ביאור הגר"א על אורח חיים תרפח

►| ביאור הגר"א • על שולחן ערוך אורח חיים תרפח |◄

סעיף א

אפילו אינן כו׳ ואפי׳ כו׳ — כמ״ש בירושלמי הטעם שחילקו במוקפין מימות יהושע ב״נ כדי לחלוק כבוד לא״י שהיתה חריבה באותן הימים ולא יהיו עיירות המוקפות בח״ל חשובות מהם וע׳ ר״ן:

ואפי׳ אם הם בח״ל – מדאמרינן לריב״ק כשושן כו׳ ומדריב״ק נשמע לרבנן דהא ל״פ אלא בזמן. ושם ה׳ ב׳ ר״א קרי בהוצל כו׳ ואמרינן בפ׳ בתרא בבבל היכא כו׳ ובע״פ הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי ובסוף כתובות נקטינן בבל כו׳ תרגומא הוצל. ובירושלמי פ״ק דמגילה חרב ונעשה של עו״ג מהו בו אין קורין בחוצה קורין ר״ל אם בח״ל קורין אע״ג שלא היה בו ישראל כ״ש בא״י וע׳ ר״ן. אבל אין פירושו מכוון וז״ל הירושלמי שם תני הסמוך לכרך והנראה עמו ה״ה כיוצא בו ר׳ אייבו בר גרי כגון הדא חמתא כו׳ חרב הכרך ונעשה של עובדי גילולים איתא חמי בו אינן קורין ובחוצה לו קורין. ר״ל אם בחוץ לכרך קורין דהא שם לא מחמת חומה דהא אמרינן בערכין והובא בירושלמי שם כל שהוא לפנים מן החומה כו׳ וא״כ אף שבטל החומה קורין כ״ש בתוכה. ולכאורה מזה ראיה לפי׳ תוס׳ דבשל כרכין א״צ עשרה בטלנים דזה היתה הבעיא שנעשה של עובדי גילולים אבל י״ל דה״ל שרובה עובדי גילולים דבטלה קדושת החומה וע׳ תוס׳ דכתובות מ״ה ב׳ ד״ה על כו׳ ואפשר לפרש הירושלמי דהוא לשון פשיטות בו אינן קורין אבל בחוצה לו קורין מדלא נקט להיפך בחוצה לו קודם:

ואפילו אין בהם – ממ״ש שם כרך שישב ולבסוף כו׳ וע״כ באין בו עשרה בטלנין מדאמר ככפר. תוס׳ ס״ד כרך. והרמב״ן ורשב״א חולקים על זה ע״ש:

או שישב כו׳ – ממ״ש ה׳ ב׳ ולא שור איגר ועתוס׳ הנ״ל וא״ת לקמן כו׳ ובזה מתורץ קושייתם:

אבל בסתמא כו׳ – ממש״ש ומי מספקא לי׳ מילתיה דטבריא כו׳ ודלמא מספקא ליה אי ישבה ולבסוף הוקפה ושם והא רבי בטבריא הוי כו׳:

סעיף ב

ובלבד כו׳ – הטור כתב אנראה וכן פי׳ הר״ן בפי׳ השני וטעמם משום דמציין הגמרא עד כמה שם ב׳ ב׳ קודם שפי׳ שנראה וסמוך הן ב׳ דברים אלמא אכולה קאי אבל רש״י פירש שם אסמוך ונזהר מזה וכת׳ שם בד״ה נידון סמוך אף ע״ג כו׳ וכן משמע מלשון ש״ע שהיפך דברי הטור. ועוד למד הטור ממ״ש מחמתן לטבריא וטבריא בעמק הוא כמ״ש בפ׳ ט״ז דשבת וש״מ וחמתן בהר כמ״ש בפ״ה דעירובין וע״כ קאי אנראה כמש״ש ג׳ ב׳ ועוד ממש״ש בשלמא נראה אע״פ כו׳ אלא סמוך כו׳ ולכאורה קשה דקארי ליה מאי קארי ליה אלא דקשיא ליה כיון דאינו סמוך הוא עד מיל ע״כ סמוך סמוך לעיר מיד ממש והיאך אפשר שאינו נראה אפילו יושבת בשיפוע או בעמק ומשני שיושבת בנחל ר״ל גיא שוה בעומק שחוט המשקולת יורד כנגדו שאפי׳ העומד סמוך לה ברחוק ד״א אינו רואה אותה:

סעיף ג

וכרכים – שם בגמרא יליף פרזי כו׳.

סעיף ד

כרך כו׳ – והגאונים הורו שלא יקרא אלא בי״ד דאזלינן בתר רובא דעלמא ועוד ספק דבריהם לקולא אלא שלא תיבטל ממנו בודאי מקרא מגילה יקרא בי״ד ופטור מט״ו. מ״מ ור״ן. ור״ל כיון שבי״ד יוצא בדיעבד וכמש״ל שזהו טעמו של הרמב״ם שכת׳ ולא יברך כו׳. ובמשנה למלך האריך בחנם בזה וכתבו הגאונים אע״ג דאמרינן דחזקיה קרי כו׳ מדת חסידות היה ועוד דוקא בא״י שהיו עריה ידועות בשעת התקנה מחמת בתי ערי חומה כו׳ וצ״ל דגרסי׳ בגמרא הוצל דבית בנימין ועמ״ש בס״א:

ולא יברך – כ״כ הגאונים ממ״ש בפ״ב דשבת ספק דדבריהם כו׳. והנה הרי״ף בפי״ט דשבת בשם רב האי גאון והרא״ש שם וכן הריב״ש סי׳ ר״כ פסקו דאף ספק דאורייתא אין מברכין ופי׳ הסוגיא דשבת שם ודאי דדבריהם דבר שניתקן מדבריהם מחמת ודאי בעי ברוכי אבל ספק דדבריהם ר״ל דבר שהם תקנו מחמת ספק כגון דמאי לא בעי ברוכי ורבא פליג דכיון שהם תיקנו אפי׳ מחמת ספק בעי ברוכי אבל שאר ספק אף בדאורייתא אין מברכין כמ״ש הרי״ף ורא״ש בפי״ט דשבת גבי מילה ורא״ש בפרק כיסוי הדם גבי כוי ועיין ר״י בפ״ג דברכות ור״ן בפ״ב דשבת ופי״ט שם ורמב״ם פ״ו מהלכות סוכה ופ״ב מה׳ מילה וחנוכה וראב״ד ומ״מ ולח״מ שם ובפ״ג מה׳ מילה וראב״ד שם וכ״מ הביא תשובת הרמב״ם ותורף דבריו כנ״ל וראייתו ממ״ש בסוכה פ״ד מיתב יתבינן ברוכי כו׳ וכ״כ בפ״ו מה׳ סוכה כנ״ל והטעם שהברכה אפי׳ בשל תורה הוא דרבנן כמ״ש בפ״ב דברכות ושם פ״ג ספק קרא כו׳ כיון שהוא מדרבנן א״צ וע׳ ברא״ש שם בשם בה״ג. וראב״ד וחכמי לוניל והר׳ יונה בפ״ג דברכות והביא דבריו הרא״ש בחולין שם ס״ל מדס״ל לרבא דוקא משום דרוב כו׳ הא בכל ספק דאורייתא כגון דמאי מברכין וכן יו״ט ב׳ וכן בכל ספק אף שלא מחמת תקנה ושם בק״ש מפני שהיא עיקרה מדרבנן משא״כ בברכת המצוה כיון שהמצוה היא מדאורייתא וסוכה שאני דסתרי אהדדי כמ״ש הרי״ף שם. אבל בש״ע פסק כדעת הרי״ף ורמב״ם ורא״ש כמש״ל סי׳ י״ז ובי״ד סי׳ כ״ט וסי׳ רס״ה. והרמב״ם בפ״ג מהלכות מגילה וחנוכה חזר ממ״ש בתשובה דרבא פליג אאביי ושם ס״ל דל״פ אלא שהוסיף ולכן ס״ל דאף תקנה מחמת ספק דאורייתא א״צ ברכה אבל כאן שהספק בשל דבריהם לכל השיטות א״צ ברכה ומ״ש הראב״ד לרבא ספק אחר אף בדרבנן מברכין ר״ל דבר שתיקנו רבנן על ספק כמ״ש הוא עצמו בפ״ו דסוכה ופ״ג מה׳ מילה:

כי אם בי״ד – דאף בני כרכים יוצאין בדיעבד בי״ד כמ״ש בירושלמי בפ״ב דמגילה הלכה ג׳ בן עיר מהו שיוציא בן כרך י״ח ייבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר כו׳ בן כרך מהו שיוציא את בן עיר י״ח ייבא כהדא כו׳ הכל יוצאין בי״ד שהיא זמן קריאתה וכן שם פ״א הלכה א׳ ה׳ ד׳ ולכן מברכין בי״ד אף לכתחלה כמ״ש תוס׳ וש״פ בברכה שמסופקין אם בפה״א או בפה״ע וכמ״ש בפ״ו דברכות שקפץ ר״ע ובירך מעין שלש וא״ל ר״ג למה אתה כו׳:

סעיף ה

בזמן קריאה – של יום. וע׳ בה״ג וכפרש״י שם ומכאן ראיה לר״ת וב״ה בסי׳ תרצ״ב ס״א וי״א דאף כו׳ ודלא כהרא״ש שכת׳ דהכל תלוי בליל י״ד ודחקו מדמפ׳ גמרא דין בן כרך סיפא דמתני׳ ולא מפרש רישא וכן הרי״ף מציין בן עיר שהלך לכרך א״ר ל״ש כו׳. אבל כבר דחאו הר״ן משום דפרוז בן יומו מפורש בקרא והרי״ף מציין פסקא דמתנייתן וראיה מדאמרינן בירושלמי שם בן עיר שעקר דירתו ליל ט״ו נתחייב כאן וכאן וכ״ש בן כרך וע׳ ר״ן:

ונתעכב – כפי׳ הרי״ף ממ״ש שעתיד לחזור:

ואם הוא – ירושלמי שם מפרשי ימים והולכי מדברות קורין בארבעה עשר:

סעיף ו

יום ט״ו כו׳ – והשמיט מ״ש שואלין ודורשין כו׳ דס״ל דלאו דוקא בשבת אלא לרבותא אבל הרמב״ם כת׳ דוקא בשבת וכ״כ תוס׳ שם ד״ה פורים ואשתמיטתיה זה לבעל לח״מ:

אלא מקדימין – כמש״ש ה׳ א׳ כרב:

וגובים – שם ד׳ ב׳ הואיל כו׳ שעיניהם כו׳:

וביום כו׳ קורין – ל׳ ב׳ בפורים כו׳ ושם לכל מפסיקין כו׳ וע׳ רש״י שם ד״ה הא כדאיתא כו׳ וקי״ל כר׳ ירמיה כמש״ל סי׳ תרפ״ה:

ואין עושין – ירושלמי פ״א וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ויעשו אותן בשבת לעשות אותו ימי משתה ושמחה כתיב את ששמחתו תלויה בב״ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ורילב״ח הקשה ממ״ש בפ״ד ל׳ א׳ עשייה וזכירה כו׳ וע׳ רש״י ב׳ ב׳ ד״ה אשכחן כו׳ ועמ״א וע׳ פר״ח שדחהו. ולי נראה שגירסת הרי״ף היתה כגירסת הספרים הישנים ר״א מקדימין כי היכי דתקדום זכירה לעשייה ושמואל כו׳ בחמיסר קדמי זכירה לעשייה וערש״י שם ד״ה ה״ג כו׳:

סעיף ז

המפרש כו׳ – ז״ל הרז״ה פ״א תניא בברייתא המפרש והיוצא לדרך קורין בי״ג כו׳ וה״ה לי״ב וי״א וכדאי ר״ע לסמוך עליו בשעת הדחק ובירושלמי מפרשי ימים והולכי כו׳ כנ״ל ס״ה הא דאפשר הא דלא אפשר וכ״כ מרדכי והג״מ:

ואם א״א כו׳ – ירושלמי כל החודש כשר לקריאת מגילה מ״ט והחדש אשר נהפך כו׳ ובלבד עד ט״ו ולא יעבור כתיב. מרדכי והג״מ:

ומיהו אם – גמרא י״ט א׳ בן כפר שהלך כו׳:

סעיף ח

בן עיר – ירושלמי הנ״ל כל החדש כו׳ ובלבד עד ט״ו ומשמע אף לבן עיר: