ביאור:תרומות לשומרי-שמיטה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



על-פי התורה, כדי לשמור שמיטה כהלכתה, יש לשמור מזון משש שנות-העבודה לשנה השביעית . אולם, לא כל החקלאים מאמינים בה' מספיק כדי לחסוך משש שנות-העבודה לשנה השביעית. אפשר לעזור להם - ע"י איסוף כספים, במשך 6 שנים, מתורמים שרוצים שמצוות השמיטה תישמר, וחלוקתם כמשכורת חודשית לחקלאים שישמרו שמיטה. המשכורת לא תהיה תלויה בכמות היבול שצמח בשדה, אולם היא גם לא תינתן בחינם (בניגוד לתרומות מ"קרנות השמיטה" המקובלות בימינו) - החקלאים יצטרכו לסייע בהובלת פירות (שלהם או של חקלאים אחרים) ובחלוקתם בתחנות-החלוקה, לתורמים ולבני-משפחותיהם. ראוי להדגיש את ההבדלים בין הצעה זו לבין " אוצר בית-דין " המקובל כיום:

ב"אוצר בית-דין", המשכורת של החקלאים מבוססת באופן עקיף על התשלום שמשלמים הקונים על הפירות שצומחים בשנת השמיטה; תשלום זה אינו מובטח מראש (אין הבטחה שבשנת השמיטה יגדלו פירות רבים, ובוודאי שאין הבטחה שכל הפירות יימכרו). לכן, אי-אפשר לשתף בכך חקלאים רבים. בנוסף לכך, במקרים מסוימים, ההכנסות ממכירת הפירות בשנת השמיטה אינן מספיקות, ואז החקלאים, שעבדו קשה במשך השמיטה ע"פ הוראות בית-הדין, לא מקבלים משכורת - ויש בכך איסור של הלנת שכר שכיר, וגם חילול שם ה'.
בהצעה שלנו, המשכורת של החקלאים מובטחת מראש, גם אם לא יצמחו פירות כלל. הסיכון הוא לא של החקלאים אלא של התורמים - אם לא יגדלו פירות, הם לא יקבלו כלום. לכן זוהי תרומה ולא קניה רגילה.
ב"אוצר בית-דין", בית-הדין אוסף את רוב הפירות מהשדה, ולא יודע מראש האם כל הפירות יחולקו, ולכן במקרים רבים הפירות נרקבים בחנויות, בעוד שלפי התורה - הפירות שאינם משמשים למאכל אדם צריכים להישאר בשדה, עבור החיות, או עבור עניים שאין להם כסף לשלם על הובלה ומעדיפים לקטוף את הפירות בעצמם.
בהצעה שלנו, בית-הדין יאסוף מהשדה פירות בכמות שמספיקה לכל התורמים שביקשו לקבל פירות כאלה (לפי גודל המשפחה של כל אחד), ולא יותר. אם יצמחו פירות רבים יותר, הם יישארו בשדה, ויהיו הפקר לכל המעוניין.
ב"אוצר בית-דין", בית-הדין קורא לעצמו "שליח" של הצרכנים, אך למעשה הוא אינו שליח של אף אחד - אף צרכן לא שלח אותו, הוא מינה את עצמו, והוא מנסה לשכנע צרכנים שיקנו את הפירות. למעשה אין הבדל עקרוני בין בית-הדין לבין סוחר שגילה אוצרות-טבע והשתלט עליהם למטרות מסחר.
בהצעה שלנו, בית-הדין הוא שליח של התורמים, שממנים אותו מראש - עוד לפני שנת השמיטה - להביא עבורם חלק מהפירות שיצמחו בשדה, לפי צרכיהם.
"אוצר בית-דין" נראה, כלפי חוץ, בדיוק כמו מכירה רגילה - לוקחים פירות ומשלמים כסף; אפילו המחיר נקבע לכל פרי בנפרד, בדיוק כמו בשנה רגילה.
בהצעה שלנו, גם כלפי חוץ מתבצעת חלוקה ולא מכירה.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל ויעל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-03-14.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tryg/jmita/trumot