם נפרש כיון לבו לקרות בתורה סתם ואעפ"כ יצא כדחיית הגמרא שם בודאי לא מיירי דאמר בשכמל"ו ואעפ"כ יצא [הג"ה וסבור הייתי להעמיס ענין זה בדברי הירושלמי רפ"ב דברכות במה שאמר שם ואינו מפסיק ולא תנינתה וכו' היינו האם אינו מפסיק לומר בשכמל"ו ואעפ"כ לא תני דבר זה וה"ה לענין הברכות אפשר דוקא אם בירך אותם עי"ש בירושלמי וא"כ יהיה מזה סייעתא לדברי הלבוש אך מדהשמיטו הפוסקים זה מסתמא אין מפרשין כן להירושלמי] ואין לדחות דהמשנה אתיא כר"מ הנ"ל דאין לומר בשכמל"ו חדא דר"מ גופא סובר דצריך לומר בשכמל"ו כמו דאיתא להדיא בירושלמי בפסחים בפ' מקום שנהגו ואפילו לרש"י הנ"ל דהיה לו גירסא אחרת בירושלמי בזה כמו שכתבו המפרשים מ"מ אין לומר כן דא"כ איך העתיקו כל הפוסקים את דין המשנה בסתמא ולא אישתמיט אחד מהם לומר דלדידן דפסקינן כר"י לא יצא בסתמא רק אם אמר בשכמל"ו אלא ודאי דבכל גווני יצא. ומה שהביא המג"א ראיה מסימן ס"ו ס"ו דשם פוסק דאין להפסיק באמירת בשכמל"ו אם לא שירא שמא יהרגנו אלמא דהוא בכלל קבלת מ"ש כמו פסוק ראשון של שמע אין ראיה לזה דגם אנו מודין דעצם אמירת בשכמל"ו הוא ענין גדול אבל אין ראיה מזה שאם דילג שיצטרך לחזור לראש דגם אם דילג מגופא של הפרשה אם לא שגילתה לנו התורה והיו שלא יקרא למפרע לא היה צריך עי"ז לחזור לראש ומנין לנו להחמיר ג"כ באמירת בשכמל"ו דתקנו והוסיפו רבנן. ולולי דמסתפינא הו"א דגם הלבוש מודה בזה דלא אמר רק שצריך לחזור ולא הוי כשאר פסוק שבק"ש שאין צריך לחזור עבור הכונה אפילו אם לא התחיל עדיין הפסוק שאחריו ונ"מ אם הוא עומד קודם ואהבת אבל אם כבר קרא ק"ש אך שדילג בשכמל"ו אין צריך לחזור עבור זה רק יאמר אותו במקום שנזכר ואפשר דג"ז אין צריך מצד הדין:
סעיף יח
[עריכה](*) ידגיש יו"ד של שמע ישראל וכו': ועיין בספר יסוד ושה"ע שמראה לעין כל את גודל קלקולי התיבות וחסרון האותיות במי שאינו נזהר בקריאתה: