ביאור:תסמונת רעי איוב - בראי הפסיכולוגיה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


איוב כב ה: "הלא רעתך רבה ואין קץ לעונתיך".

כידוע, שלושת רעי איוב מאשימים אותו באחריות לאסון הניחת עליו, כפי שמורה הפסוק למעלה. דבר זה הוא נטייה פסיכולוגית מובחנת, שנקראת "השערת האמונה בעולם צודק":

בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניסרסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 215, כתוב על כך:

"החוקרים טוענים שראיית אדם סובל, מבלי שעשה דבר המצדיק את סבלו, מעמידה בספק את תפיסתנו הבסיסית שיש צדק בעולם ושכל אדם מקבל את המגיע לו: הטוב כגמול והרע כעונש. בעולם כזה אין סבל אקראי. תפיסת העולם כלא צודק, כמקום שבו "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", עלולה להיות מאיימת מאוד. אם אנשים עלולים לסבול ללא סיבה ממשית הרי שכל אחד מאתנו חשוף אף הוא לסכנה. כדי לשמר את אמונתנו בעולם הצודק אנו מחליטים אפוא, שהסבל נגרם לקורבן בניסוי בעצם "הגיע לה" מאחר שהיא אדם לא רצוי באופן כללי, ולכן מוצדק שתסבול".

וכך – "אנשים סבורים שעניים הם "עצלנים", שקרבנות גנבה "אינם זהירים" ושנשים מוכות מתגרות בבעליהן" (עמ' 216), לפי שלושה ניסויים שונים.

אני חושב שאפשר לקרוא לתופעה "תסמונת רעי איוב".

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה בhagaihof @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2012-11-19.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t2722_0