ביאור:מבנה מלאכי ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


[מלאכי ב-ג]

בספר מלאכי מתועדות שתי תלונות שהתלוננו שומעי הנבואה. התלונות נשמעות בקריאה ראשונה די דומות:

ב17: "הוגעתם ה' בדבריכם . ואמרתם: 'במה הוגענו?': באמורכם: 'כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ '; או - 'איה אלהי המשפט?!'"
ג13-ג15: "חזקו עליי דבריכם , אמר ה'; ואמרתם: 'מה נדברנו עליך?' - אמרתם: 'שוא עבוד אלהים; ומה בצע כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית, מפני ה' צ'?! ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה , גם בחנו אלהים ויימלטו!'"

בשני המקרים מתלוננים השומעים על-כך שאין צדק ומשפט בארץ - ה' לא שופט את עושי הרשעה.

ואני, הקורא, מתלונן על כך שהנביא הביא שתי תלונות דומות. הבננו את הרעיון אחרי תלונה אחת - למה לצטט עוד אחת?!

כדי להבין את המשמעות הייחודית של כל תלונה, נלמד את הקטעים שמופיעים לפני ואחרי כל אחת מהן. הקטעים מוסברים בטבלה הבאה:

השורה הראשונה מתחילה בתוכחה לחלקים שונים מעם ישראל, על כך שהם מפרים שלוש בריתות שונות:

(ב04-09) "ברית הלוי" - הברית שכרת ה' עם שבט לוי, שלפיה אמור שבט לוי ללמד את בני ישראל תורה (ע' דברים לג ט-י): "...ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה; שיחתם "ברית" הלוי, אמר ה' צ'... כפי אשר אינכם שומרים את דרכיי, ונושאים פנים בתורה."

(ב10-12) "ברית אבותינו" - הברית שכרת ה' בהר סיני עם ישראל, ובפרט עם יהודה, שלפיה אסור להם לשאת נשים שעובדות אלהים אחרים (ע' שמות לד י-טז): "...מדוע נבגד איש באחיו לחלל "ברית" אבותינו?... כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר... יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאוהלי יעקב, ו "מגיש מנחה" לה' צ'."

(ב13-16) הברית שכרת כל אדם עם אשתו ( "אשת בריתך" ), ברית שהיתה דומה (כנראה) לכתובה כפי שהיא מתוארת במשנה, שלפיה האיש חייב לפרנס את אשתו ולא לנטוש אותה: "וזאת שנית תעשו: כסות דמעה את מזבח ה'... מאין עוד פנות אל "המנחה" ... על כי ה' "העיד" בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה "בגדת" בה, והיא חברתך ואשת "בריתך" ... ו נשמרתם ברוחכם, ולא תבגודו!"

(ב17) ברית היא הסכם פורמלי-משפטי; כאשר צד אחד מפר את הברית, הצד השני רשאי לתבוע אותו למשפט כדי שיבוא על עונשו. לפי זה אפשר להבין את תלונתם של שומעי הנבואה, שנזכרת בהמשך השורה: "'כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ '; או - 'איה "אלוהי המשפט" ?!'" .

משמעות הטענה היא: אם ה' באמת מתייחס ברצינות לשלוש הבריתות האלו, מדוע הוא לא בא ותובע למשפט את מפירי הבריתות? מדוע יש לויים שנושאים פנים בתורה ונשארים בתפקידם? מדוע יש ישראלים שנושאים נשים נכריות ונשארים במעמדם? מדוע יש אנשים שבוגדים בנשותיהם ויושבים שלוים בביתם?

(ג01-05) בתגובה לטענה הזו, מבטיח להם ה' שבעתיד הקרוב: "הנני שולח מלאכי, ופינה דרך לפניי; ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים; ו "מלאך הברית" אשר אתם חפצים הנה בא -אמר ה' צ'... כי הוא כאש מצרף, וכבורית מכבסים."

מלאך הברית יטהר את שבט לוי ממפרי ברית-הלוי: "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את "בני לוי" וזיקק אותם כזהב וככסף; והיו לה' "מגישי מנחה" בצדקה..."

ואז יתבע ה' למשפט את מפרי הבריתות: " "וקרבתי אליכם למשפט" , והייתי "עד ממהר" במכשפים וב "מנאפים" ובנשבעים לשקר; ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני - אמר ה' צ'."

(ג06-12): השורה השניה מתחילה בתוכחה לכל בני יעקב: "כי אני, ה', לא שניתי; ואתם, "בני" יעקב, לא כליתם" .

התוכחה היא על כך שהם אינם שומרים את מצוות המעשר: "למימי אבותיכם סרתם מחוקיי, ולא "שמרתם" - שובו אליי ואשובה אליכם, אמר ה' צ'! ואמרתם: 'במה נשוב?'... המעשר והתרומה: במארה אתם ניארים, ואותי אתם קובעים, הגוי כולו?!"

ה' מבקש מהם שיבחנו אותו בכך שיביאו את המעשר ויזכו לגשמי ברכה: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, "ובחנוני נא" בזאת, אמר ה' צ': אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים..."

אבל בשורה הזאת מודגש שאין הכוונה להסכם פורמלי עם התחייבות מוגבלת ומצומצמת, אלא ... "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" - ברכה בלי גבול. ברכה אינסופית תמורת מעשה סופי (מעשר) אינה אופיינית לקשר משפטי, אלא לקשר של אהבה - הקשר המיוחד שיש בין ה' לבין כל בני יעקב.

אם יביאו בני יעקב את המעשר, תבוא עליהם ברכה שתבליט את הייחוד שלהם לעיני הגויים: "ו "אשרו" אתכם כל הגויים..." - כל הגויים יראו עד כמה אתם מאושרים, "כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר ה' צ'" - בניגוד לארצם השוממה של בני עשו (ע' מלאכי א ג-ה).

(ג13-15): בהמשך השורה נזכרת תלונתם של שומעי הנבואה: "אמרתם: 'שוא "עבוד אלהים" ; ומה בצע כי "שמרנו משמרתו" , וכי הלכנו קדורנית, מפני ה' צ'?!"

המתלוננים אומרים שהם שמרו את משמרת ה', כלומר - הביאו את המעשר (שנזכר בתחילת השורה).

אבל לא רק הם - גם רשעי ישראל הביאו את המעשר ונעשו מאושרים, כמו שכתוב בהמשך: "ועתה אנחנו "מאשרים" זדים, גם נבנו "עושי רשעה" , גם "בחנו אלוהים" ויימלטו!"

בנחמיה י מסופר על החלטה שקיבלו על עצמם כל בני ישראל, שכללה - בין השאר (י 38) - התחייבות להביא את המעשר והתרומה. ייתכן שההתחייבות הזו התקבלה בעקבות דברי הנביא, ובעקבותיה היו גשמי ברכה שהביאו ברכה לכולם - צדיקים ורשעים כאחד.

אם ההבטחה אכן התקיימה, אז על מה התלוננו השומעים? למה הם טענו "שווא "עבוד א-להים" " ? - לדעתי התלונה כאן היתה על עצם הרעיון של "ברכה עד בלי די" - ברכה שניתנת לכל עם ישראל בלי הבדל בין צדיקים לרשעים.

כי עבור עובדי ה' שבאותה תקופה, הברכה החומרית לא היתה העיקר - העיקר היה הצדק הגלוי לעין כל; ואם כולם עושים מעשה כל-כך קטן - רק מביאים מעשר - וזוכים לברכה כל-כך גדולה בלי שום קשר לשאר המעשים שלהם - אז אין שום הבדל גלוי בין צדיקים לרשעים, ואין טעם להתאמץ ולעבוד את ה'.

(ג16-21): בתגובה לטענה הזו, אומר ה' שהוא כותב את הדברים בספר זיכרון: "אז "נדברו" יראי ה' איש אל רעהו; ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" .

כשכותבים משהו בספר, המשמעות היא שלא מתכוונים להתייחס אליו בעתיד הקרוב, אלא רק בעתיד הרחוק (לכן צריך לכתוב). המשמעות של זה היא, שבעתיד הקרוב לא ישתנה שום דבר - כי בעולם הזה הברכה אכן ניתנת רק לעם ולא לפרטים (כמו ש כתוב בתורה ).

אבל בעתיד הרחוק יבוא יום מיוחד, שבו יתגלה ההבדל בין הפרטים: "והיו לי, אמר ה', ליום אשר אני עושה סגולה, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על "בנו" העובד אותו. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין "עובד אלהים" לאשר לא עבדו."

באותו יום תזרח השמש בחום מיוחד - הרשעים יישרפו בו והצדיקים יתרפאו בו: "כי הנה היום בא, בוער כתנור ; והיו כל זדים וכל "עושה רשעה" קש, וליהט אותם היום הבא, אמר ה' צ', אשר לא יעזוב להם שורש וענף. וזרחה לכם, יראי שמי, שמש צדקה, ומרפא בכנפיה... ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם , ביום אשר אני עושה, אמר ה' צ'."

לשתי השורות יש מבנה דומה: שתיהן נפתחות בתוכחה של ה', ממשיכות בתלונה של השומעים, ומסתיימות בהבטחה של ה' לעתיד. אבל התוכן שלהן שונה, כפי שהוסבר בפנים. נסכם את ההבדלים בין שתי השורות:

השורה הראשונה מתייחסת לבריתות משפטיות, עם חלקים שונים של עם ישראל, ב'מידת הדין'; השורה השניה מתייחסת לברכה בלתי-מוגבלת, לכל עם ישראל, ב'מידת הרחמים'.
התלונה בשורה הראשונה היא מעשית - על כך שה' לא אוכף את הבריתות ולא מפעיל את מידת הדין; התלונה בשורה השניה היא עקרונית - על עצם מהותה של מידת הרחמים שאינה מבחינה בין צדיק לרשע.
התלונה הראשונה תתקבל בעתיד הקרוב - כאשר ה' ישלח את מלאך הברית לשרוף את מפרי הברית; התלונה השניה תתקבל רק בעתיד הרחוק - כאשר ה' ישנה את הכללים וייתן את אהבתו רק לצדיקים.
באופן סמלי, השורה הראשונה - של מידת הדין - מתייחסת אל ה' כאל "אדון" (ג02 - "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" ), והשורה השניה - של מידת הרחמים - מתייחסת אל ה' כאל "אב" (ג17 - "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו" ). שני הדימויים האלה נזכרים גם בנבואה השניה בספר מלאכי (א06 והלאה): "בן יכבד אב, ועבד - אדוניו. אם אב אני - איה כבודי? ואם אדונים אני - איה מוראי?..." , דבר הנותן לספר מלאכי מבנה מעגלי (ע"ע מבנים בספר מלאכי ).

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בכפית ה'תשס"ב חשון וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-11-01.

קיצור דרך: tnk1/nvia/tryasr/ml-0203