ביאור:תשעה באב - הרקע ההסטורי
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
כללי:
בשיעור זה ניתן בקצרה את הרקע ההיסטורי לתיאורי החורבן המופיעים בגמרא במסכת גיטין והנלמדים שנה בשנה בין מנחה לערבית של יום צום תשעה באב - עד ליום בו "...יבוא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית, מ"ט, י').
חורבן בית ראשון (כ- 600 שנה לפני הספירה):
[עריכה]אחרי מות יהויקים - מלך בנו יהויכין (בהיותו בן 18 שנה).
מלכותו נמשכה רק 3 חודשים (התקופה היא תקופת מרידה בכשדים).
נבוכדנצר צר על ירושלים, למרות שהמלך הצעיר נבהל והסגיר עצמו ואת עיר מלכותו ללא קרב, נקם בו נבוכדנצר על מרידת אביו יהויקים, הגלה אותו ואת השרים הכהנים ואנשי החיל כ- 7000 איש ואת החרש והמסגר, כמו כן הוא העביר את אוצרות בית המקדש.
נבוכדנצר השאיר את 'דלת העם' בלבד. הוא המליך את מתניה - אחיו של המלך יהויקים, כלומר הוא דוד יהויכין. מתניה שינה אח"כ את שמו לצדקיהו.
כ-597 שנה לפני הספירה, מנבא חנניה בן עזור נביא שקר מהישוב גבעון - שה' יחזיר את יהויכין ואת כל גלות יהודה ואוצרות המלך - תוך שנתיים.
הנביא ירמיהו – בניגוד לנביאי השקר, מכריז כי ה' הקים את נבוכדנצר למלך על כל הארצות ואפילו "את חיות השדה נתן לו לעבוד". ועל כל עמי הארץ להכנע תחתיו ותחת בנו ובן בנו "עד בוא עת ארצו". לכן, דרש ירמיהו מצדקיהו להישאר נאמן לנבוכדנצר ולא למרוד בו.
לאחר ויכוח בין הנביא ירמיהו לנביא השקר חנניה בן עזור, מת חנניה בן עזור והדבר היה לאות שאכן ירמיהו הוא נביא האמת.
ההמתנה לחזרת גלות יהודה, החלה לגרום פרצות בעם, ועבודה זרה החלה מתפשטת. היא חדרה גם לתוככי המקדש עצמו ואלילים בשם "עשתרת" ו-"תמוז" מופיעים בתוככי המקדש, כמו גם שפיכות דמים בירושלים עצמה.
הנביא ירמיהו הנלחם נגד תופעה זו אומר ברוב יאושו:
"מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים עצרת בוגדים..." (ירמיהו, ט', א')
צדקיהו נסחף עם הרוב בעם שהאמין שאלקי הנכר יעזרו לו במלחמתו מול נבוכדנצר, עקב כך הוא כרת ברית עם מצרים ומרד בבבל.
בשנת 589 לפני הספירה - שם נבוכדנצר מצור על ירושלים.
צדקיהו נבהל ושלח שליחים לירמיהו הוא גם ביקש לשחרר עבדים ותיקן בריח ספר התורה, הכל למען מניעת נפילת ירושלים.
כאשר מצרים עולה לעזור ליהודה והכשדים נפנים אליהם חוזר עם יהודה לרוע, ירמיהו מנבא שהעיר תיפול ותישרף באש, בשלב זה הוא הופך בעיני העם לבוגד.
הכשדים הביסו את המצרים ושמו מצור על ירושלים.
התוצאה - רעב כבד מאוד, על מצב זה נאמר " טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (איכה, ד',ט').
בסופו של דבר הכשדים פרצו לירושלים, תפשו את צדקיהו (שניסה לברוח לערבות יריחו) ואת כל שריו. הרגו את כולם לעיני צדקיהו, אח"כ שלח נבוכדנצר את נבוזראדן לעשות שפטים בירושלים.
נבוזראדן שרף את בית המקדש כליל , הגלה את רוב יושביה לבבל ובזה למעשה בא הקץ על מלכות יהודה.
חורבן בית שני
[עריכה]השלטון, שלטון רומי.בית המקדש המפואר הוקם ע"י הורדוס ( הוא הרחיב ושיפץ ופאר את הבית השני, שהוקם ע"י גולי בבל ובראשם זרובבל) שגם בנה את ירושלים. לאחר מות הורדוס - השליטה עוברת לבניו ולנכדיו.
אחד מנכדיו היה אגריפס (בנו של אריסטובולוס אשר ילדה מרים החשמונאית להורדוס). אחרי שסבו (הורדוס) המית את אביו, בילה אגריפס את נעוריו ברומא, שם למד והכיר את גדולי רומי. אגריפס חזר לא"י (אחרי שרשרת מעשים מפוקפקים ) בזכות ידידו קיסר רומי - גָיוּס.
אגריפס הגיע לירושלים והחל לשמור בקפדנות את חוקי התורה, הוא אף מנע הכנסת פסל ידידו גָיוּס לבית המקדש.
בנוסף, חיזק את חומות ירושלים ותכנן חומה שלישית אך נאלץ להפסיק את בנייתה בצו הרומאים.
נוכח דבקותו בתורה ובעם - סלחו לו החכמים על שנהג מחוץ ליהודה כמלך הליניסטי לכל דבר (השתתף בהצגות תיאטרון, במירוצי היפודרום וטבע מטבעות שעליהן דמותו).
הרקע למרד
[עריכה]לאחר מות אגריפס (שנקרא גם בשם אגריפס הראשון), מחליט קיסר רומי (קלָוּדיוּס) להחזיר את ארץ יהודה לנציבי רומי ואילו לאגריפס הבן (הוא אגריפס השני) הוא נותן שטח שעיקרו – הגולן, הבשן וטבריה, אבל לא את ארץ הגליל ולא את ארץ יהודה. מי שקבלו את ארץ יהודה היו שלשת נציבי רומי: פֵלִיקֶס, אָלְבִינוּס, וגֵסְיוּס פלוֹרוּס – שלשה נציבים אלו היו אנשים מושחתים ואכזריים שמעשיהם ליבו את אש המרד.
יש טוענים שאילמלא המרד היו הרומאים מעבירים את ארץ יהודה לאגריפס השני לאחר זמן מסוים.
שלטון הקנאים
[עריכה]הרקע למרד היה כאמור ההתנהגות הנלוזה של שלשת נציבי רומי. כתוצאה מכך, תופסים הקנאים בירושלים את השלטון, אולם הם לא מצליחים להגיע להבנה ביניהם.
מהומה גדולה החלה דווקא באשקלון, כאשר שלושת שרי הצבא שנמנו עם הממשלה הקנאית בירושלים, עלו על אשקלון - אך בקרב גבורה נגפו לפני הנציב הרומי וכאלף איש נהרגו, בהם שלושת שרי הצבא (יוחנן האיסי, שילא הבבלי וניגר מעבר הירדן).
במקביל פורץ מרד בגליל, הממשלה הזמנית בירושלים שולחת לגליל את יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), צעיר כבן שלושים, מוכשר ביותר, לנהל ולפקח על הנעשה בגליל. יוחנן מגוש חלב, הלא הוא יוחנן בן לוי, גילה שיוסף בן מתתיהו עומד בקשר עם אגריפס השני - שהתנגד נחרצות למרד כלשהו.
כתוצאה מכך, פרצו סכסוכים קשים בין שני המחנות, מחנה יוחנן ומחנה יוסף, וגם כשהגיעו לגיונות רומי לגליל לא הצליחו יוסף ויוחנן להגיע להבנה ולשיתוף פעולה בינם.
המרידה בגליל
[עריכה]יוסף בן מתתיהו אוסף כ- 100,000 לוחמים ומתכוון להלחם נגד שר צבא רומי - אספסיינוס פלאביוס שנשלח ע"י נירון קיסר.
אספסיינוס מגיע בראש כוח גדול מאוד לעכו ומשם מתכון להסתער על הגליל.
ציפורי נכנעת ללא קרב. יוסף ולוחמיו עוברים ליודפת. אספסיאנוס צר על מבצר יודפת 48 יום, ומתפתחת שם מלחמה נוראית. היהודים נלחמו בגבורה עילאית, גם המחסור בלחם ומים לא הכשילם, רק בוגד אחד הכשילם. הרומאים הבקיעו את העיר בחודש תמוז בשנת 67 לספירה וערכו בעיר טבח נוראי, 40,000 לוחמים יהודים נהרגו, 10,000 נפלו בשבי. בין השבויים יוסף בן מתתיהו, שהצליח להקסים את אספסיאנוס שמינה אותו כעבור זמן קצר ליועצו.
טבריה - נכנעת לשלום, נשארת שלמה.
גמלא - מלחמה קשה ביותר. היה שלב בו נשברו הרומאים מוראלית ורק עידודו המתמשך של אספסיאנוס גרם להם להצליח ולהבקיע את העיר (סוכות שנת 67).
גוש חלב - כיבוש אחרי קרב. יוחנן נמלט בראש גדודו לארץ יהודה.
בסופו של דבר כבשו הרומאים קודם את הגליל לפני בוא הגשמים וכפתח לכיבוש ירושלים.
המעניין הוא שבאותה תקופה היו יהודים בגליל וביהודה, בין הגליל ויהודה – כלומר בשומרון ובשרון אין כמעט התיישבות של יהודים.
מהנעשה בירושלים
[עריכה]בירושלים - התבוננות בנעשה ומהומות - אין שליטה מרכזית. המנהיגות וראשי הממשלה הזמנית נבהלו ורצו לחדש את הברית עם רומי.
יוחנן מגוש חלב שהגיע לירושלים, תלה את אשמת הכישלון במלחמה מול רומי ביוסף בן מתתיהו ובמנהיגי העם שהעלהו לגדולה.
במקביל, הקנאים ניסוי להשתלט על בית המקדש.
טובי העיר - הכוהנים הגדולים: חנן בן חנן, יהושע בן גמלא, יוסף בן גוריון (שהיה גם אחד מראשי הממשלה), ומנהיג הפרושים רבן שמעון בן גמליאל (שקודם נטה אחרי יוחנן בן לוי מגוש חלב) עשו יד אחת לגרש את הקנאים.
חנן בן חנן - משך אחריו את רוב יושבי ירושלים, הם צרו על הקנאים שנמלטו אל תוך בית המקדש.
האדומים שישבו מדרום לחברון עד לאזור באר שבע (לאחר שהיגרו לשם) נקראו ע"י הקנאים לעזרה. בעזרתם, ניצחון הקנאים היה שלם ואכזרי, הם חיסלו את חנן בן חנן, את יהושע בן גמלא ואת יוסף בן גוריון.
בכך הושלם שלטון הקנאים בירושלים ובראשם יוחנן מגוש-חלב ואשר אליו חבר שמעון בר-גיורא.
התארגנות הרומאים
[עריכה]שנת 68 משמשת את אספסיאנוס להתארגנות, הוא ממקם מספר לגיונות מסביב לירושלים:
מס' לגיונות באמאוּס (היא – גזר, שע"י לוד) ממערב לירושלים.
לגיון ביריחו - ממזרח לירושלים.
לגיון בבית גוברין ודרומה לו, בכדי להטריד את ארץ יהודה מדרום.
בסה"כ אספסיאנוס בודד את ירושלים כמעט לחלוטין, בידי היהודים נשארו: ירושלים, ההרודיון ומצדה.
בשנת 69-67 ברומא: החלו מרידות בנרון קיסר - שכבר היה חלש , ולמעשה הקרב על השלטון נפתח.
המועמדים לשלטון רומי היו הנציב וינדֶקֶס - גָלְיָה והנציב גָלְבָּה - ספרד הצפונית, וכן צבא קרֵיינוּס - וִיטֶלְיוּס. בסופו של דבר לאחר שנלחמו אלו באלו העדיפו את אספסיאנוס כקיסר רומא.
אספאסיאנוס חוזר לרומא והופך להיות הקיסר של האימפריה, הוא שולח את בנו טיטוס - שימשיך את עבודתו בארץ-ישראל (טיטוס היה באותו זמן באלכסנדריה שבמצרים).
מהלך המרד הגדול - שנת 70
[עריכה]טיטוס עלה מקיסרי לשומרון הנמצאת לצפונה של ירושלים ומשם עלה על ירושלים, לאחר ששני הלגיונות שלו ביריחו ובאמאוס (לוד) מצטרפים אליו ומתחילים את המצור הראשון על ירושלים ב- י' בטבת. בשלב זה, העיר ירושלים על שעריה – נשלטת בידי הקנאים.
טיטוס, שהבין שלא יקל עליו לכבוש את ירושלים, פעל בשלשה כיוונים:
- א. שלח שליחים לשלום.
- ב. הבטיח לחדש את המצב שהיה לפני המרד.
- ג. בא עם צבא חזק מאוד.
ארועים מרכזיים (כרונולוגי):
יד' בניסן - החל הקרב לכיבוש ירושלים (בחג הפסח).
א' באב - הרומאים מגיעים לאזור הר הבית ולא מצליחים לחדור להר הבית.
י' באב - שריפת המקדש.
ח' אלול - חורבן טוטאלי של העיר (70 לספירה).
הקנאים ומנהיגיהם:
יוחנן בן לוי (מגוש חלב)
+++ - אזור בשליטת שמעון בר גיורא.
| | | | | | - אזור בשליטת יוחנן מגוש חלב.
הגנת ירושלים
- חשוב לציין: החומות שנוספו לירושלים נוספו לצד צפון - עיקר כוח האויב תוקף את ירושלים מצפון (נוח טופוגרפית) כנאמר: "...מצפון תפתח הרעה..."[1]
חלוקת ההגנה על העיר
[עריכה]שמעון בר גיורא תפס את הפינה הצפונית מזרחית של החומה השלישית סובב מערבה דרומה עד הפינה הדרומית (בריכת השילוח).
יוחנן מגוש חלב הופקד על החומה המזרחית.
בשלבים הסופיים של הלחימה תחומי האחריות היו כדלהלן:
שמעון הגן על העיר העליונה ויוחנן הגן על בית המקדש.
סד"כ הכוחות
[עריכה]סה"כ הצבאות הלוחמים בצד היהודי עמד על כ-25,000 איש.
כנגדם, 4 לגיונות רומיים (ה- 5, ה- 10, ה- 12, וה- 15).
סך הכל כ- 100,000 איש במחנה הרומי.
מהלך ההתקפה הרומית והחורבן
[עריכה]שלב א' של המתקפה (החלה בז'-ח' באייר, שנת 70) היה הבקעת החומה השלישית ואח"כ השניה. אח"כ דַיֵיק – מצור על מה שנשאר (בעקבות כשלון ההתקפה באזור ארמון הורדוס ע"י שמעון בר-גיורא).
בפועל, ב-ז' אייר - נפרצה החומה השלישית,
בט"ז באייר - החומה השנייה.
ההתקפה הרומית התחדשה ב- ג' תמוז.
לעת זאת, שמעון בר-גיורא עודנו מחזיק מעמד, אולם חלק מהאזור שבשליטת יוחנן מגוש-חלב - מבצר אנטוניה, נפרץ.
יז' תמוז - נאלצים להפסיק הקרבת קרבן תמיד.
ח' באב - נפרצים חומות בית המקדש וב-ט' וב-י' באב, נשרף בית המקדש.
יא' אב – הרומאים כבשו את העיר התחתונה.
רק לאחר חודש שלם נכנעו מגני העיר העליונה (ח' אלול) ונכבש אזור זה, כולל ארמון הורדוס. אחרי כיבוש הבירה - מבצר אנטוניה, נסוגו יוחנן מגוש חלב ואנשיו - להר הבית.
בשלב זה, לאחר כיבוש החומה השלישית והשניה, שולח טיטוס שוב את יוסף בן מתיתיהו שידבר על לב היהודים להיכנע, אחדים מטובי ירושלים - עוזבים כעת את העיר.
בין הנוטשים ניתן למצוא את בני הכוהנים הגדולים ממשפחת חנן ובית פיאבִי, וכן אחדים מהפרושים החשובים, שהתנגדו לקנאים והשלימו עם הרס המקדש וביניהם - רבן יוחנן בן זכאי.
טיטוס[2] מקבלם בפנים יפות ומושיבם בצפון ארץ יהודה (גוֹפְנָה) ובקרבת הים (יבנה).
לאחר מכן התחילה שוב התקפת הרומאים.
אלי הברזל - לא הצליחו להבקיע את חומת הר הבית ולכן הם שלחו אש בשערי הר הבית, חלקי העץ נשרפו ובפני העשן נאלצו הלוחמים לסגת (בט' באב) לחצר הפנימית. לאחר הפוגה קצרה הושלכו בשנית לשונות אש לתוך לשכות בית המקדש. התבערה הייתה עצומה, רוב הקנאים נהרגו, חלקם נמלטו לעיר העליונה. בעיר דוד, העיר העליונה, התרכזו כעת יוחנן ושמעון יחד. הם הציעו לרומאים כניעה, אך טיטוס סרב.
את העיר העליונה - עיר דוד - החריב טיטוס כליל ואת שמעון ויוחנן לקח איתו לרומי, בכדי להעבירם לפני מרכבתו בתהלוכת הניצחון.
טיטוס השאיר 3 מגדלים גבוהים וחזקים של ארמון הורדוס לתזכורת על גבורתו ומלחמתו ביהודה וביהודים.
תיאור התקופה בתלמוד הבבלי (מסכת גיטין, נו.)
[עריכה]תיאורי הגמרא מתחילים בסיפור המפורסם על "...אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים...". שם, מסופר על שנאת חינם בין יהודים ועל חוסר המעש של חז"ל ( למעשה, זכריה בן אבקולס שהיה מחכמי הדור החשובים – מואשם בכך שחוסר יכולתו להנהיג – גרם לבואו של אספסיאנוס קיסר לארץ).
הגמרא מספרת על מצור ממושך של אספסיינוס קיסר שאינו ממהר להסתער על ירושלים אלא מטיל עליה מצור קשה הגורם לרעב חמור בירושלים. יחד עם זאת מתוארים גם כמה מעשירי ירושלים: נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת - להם היה מזון בכמות המספקת אף להאכיל את הנצורים עשרים ואחד שנים. אבל...
"... קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוי כפנא" (גיטין, נו.)
כלומר, עמדו בריונים (אנשים שלנו...) ושרפו את מחסני החיטים והשעורים שהיו בירושלים וכך נהיה רעב.
מסקנות:
[עריכה]על סמך הגמרא בגיטין, ניתן להסיק 2 עובדות מענייניות:
(א) לא הרומאים אשמים ברעב – אלא הבריונים אשר בירושלים.
(ב) המצרך החשוב ביותר באותה תקופה לא היה מים, לא חיטים, אף לא שעורים, וגם לא שמן ולא מלח, אלא עצים. מתברר שבאזור ירושלים והאזורים הסמוכים אליה, אין עצים. וגם אם יש מעט עצים יש לצאת מחוץ לחומות העיר לכרות אותם ושם הרי אורבים גייסות אספסיינוס.
כנראה שאף הרומאים כרתו חלק מהעצים, אם לחימום ואם לצרכי המצור. כך עולה, כי העצים שימשו אז כמקור אנרגיה עיקרי. שהרי אין מה לעשות עם החיטים, אם אין אש לאפית לחם.
לכן אומרת הגמרא "... ושבחו רבנן לדציבי...".
סיפור מעניין נוסף הוא על מרתא בת בייתוס שהיתה העשירה של ירושלים. מסופר, שמעולם לא דרכה כף רגלה על רצפה, אלא שהיתה הולכת על כריות ושטיחים. בזמן המצור היא שולחת את השליח שלה שיביא לה לחם מסוג משובח, אבל עד שהגיע השליח, הלחם נמכר ואז שוב שלחה אותו שיביא לחם פחות משובח אלא שעד שהגיע לבית המאפה גם סוג זה של לחם נמכר וכן הלאה. לבסוף, החליטה היא ללכת בעצמה, היא הלכה יחפה. כאשר יצאה החוצה היא דרכה על גלל של בהמה ומתה. כל כך הייתה עדינה שמעולם לא דרכה על גלל.
ניתן להניח שמותה נגרם מזיהום בכף רגלה, היות ולא התנסתה בכך קודם לכן, מנגנון החיסון שלה היה חלש ולא היה מסוגל להתמודד עם זיהום פשוט שכזה, שהביא למותה.
קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי:
"...הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה " (גיטין, נו.)
(על מרתא ואישויותה הבעייתית, נדון בשיעור מיוחד לכך)
בהערת אגב ובהקשר לסיפור הנ"ל, ניתן להביא מכאן ראיה שבריא לחשוף את גופנו לסביבה הטבעית שלו ולא לסביבה סטרילית, כגון לאוויר הרגיל שסביבנו, למים שסביבנו וכדומה, שאם לא כן גופנו יאבד מחסינותו. אותו העקרון גם לגבי ילדים - אין לעטוף אותם "בצמר גפן", או לרוץ על כל שריטה למרפאה - אלא יש לתת לגוף להתגבר על הזיהום, במידה ומדובר בפציעה קלה.
סיפור נוסף על החיים בתקופת החורבן הוא על רבי צדוק שישב בצום ארבעים שנה, שלא תחרב ירושלים (האם הוא חזה את החורבן?)
וכן על רבן יוחנן בן זכאי – שראש הבריונים "אבא סיקרא" הוא בן אחותו. רבן יוחנן בן זכאי מצדד בשלום עם הרומאים ואבא סיקרא מתנגד (מזכיר במעט את בר כוכבא ודודו רבי אלעזר המודעי).
תופעה זו ניתן להסביר "כתנגודת משפחתית", או ה + (פלוס) יוצר את ה – (מינוס) ולהפך. עיקרון זה פועל בכל תא חי, גם בתא משפחתי, גם בין איש לאשתו ועוד ועוד.
(נסו לבדוק גם במקרה שלכם, האם תיאוריה זו עובדת?).
רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים, ועבר דרך מחנה אספסינוס עד ליציאתו ליבנה.
בהקשר לזה, ניתן לזהות כי הגמרא מתייחסת בחיבה מסוימת לאספסינוס, ואילו לבנו - טיטוס, שבא אחריו, הגמרא כבר מתייחסת בשנאה רבה.
סיפורים מעניינים אלו לא נועדו לתאר תיאור היסטורי כפי שתיאר יוסיפוס פלאביוס (הלא הוא מיודענו יוסף בן מתיתיהו) אשר תיאר במדויק את המרד הגדול בספרו "מלחמות היהודים", אלא הגמרא נותנת תאור מצב – עם הדגשה שדעת חכמים אינה נוחה מהמרד.
מגילת איכה והקינות
[עריכה]כזכר לכל אותם אירועים שתוארו כאן, קבעו חז"ל דיני אבלות חמורים המתחילים כבר בערב תשעה באב, וכמובן בתשעה באב עצמו.
אחד המנהגים הנשמרים בכל קהילות ישראל בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ, הוא המנהג לקרוא את מגילת איכה בערב תשעה באב ובתשעה באב עצמו וכן לומר את הקינות.
מגילת איכה - אחת מחמשת המגילות שבתנ"ך.
שמה ניתן לה ע"ש הפסוק הראשון שלה "איכה ישבה בדד..."
מחבר המגילה: ע"פ המסורת שבידנו וכן ע"פ הרשום בראש התרגום היווני, המחבר הוא ירמיהו הנביא. יש אומרים שירמיהו חיבר את קינות איכה בימי המאורעות עצמן (חורבן בית ראשון) או מיד אחריהם. יש הטוענים שכמה מחברים חיברו את איכה ובתוכם ירמיהו.
ישנם מספר מאפיינים למגילה זו:
1. חמש פרשיות (פרקים).
2. בפרשיות א', ב', ד' - ישנם 22 פסוקים בסדר א"ב.
בפרשה ג' – ישנם 66 פסוקים קצרים, בסדר א"ב משולש.
בפרשה ה', ישנם אמנם 22 פסוקים, אבל הם אינם ערוכים בסדר א"ב.
3. בכל הפרשיות : קינות לחורבן ירושלים, בית המקדש וא"י מלבד בפרשה ג'.
4. תוכן הפרשיות:
פרשה – א': קינות על חורבן ירושלים והשבי.
פרשה - ב': קינות על חטאי העם שעוררו את כעס ה'.
פרשה - ד': תיאור סבלו של העם.
פרשיות א'-ד' מסתיימות בדברי נחמה.
פרשה ג' שונה משאר הפרשיות בכך שהיא מביעה את הרגשת היחיד בתוך צרת הכלל ואין בה זכר ברור לירושלים, לבית המקדש או למלכות יהודה – שחרבו.
פרשה ה' כוללת בעיקר תחינה ותפילה שישוב ה' וירחם על עם ישראל ועיקרה פסוק הסיום:
"...השיבנו ה' אילך ונשובה חדש ימנו כקדם..."
הקינות
[עריכה]הקינות נכתבו במשך השנים, במיוחד בזמנים קשים לעם היהודי בגלות. נציין כמה מהמחברים המפורסמים:
"ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" - רבי יהודה הלוי.
"בליל זה יבכיון וילילו בני" – רבי אלעזר הקליר.
"שאלי שרופה באש" – רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג.
ישנם שלש קינות על עשרת הרוגי מלכות:
(א) "אז בבית שביינו" (תימן) – קינה אלמונית;
(ב) "אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה" (ספרד, תימן) - רבי יהודה הלוי;
(ג) "ארזי הלבנון אדירי התורה" (אשכנז), לרבי מאיר ברבי יחזקאל.
(ד) "אז בהלוך ירמיהו" (אשכנז) – רבי אלעזר הקליר - קינה על אבל הקב"ה והאבות על החורבן.
(ה) "יום אכפי הכבדתי" (ספרד, תימן), רבי יהודה הלוי - קינה על הריגת הנביא זכריה.
(ו) "אומללה יולדת השבעה" (תימן) - מחברה נתון במחלוקת - קינה על קידוש השם, על ידי אישה ושבעת בניה.
(ז) "אבל אעורר אנינות" - לרבי מנחם מאיר - קינות על גזירות מאוחרות (גזרות תתנ"ו).
(ח) "ציון מכון שבתך" - קינה על גזרות הנ"ט (1298).
(ט) "שאלי שרופה באש" – רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג - קינה על שריפת התלמוד - ה"א (1241).
וכן קינה על הרוגי אשפירא ורמיזה ומגנצא.
הנחמה
[עריכה]זכינו בדורנו אנו לראות בתקומת ירושלים - העיר שחוברה לה יחדיו, בה הרומאים הפכו להיסטוריה ואילו אנו זוכים ורואים כל יום בתוספת בנינה של ירושלים. כך אנו מוצאים בגמרא בפסחים (נ.):
"...ביום ההוא יהיה על מְצִלות הסוס קדש לה'..(זכריה יד, כ). מאי "מְצִלות הסוס"? אמר רבי יהושע בן לוי: עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ וּמֵצֵיל ".
רש"י (על אתר) מסביר:
"כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום, ולשון מציל שצילו תחתיו...אבל בחצי היום חמה עומדת באמצע הרקיע בראש כל האדם וצל הסוס תחתיו."
המהרש"א (שם) מביא:
"כל אותה ההוספה לענין אכילת קדשים קלים ומעשר שני, ומקרי תוך חומות ירושלים ואינו נראה שיבנו אותה חומה כל כך גדולה על ידי בן אדם, אבל אמר 'ואני אהיה לה חומת אש' (זכריה ב ט)"
כלומר, תחומיה המקודשים של ירושלים יגיעו עד למרחק דהירה של סוס במשך חצי יום.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ פסוק זה לקוח מנבואת החורבן של ירמיהו (ירמיהו, א', י"ד) ומיוחס לבבל. למעשה הוא אינו מתייחס במקורו לירושלים אלא לא"י ועם ישראל ככלל, אך עם זאת, הוא נתפס כביטוי כללי ואשר מתאים גם לעיניינו כאן.
- ^ במסכת גיטין נאמר שהיה זה אספסיאנוס.
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-02-26.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/9bav