ביאור הלכה על אורח חיים נה

►| ביאור הלכה • על שולחן ערוך אורח חיים נה |◄

סעיף ב

(*) אם התחיל וכו' אותה הקדושה:    עיין במ"ב ובטור דנקט ג"כ לשון זה נוכל לומר בפשיטות לפי מה דמשמע בביאור הגר"א בסימן ס"ט דלדעת הטור פריסת שמע הוא דבחזרת הש"ץ אומר עד אחר הקדושה ותו לא אזיל הכא הטור לטעמיה:

(*) ומ"מ עבירה היא וכו':    אם העשירי עבר והלך אם מותר התשיעי ג"כ לילך כיון דבלא"ה ליכא עשרה להשראת השכינה וגם בלא"ה מותר לגמור צ"ע:

(*) אבל אם נשארו וכו':    מלשון זה משמע לכאורה דאפילו באמצע קדושה מותר לצאת ולקמן בסימן קכ"ה לא משמע כן והאמת יורה דרכו דהמרדכי לא איירי שם כלל לענין קדושה אלא לענין עיקר הדין דאם התחיל גומר דאמר על זה בירושלמי דיש עבירה להיוצאין ומרמז על זה המרדכי דזה בשלא נשאר עשרה והירושלמי לא איירי שם כלל לענין קדושה וגם הרמ"א אינו קאי על קדושה אלא על עיקר הדין דאם התחיל גומר דהוא קאי על כל התפלה וכדלקמיה בהג"ה:

סעיף ג

(*) אם התחיל באבות וכו':    וכ"ש דבתפלת יוצר אפילו אם רק אמרו קדיש וברכו בעשרה נחשב שהתחילו בעשרה ע"כ אם יצאו מקצתן יכולים הנשארים לומר קדושה שביוצר אפילו להפוסקים דס"ל דאין נאמרת בפחות מעשרה כן מוכח בב"י ולפי מה דמסיק הרמ"א בסי' ס"ט דפריסת שמע הוא ברכו לבד. וכן כתב בפמ"ג:

(*) ותפלת ערבית וכו':    עיין בנ"ב מה"ת סי' ז' שכתב דבשחרית אם התפללו בלחש בעשרה ואח"כ יצאו מקצתן דמלבד שלא יכול הש"ץ לחזור תפלתו גם לא יכול לומר שום קדיש אחר זה ולא דמי לערבית עי"ש מילתא בטעמא:

סעיף ד

(*) ולא נראין דבריהם:    ואע"ג דלקמן בסימן קצ"ט ס"י לענין זימון סתם המחבר כדעת המקילין בזה דבר שבקדושה חמיר טפי:

(*) וה"ה דעבד ואשה וכו':    הלשון קצת תימא דהם אינם מצטרפין אפילו לדעת היש מתירין הנ"ל [כן מוכח בלבוש וכן בביאור הגר"א ובפמ"ג כי הך יש מתירין איננו דעת ר"ת דמחלק בין שלשה לעשרה וכריב"ל דסבר דיש להקל לענין עשרה לענין קטן ועבד דלדעת ר"ת אפילו קטן מוטל בעריסה מצטרף כדאיתא בגמרא אלא דעתם דג' ועשרה שוין רק דבשלשה גופא סבירא להו ג"כ להיש מתירין דמותר לענין זימון בקטן יודע למי מברכין וכפסק השו"ע לקמן בסימן קצ"ט ס"י וס"ל דאין לחלק בין זימון לשאר דבר שבקדושה]:

סעיף ו

(*) או שהוא ישן:    עיין במ"ב מה שכתבנו דלכתחלה יש עכ"פ לעוררו. ואם אי אפשר ג"כ בזה צ"ע למעשה כי אף דבפמ"ג כתב דאם א"א הסומך על ש"ע לא הפסיד וכן משמע מהח"א הלא הברכי יוסף וכן הדה"ח הסכימו עם הט"ז והפר"ח. ואפשר דבמקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש יש להקל במקום הדחק בישן דלית בזה חשש ברכה לבטלה וכן משמע מפמ"ג דזה קיל יותר:

סעיף ח

(*) חרש המדבר ואינו שומע:    עיין בפמ"ג שמסתפק בחרש המדבר ואינו שומע המכוין לצאת בברכת חבירו והוא יודע אז הברכה שהוא מברך להוציאו אם יצא בזה אפילו אם ענה אמן. וע"ש עוד דמשמע מדבריו דמי שהוא מדבר ואינו שומע אין ראוי להיות ש"ץ לדעת הט"ז בסי' תרפ"ט ס"א הנה משמע מזה דלפי מה שפסקו האחרונים [הב"ח ומ"א והגר"א ושארי אחרונים] דלא כט"ז אין ראוי להורידו מש"ץ בשביל זה אמנם בחידושי רע"א בסימן נ"ג משמע דלכו"ע אין נכון שיהיה ש"ץ כזה דהלא לכתחלה לכו"ע צריך להשמיע לאזנו:

(*) הוא כשוטה וקטן:    עיין בסימן קצ"ט ס"י בהג"ה דמשמע דאף שוטה אם הוא מכוין ומבין מצטרף לזימון וא"כ ה"ה לתפלה עכ"פ בשעת הדחק [דלפי דעת הרמ"א לעיל בסעיף ד' בהג"ה משמע דלתפלה קילא הצירוף מזימון דבתפלה במקום הדחק משמע מיניה דיש לסמוך על המקילין כמו שכתב בהדיא בדרכי משה ואלו בסימן קצ"ט לענין זימון מחמיר ואין מחלק שם כלל בזה והטעם כדי שלא ישארו ישראל בלי ברכו וקדושה] ועיין שם במגן אברהם סק"ח בשם הל"ח דמפרש דשם איירי באינו שוטה גמור ולא נהירא כי סבר לתקן הקושיא מסימן זה ולא תיקן לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן א' דאפילו בסימן אחד מסימני שטות הוא שוטה גמור מן התורה ואם אין בו שום סימן שטות פשיטא אכן האמת הוא כדברי המגן אברהם דדברי מהרי"ל אינם רק למ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף אבל לפי מה דקי"ל דקטן המוטל בעריסה אינו מצטרף חרש ושוטה לא עדיפי מקטן המוטל בעריסה וא"כ פשוט דה"ה לתפלה אינם יכולים לצרפם אפילו בשעת הדחק. ודע עוד דה"ה אם היה פיקח בתולדה אלא שאח"כ נעשה חרש שאינו שומע ואינו מדבר ג"כ בכלל שוטה יחשב [פמ"ג ביו"ד סימן א' בש"ד סקכ"ב]. ומי שהוא עתים חלים ועתים שוטה בעת שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו [ ח"מ בסימן ל"ה סעיף ט' ]:

סעיף יב

(*) מנודה וכו':    ואם היה שלא בשביל עבירה רק בשביל ממון מותר להצטרף עמו לכל דבר שבקדושה [ב"י בשם הרשב"א וכן משמע בע"ת וא"ז דלא כפר"ח וכן משמע בפמ"ג] ואם היה מחמת שעבר על גזירת הצבור גם הב"י מודה עי"ש:

(*) אין מצרפין וכו':    עיין בט"ז ביו"ד סימן של"ד סק"ב דדוקא אם פירשו אז שלא יצטרף אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן ע' בב"י ובביאור הגר"א אח"כ מצאתי בספר שבט יהודא ביו"ד סי' של"ד שגם הוא תמה עליו בזה. כתב הפמ"ג דלמגילה אפשר דהוא מצטרף עי"ש טעמו:

סעיף יג

(*) של עובי הדלת:    עיין במ"ב והיכא שהדלת קבוע לצד פנים והדלת נכנס רק לתוך מקצתו של חלל הפתח והפתח פתוח הנה לדעת רבינו ירוחם ולהשו"ע דפוסק כוותיה [כדמוכח בביאור הגר"א ובבה"ג ובמ"א] נראה דלא מצטרפי בין אם הוא עומד בתוך מקום עובי הדלת ובין אם הוא עומד בתוך חלל הפתח אכן לדעת התניא דפוסק המגן אברהם כוותיה צ"ע כי לפי פירושו של הפמ"ג בענין אגף דמקום החלל נקרא בשם אגף עי"ש יצטרף לדעת התניא אכן לפי מה שביאר היד אפרים מקום חלל הפתח אשר חוץ ממקום עובי הדלת יהיה נקרא חוץ ממקום האגף ובזה לכו"ע צריך להיות כלחוץ. אכן לפי מה שכתב הגר"א לענין מקום האגף דאפילו אם נאמר דהוי כלחוץ עכ"פ לא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה יש להקל גם בזה:

(*) ולחוץ כלחוץ:    ואם רואין אלו את אלו יוכלו להצטרף אפילו עומדים לגמרי לחוץ דומיא דמה שהקיל המחבר לקמן בסעיף י"ד [פר"ח וכן משמע מפמ"ג] ולכתחלה יותר טוב להחמיר בזה שיכנסו לפנים דקולא זו דמהני רואין אלו את אלו לענין צירוף כמו לענין בהמ"ז לקמן בסימן קצ"ה נובע מתשובת הרשב"א בסימן צ"ו והוא לא כתב שם זה רק בדרך אפשר:

סעיף יט

(*) ש"ץ בתיבה וכו' מצטרפין:    עיין בביאור הגר"א שכתב דיש לדחות כל הראיות שהובא בב"י בשם הרשב"א לזה ומ"מ נ"ל שאפילו לפי דעת הגר"א אין להחמיר לכתחילה רק לענין צירוף אבל לענין תפלה בצבור לענין השמש שעומד שם יש להקל דבלא"ה דעת הרדב"ז להקל לענין זה אפילו בחדר שלפנים מן הבית וכמו שהבאתי במ"ב בס"ק נ"ח עי"ש:

(*) דהני מילי וכו':    דלא ס"ל דבטל לגבי בהכ"נ ע"כ הוי כשני בתים בפני עצמן כי זו גריעא מש"ץ בקטנה וצבור בגדולה המבואר בסי"ז דמצטרפין דהתם הקטנה פרוץ במילואה משא"כ בזה ולפי דעתם ה"ה אם אחר שאינו ש"ץ הוא בתוך התיבה ג"כ דינו הכי כיון שבלתו אין עשרה וכדמוכח בב"י אך אם הש"ץ הוא בתוך התיבה הוא גריעא יותר דאפילו אם יש עשרה בלתו למטה ג"כ לא יוכל להוציאן ידי חובתן בקדיש וקדושה כיון שאין מנין במקום שהוא עומד שם וכמו שמבואר בפמ"ג והעתקתיו במ"ב ס"ק נ"ו:

סעיף כ

(*) וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף:    נ"ל דמי רגלים לכו"ע אינו מפסיק בזה ורק צריך להרחיק ממנו כדין הרחקה:

סעיף כא

(*) עיר שאין בה וכו' מחייבין:    נ"ל אם הורגלו מקדמת דנא לילך לעיר הסמוכה שיש שם קיבוץ גדול והתפלה היא ברוב עם ועכשיו רוצים תשעה לשכור ש"ץ שלא יצטרכו לילך להעיר והעשירי ממאן בזה אין יכולין לכופו לדעתם ומלשון המרדכי פ"ק דב"ב יש להביא ראיה לזה:

(*) ושכר החזן:    לכאורה קאי זה דוקא על מה שלמעלה שהיו י"א וכ"כ בספר עה"י דאיירי שיצאו באופן שצריך לשכור אחר במקום זה שנשאר פחות מעשרה אבל אם השאיר מנין אחריו אין צריך לתת שכר הש"ץ דכיון שהוא מותר להיות שלא בביתו בזמן הזה והש"ץ הוא רק על ימים נוראים למה יתן אבל אם כן יקשה מאוד למה כתב המחבר על היוצאים כעל הנשארים לא יהיו צריכים ליתן אלו השנים שאינם בביתם רק כפי חשבון אחד דאף שאם היו שניהם בביתם היה מתחלק שכר החזן על י"א אנשים מ"מ עתה שאיננו בביתו ואיננו נהנה מהחזן כלל רק מפני שנשתעבד להמנין אינו צריך להשלים יותר מכפי חשבון שהיה מוטל על מנין אם לא שנאמר דלאו דוקא קאמר השו"ע על היוצאים כעל הנשארים ולא בא רק לומר שאף שאיננו בביתו אינו יכול לפטור עצמו ואולי דהא כס' עה"י אלא שיסבור המחבר דאפילו אם השאיר מנין בביתו מחוייב ג"כ ליתן שכר החזן דהו מכלל צרכי העיר דומיא דבית חתנות או מקוה המבואר בח"מ סימן קס"ג סוף סעיף ג' בהג"ה אח"כ מצאתי בתשובת מהרי"ל דמשמע כעבודת היום וצ"ע: